ישראל וייס
היה זה לפני קרוב ל-30 שנה. יום שישי קיצי, בשעות אחר הצהרים המוקדמות. בביתה של משפחת פרוש בבית חלקיה צלצל הטלפון. על הקו היה הגאון רבי משה חדש זצ"ל, ראש ישיבת 'אור אלחנן'. הוא ביקש לשוחח עם אבא או אמא.
הגב' פרוש ענתה לו, וראש הישיבה אמר לה: "תדעו שאני עכשיו נכנסתי הביתה לאחר שביקרתי בבית המדרש בישיבה, ראיתי שם בחור אחד שיושב ולומד בשקידה מופלאה, זה הבן שלכם, דניאל. כזאת בשורה משמחת, אני לא יכול שלא לבשר להורים, יש לכם בן מתמיד! מובטחני בו שיהיה גדול בישראל!!!
"תנסה לדמיין מה מרגישה אמא כשהיא שומעת כאלו שבחים על בנה בכורה, מפיו של ראש הישיבה שהוא אחד מגדולי התורה שבדור?…", אומר לנו ראש ישיבת 'ארחות משה' בבית שמש, הג"ר דניאל פרוש בשיחה שקיימנו עמו השבוע…
"כמובן שאמא שלי היתה מאושרת כפי שאי אפשר לתאר במילים, היא מיהרה לספר לאבא שלי. באותה שבת היתה שמחה עצומה בבית הורי, וכל זה בזכות אותה שיחת טלפון לבבית ונרגשת. שיחה שנמשכה זמן קצר מאוד, אבל השפיעה על המשפחה כולה למשך זמן ארוך הרבה יותר.
"אפילו היום", אומר הרב פרוש, "כמעט שלושים שנה אחרי, אני עדיין מרגיש את אותה הרגשה מיוחדת ומרוממת שהרגשתי אז. איזו הרגשה נפלאה זאת כשאתה יודע שההורים שלך גאים בך, ומלאים שמחה על כך שאתה צועד בדרך הנכונה. זה הדבר הכי נפלא שיכול לקרות לילד או בחור, ואפילו לאנשים מבוגרים.
"כמובן שזה יצר 'מחייב'. אם באותו יום שישי למדתי בצהרים כי פתאום נפלה עלי השראה, ורציתי לחדד את הסוגיה של אותו שבוע, ביום שישי הבא למדתי כי ידעתי מה זה עושה להורים שלי, ידעתי כמה זה משמח אותם וכמה זה משמח את ראש הישיבה.
"והאמת שהעובדה שראש הישיבה שמח בי ונהנה מהלימוד שלי, היתה חשובה עבורי לא פחות מהשמחה של ההורים, כי אהבתי אותו אהבת נפש, כמו שאהבו אותו כל תלמידי הישיבה ובוגריה. הוא היה לנו לאבא רחום ואוהב, הוא אהב אותנו בכל לבו וגם אנחנו החזרנו לו אהבה בכפל כפליים.
"לימים, כשפתחתי ישיבה בעצמי, בעיר מגורי בית שמש, לא היתה לי התלבטות. ידעתי שהישיבה תיקרא על שמו של מורי ורבי, הגאון רבי משה חדש. לא רק בגלל שהערצתי אותו, לא רק בגלל שהוא היה מורי ורבי, לא רק בגלל שאני חייב לו הכרת הטוב, אלא גם ואולי בעיקר, בגלל שאני רואה בו דמות ומופת לחיקוי עבור כל ראש ישיבה, עבור כל איש חינוך.
"ראש הישיבה זצ"ל, היה אומר משמו של הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שאמר לו שכשהוא למד בסלבודקא, היה הסבא מסלבודקא מחנך את התלמידים בדרך של תוכחה. הוא היה מוכיח אותם ללא רחמים, מתנהג עמם בקפדנות ודורש מהם דרישות גבוהות שאכן בנו תלמידים שהאירו את העולם כולו.
"אבל בימינו", אמר רבי יצחק הוטנר, "הדרך ההיא כבר לא מתאימה. היום צריך לחנך את הילדים בדרך של חנופה", ככה הוא קרא לזה.
"היטיב להגדיר זאת ראש הישיבה שליט"א, הגאון רבי אריה חדש, שאביו ראש הישיבה זצ"ל, היתה לו דרך שלישית של חינוך, הוא היה מחנך מאהבה. פשוט מאהבה. הוא אהב את התלמידים בכל לבו, וכך העמיד דורות של תלמידים נאמנים שהיו משקיעים ומתאמצים, ולו כדי שראש הישיבה ישמח בהם וירווה מהם נחת".
