יחיאל ורטהיימר
ציבור לומדי 'הדף היומי בהלכה' בכל רחבי תבל, חב הכרת הטוב גדולה מאוד לרה"ג ר' בנימין בירנצוויג שליט"א, מראשי צוות העריכה של המשנה ברורה במהדורת 'דרשו', ומי שמחזיק במספר תפקידים בכירים ב'דרשו' גם כיום.
לצד תפקידיו ב'דרשו' זוכה הרב בינרצוייג להרביץ תורה כר"מ בישיבת 'אמרי משה' בירושלים, ובהתאם לכך פנינו אליו וביקשנו שישתף אותנו ואת הקוראים מניסיונו הרב, כיצד אפשר לסייע לבחור להגיע להרגשה של שמחה והנאה בלימוד התורה הקדושה.
"בראש ובראשונה צריך לדעת שהמפתח לכל דבר, זה תפילה", אומר הרב בירנצוויג. זה כמובן דבר פשוט וידוע לכל. אני לא מחדש דבר כשאני אומר את זה, ובכל זאת, חז"ל אמרו שתפילה צריכה חיזוק בכל יום, ולכן חשוב שנזכיר את המובן מאליו בכל פעם שמדברים על קושי, על אתגר, על בעיה או על ניסיון להגיע למשהו, צריך לזכור שהמפתח לכל העניינים זה התפילה.
ואספר לכם סיפור נפלא, שממש בדידי הווא עובדא, כשהייתי בחור צעיר בשיעור א' ישיבה קטנה.
שיעור אחד מעלי, בשיעור ב', למד בחור שהיה ירא שמים גדול ומדקדק במצוות. היה לו לב טוב, ומידות נאצלות, הוא היה יתום ומאוד מאוד רגיש, אבל מה? הוא לא היה מוכשר, ואני אומר את זה בלשון המעטה. הוא היה ממש עם ראש קשה כברזל, ולא הצליח בלימוד בכלל.
כולם שמו לב לזה, אבל הוא עצמו שם לב יותר מכולם. משום מה זכיתי שמצאתי חן בעיניו, הוא היה משיח בפני את לבו, למרות שהייתי צעיר ממנו בשנה, ובכל פעם הוא היה מספר לי כמה הוא מצטער על כך שלא זכה להבין את תלמודו.
הייתי בחור צעיר, לא ידעתי מה אני יכול לעשות כדי לעזור לו, אבל כמובן שחיזקתי אותו עד מקום שידי מגעת, ואמרתי לו שיש סיפורים על גדולי ישראל שהתאמצו מאוד עד שפתאום החלו לפרוח ולהבין, ולכן אני בטוח שגם לו יקרה אותו הדבר.
"הקדוש ברוך הוא ברא אותי סתום", הוא היה אומר לי, "משמים נועדתי כנראה להיות נגר. תהיה לי נגריה גדולה שעליה יהיה כתוב בגדול שם משפחתי, או אולי טנדר הסעות עם שמי, במידה ואצליח להוציא רישיון ולזכרו את כל חוקי התנועה… כי ללמוד אני לא יודע…".
שמונה עשרה ארוך במיוחד
כך הוא היה בוכה כל פעם ומתלונן על מר גורלו ועל כשרונותיו החלשים. פעם אחת הוא יצא משיעור בעיון, ובכה בכי תמרורים. "לא ייצא ממני כלום", הוא השתנק, "אני לא מבין שום דבר. כולם מבינים ורק אני נשארתי כמו גולם כל השיעור, לא הבנתי בכלל על מה הם מדברים שם. כאילו הייתי תייר מסין שנחת פתאום באמצע בית המדרש ולא מבין את השפה…".
"אחרי תקופה הוא התחיל פשוט להתפלל, מעומק הלב, עם כל הכוונה. הוא היה עומד בתפילה ומתייפח בבכי תמרורים. כולם ידעו למה הוא בוכה ומה הוא מבקש בתפילה, והוא לא התבייש, כל יום, תפילה ועוד תפילה, כל שמונה עשרה הוא היה עומד במשך זמן ארוך.