ישיבת 'אור אלחנן' אכן נבנתה באופן ייחודי. ביתו של ראש הישיבה היה בתוך מבנה הישיבה, והדלת אף פעם לא ננעלה.
"ראש הישיבה היה כמו אבא, והרבנית תיבדל לחיים ארוכים היתה לנו כמו אמא. תמיד ידענו שאפשר להיכנס לביתם בכל שעה, לבקש כל בקשה, זאת לא היתה בושה, זאת לא היתה התנהגות חריגה.
"היתה פעם תקופה שבה בחורים שהיו ערים בליל שבת עד מאוחר ולומדים בבית המדרש, היו נכנסים למטבח של הרבנית, ו'לוקחים' טשולנט. היה איזה סוג של הסכמה לעניין…. פעם אחת שאלו וקיבלו רשות, ולאחר מכן הבחורים עשו לעצמם היקש וגזירה שווה, שאם היתה הסכמה פעם אחת, כנראה שהרבנית מסכימה כל שבוע.
"הדלת בביתם הרי לא היתה נעולה אף פעם, וכך המנהג הזה נמשך תקופה, זה לקח קצת וגם השני קצת, עד שפעם אחת בסעודת השבת בבוקר, הורידו את סיר הטשולנט מהפלטה, וכשהרבנית חילקה מנות לצלחות התברר לה שבכל הטשולנט לא נותרה אפילו חתיכה אחת של בשר…
"מאותה שבת החלה הרבנית לבשל שני סירי טשולנט בכל יום שישי, האחד נועד לבחורים, ועוד סיר אחד, קטן יותר, לראש הישיבה ומשפחתו…".
הרב פרוש מספר שהאווירה הזאת חלחלה מאוד ללבות התלמידים שהרגישו כולם כבני איש אחד: "את שמחת האופרוף שלי עשינו בישיבה", הוא מספר, "זה היה טבעי ונורמלי. זה הבית שלי! גם אחרי החתונה היינו באים לראש הישיבה לבקר, לעדכן אותו בחדשות, כשנולד ילד, כשמתמודדים עם קושי כלשהו, הראש ישיבה היה כמו עוד אבא כזה, וכמו שאדם נורמלי משתף את אביו בקורות חייו אנחנו שיתפנו גם את ראש הישיבה.
"לפני בין הזמנים, כשהבחורים היו נוסעים הביתה, היה נוהג קבוע שכל בחור היה נכנס לבית ראש הישיבה כדי להיפרד ממנו. מה זה ללכת הביתה בלי לומר שלום לראש הישיבה? לא יעלה על הדעת להתנהג ככה. נכנסים, יושבים אתו קצת, מדברים ומספרים מה התוכניות לבין הזמנים. לא פעם ראש הישיבה ניצל את ההזדמנות הזאת כדי לתפוס בחור וקצת 'לנער' אותו לפני שהוא יוצא לבין הזמנים, לעורר אותו שיקפיד בבין הזמנים הקרוב לקום מוקדם או ללמוד כמה שעות ברציפות כל יום וכדו'. זה היה בסגנון אבהי, מתוך אהבה עצומה שממש בצבצה מכל מילה ומכל משפט שיצא מפיו. זה השפיע יותר מאלף תוכחות מוסר שכל מחנך אחר ינסה לומר לתלמידיו…".
"אחד הווארטים שהיו שגורים על פיו של רבינו ראש הישיבה זצ"ל", מוסיף הרב פרוש, "זה מה שרש"י אומר על הפסוק 'ושננתם לבניך' – אלו התלמידים, כי הרב נקרא אב והתלמיד נקרא בן.
"שואל הסבא מסלבודקא, אם כן למה היתה התורה צריכה לומר את הפסוק הזה בלשון ושננתם לבניך? היה צריך כתוב לכאורה "ושננתם לתלמידיך".
"אלא אמר הסבא מסלבודקא, התורה באה ללמד אותנו מוסר השכל חשוב מאוד: רב שאינו רגיש שהתלמיד הוא כמו בן עבורו, אינו רב! תלמיד שאינו מרגיש שרבו הוא כמו אבא שלו, אינו תלמיד! ואידך פירושא הוא, זיל גמור. זה היה היסוד לכל הגישה שלו לחינוך, על זה הושתת כל המבנה החינוכי של ישיבת 'אור אלחנן'.
"מספרים שפעם באו למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, עם שאלה מאוד מורכבת לגבי בחור שבא ממשפחה עם קשיים לא פשוטים, והתלבטו מאוד איפה כדאי להכניס אותו כדי לסייע לו להשתקם ולהצליח בלימוד. אחד העוסקים במלאכה אמר שהוא חושב שאולי הוא יצליח להכניס את הבחור לישיבת 'אור אלחנן'.
"נענה מרן הגראי"ל ואמר, "ישיבת אור אלחנן זה כמו בית", ובעצם אמר שאם הבחור ייכנס לישיבת 'אור אלחנן' הוא כבר לא יהיה חסר בית וחסר משפחה. תהיה לו משפחה חדשה. רבינו הגראי"ל הכריע מה שהכריע, אבל המאפיין של ישיבת 'אור אלחנן' בעיניו היה 'ישיבה שהיא משפחה', וזאת ההגדרה הטובה ביותר עבור הישיבה והדרך שהנחיל ראש הישיבה זצ"ל.
"והחידוש הגדול הוא שזה לא היה רק בזמן שהבחורים למדו בישיבה, אלא כמו שאמרתי גם הרבה אחרי, וכמעשה שהיה עם אותו בוגר הישיבה, שכעבור שנים לא מעטות מחתונתו, רצה להכניס את הבן שלו למוסד מסוים, ונתקל בקשיים. הוא פנה לעזרתו של ראש הישיבה זצ"ל שאכן מיהר להירתם לסייע לו והתקשר למנהל של אותו מוסד בבקשה שיעשה כל מה שאפשר כדי לקבל את הילד הזה, כי הוא אוהב את אביו כמו בן, וממילא הילד הזה הוא כמו נכד של ראש הישיבה.
"מנהל המוסד שמע והתרשם, הוציא דף ועט וביקש מראש הישיבה שייתן לו את שמו של התלמיד, כדי שיוכל לבדוק את העניין מקרוב ולראות איך אפשר לעזור… אמר לו ראש הישיבה "תכתוב שקוראים לתלמידי הזה שרוליק חדש. נכון שיש לו שם משפחה אחר, אבל בשבילי הוא כמו נכד, אז אני רוצה שתכתוב שקוראים לו חדש! אתה שומע? הוא הנכד של ראש ישיבת אור אלחנן, תכתוב את זה בפתק…".
"זה המקום לציין שגם לאחר הסתלקותו של רבינו ראש הישיבה זצ"ל, המצב הזה לא השתנה. בנו ראש הישיבה הגאון רבי אריה חדש שליט"א, וחתנו ראש הישיבה הגאון רבי צבי וינפלד שליט"א, ממשיכים לנצח על מלאכת הקודש ולהנהיג את הישיבה באותה הדרך, יחד עם זוגתו הרבנית תיבדל לחיים ארוכים, שעוד מתגוררת שם בתוך הישיבה ומשמשת כ'אם בית' שמעניקה את כל אשר לה לישיבה ולתלמידיה.
"מה שמעניין זה שבחיי חיותו של ראש הישיבה זצ"ל, לא היו לנו 'סיפורים', זה היה חלק מהיום יום. רק אחרי שראש הישיבה נסתלק לבית עולמו, הבנו שבעצם היה לנו ראש ישיבה נדיר במינו, משהו שלא רואים בשום מקום אחר, עם גישה מאוד מאוד ייחודית לכל התפקיד שלו כראש ישיבה, גישה מאוד אוהבת ומאוד מחייבת.
"אף פעם לא היתה סעודת שבת שראש הישיבה אכל לבד עם בני משפחתו. תמיד הוא היה מזמין כמה בחורים מתלמידי הישיבה לסעוד איתם. כי הוא באמת הרגיש שהם חלק מהמשפחה. הוא לא הרגיש שום צורך לסעוד בפרטיות עם בני המשפחה שלו, כי באמת התלמידים היו חלק ממנה.
"כל סעודת שבת, חוץ מזה שהוא היה מזמין בחורים לסעוד על שולחנו בביתו שלו, הוא גם היה יורד לחדר האוכל, בו סעדו כל תלמידי הישיבה בצוותא חדא, יושב אתנו, שר אתנו זמירות, אומר ווארטים משוחח עם בחורים. כמו אב רחום ואוהב. אשרי עין ראתה כל אלה. אי אפשר להסביר את הקשר העמוק שהיה לנו איתו.
"ולוואי ונזכה גם אנחנו להידבק מעט במידותיו, וללמוד ממנו איך מחנכים תלמידים באהבה אינסופית, ובדאגה כנה ואמיתית לכל תלמיד ותלמיד".