"הגיע המצב לידי כך שהיינו מתפללים ערבית, יוצאים לחדר האוכל לאכול ארוחת ערב, וכשהיינו חוזרים לבית המדרש, הוא עדיין עמד בתפילה והתנועע כשהוא שופך דמעות כמים. ממש פחד פחדים. היו פעמים שבחורים היו ניגשים אליו, מרימים אותו כשהוא ממשיך להתפלל ברגליים צמודות ומעבירים אותו לעמוד ליד כותל המזרח בעודו מתפלל, כי פשוט לא יכלו לשבת ללמוד בבית המדרש כי אסור לשבת לפני המתפלל. עד כדי כך הוא האריך בתפילה ואני לא מגזים בכלל בתיאור. כך זה היה.
"התפילות עדיין לכאורה לא פעלו… הוא המשיך לספר לי כמה קשה לו, ואני אמרתי לו, שעכשיו שהוא מתפלל כל כך חזק, אני בטוח במאת האחוזים שבוודאי ייפתחו לו מעיינות החכמה. לא ייתכן שתפילה כזאת לא תתקבל לרצון לפני אדון כל… כך ניסיתי לחזק אותו עד כמה שהצלחתי, וראה זה פלא… עברה תקופה לא ארוכה, ואט אט הוא החל להבין את הנלמד. עוד קצת ועוד קצת, הראש שלו פשוט נפתח לגמרא. הוא הלך והתעלה מחיל אל חיל והיה לומד שעות רבות ברציפות, ומשקיע את כל כוחותיו בלימוד. כשסיים ישיבה קטנה, הוא התקבל ללא קושי לישיבת חברון, גם אני הגעתי ל'חברון' שנה אחריו, והופתעתי לגלות שהוא אחד מטובי הלמדנים בישיבה, ממש מהאריות שבחורה, כך הוסיף להתעלות עוד ועוד, עד שכשהגיע לגיל שידוכים, הוא היה אחד הבחורים המבוקשים ביותר, הציעו לו נכבדות את השידוכים הכי טובים, ואכן זכה לשאת לאשה את בתו של אחד מחשובי ראשי הישיבות, וכמובן שגם אחר חתונתו המשיך להגות בתורה והוא היום אחד מחשובי תלמידי החכמים שבדור!!! וכל זה בזכות כח התפילה…".
שלוש מילות קסם
ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. אחרי שהתפללנו וביקשנו ולימדנו את התלמידים לבקש ולהתפלל, עדיין יש לעשות השתדלות ולהעמיד את התלמידים בדרך הנכונה שתקנה להם לא רק את הידע בסוגיה זו או אחרת, אלא גם ובעיקר את הרצון ללמוד עוד ועוד סוגיות, את החשק וההנאה להתמיד בלימוד עד בלי די…
"המפתח להנאה בלימוד מורכב משלוש מילות קסם", אומר הרב בירנצוויג, ואלו הן שלוש המילים הללו: 'בהירות', 'בהירות' ושוב 'בהירות'.
"אין כוונתי לחזור על המילה שלוש פעמים כדי לחדד את המסר שאני רוצה להעביר, אלא אני מתכוון לשלושה סוגים של בהירות, ושלושתם נוגעים לר"מ או למלמד, לכל מרביץ תורה באשר הוא:
"הבהירות הראשונה היא בהירות שלו עצמו בחומר הנלמד. אי אפשר לגשת למסור שיעור כשאתה לא בקי במאת האחוזים בסוגיא שאתה עומד ללמד. לא תראה מרצה שנעמד בפני קהל ומתחיל להרצות על משהו שהוא לא מבין בו. אין דבר כזה. אותו הדבר ואפילו ביתר שאת, אי אפשר למסור שיעור בסוגיא שאתה לא בקי בה. רק אחרי שהמלמד למד את הסוגיא חזור ושנן כמה וכמה פעמים, הוא יכול להתחיל לחשוב על איך מעבירים אותה לתלמידים.
"הבהירות השניה היא בדרך מסירת השיעור. צריך לדעת איך למסור את השיעור וצריך להתכונן ולתכנן את זה מראש. אתה לא יכול להתחיל לקרוא את הגמרא בצורה ומונוטונית חמש דקות תמימות, להרדים את כל התלמידים ואז להתחיל לשאול איזו שאלה של אחד האחרונים, כשכל התלמידים כבר חצי מנומנמים במקרה הטוב..
"הלימוד צריך להיות חי. עם דוגמאות מעניינות, עם שאלות שמגרות אותם לחשוב ולנסות למצוא בעצמם תשובה. כך אתה מחבר אותם לתשובה שענה ראשון זה או אחרון פלוני, או אומר כמותם או לחלופין חולק עליהם ואומר בדיוק הפוך מהם…
"הבהירות השלישית היא בהירות לתלמידים, כלומר לוודא שלא רק שאתה מוסר את השיעור בצורה הנכונה, אלא גם שהתלמידים מחוברים אליך ומבינים אותך. צריך להסתובב בין התלמידים, להסתכל להם בעיניים, לעבור בין השורות, לקרוא לתלמידים בשמותיהם: נו מוישה מה אתה אומר? אז אם הוא הרים את הטלית כשהוא מחזיק אותה באמצע, על מה אנחנו אומרים המוציא מחברו עליו הראיה? על מה שבידו? אה, יצחק? מה שביד שלי אני צריך ראיה כדי להשאיר אותו בידי???
"בנוסף, אני נוהג להוסיף תמיד מילות קישור. זה לא רק אומרת הגמרא ושואלת הגמרא ומתרצת הגמרא… זה הולך ככה: "הגמרא שואלת שאלה שאי אפשר לעמוד בפניה!!! שאלה עוצמתית!!! איך אתה אומר לי כך וכך, אם יש משנה שאומרת בדיוק הפוך??? ועל זה משיבה הגמרא תירוץ כזה נפלא, שמדובר באוקימתא אחרת לגמרי… פעם השאלה נפלאה, פעם היא עוצמתית, פעם זאת שאלה שנזעקת מאליה ופעם זאת שאלה שכל אחד מאתנו היה צריך לשאול בעצמו..
תנאי כפול…
"מעבר לעובדה שכשאתה קורא לתלמיד בשמו ומכניס אותו לעניינים אתה מעורר את העניין שלו ואת הסקרנות שלו לדעת מה לומדים, יש כאן עוד רווח גדול. אתה בעצם מגייסי אותו ומחייב אותו לשתף פעולה. הוא לא יכול לצאת מהשיעור בלי לדעת מה היא השאלה שהוא היה חייב לדעת… זה לא נעים…
"היה לי לפני מספר שנים תלמיד שהיה לו מאוד מאוד קשה עם ריכוז והוא נשאר כך תלוי בין שמים וארץ. מצד אחד בישיבה מצפים ממנו שיישב בשיעור רגוע ולא יפריע לאחרים, מצפים ממנו שיבין את הנלמד ויצליח בשיעור, אבל מצד שני הוא לא מסוגל להתרכז. ממש צער בעלי חיים…
"ישבתי אתו לשיחה ואמרתי לו, שלוימלה תקשיב לי טוב. אני המגיד שיעור שלך, נכון? אז תקשיב, השיעור נמשך שעתיים? אני מוותר לך על שעה וחמישים דקות. אתה צריך להיות בשיעור שלי רק עשר דקות, אחר כך אתה יכול לצאת, שב בבית המדרש ותצייר ציורים, תקרא ספר, תעשה מה שעולה על רוחך.
"אבל יש לי תנאי. בעשר הדקות הראשות שאתה בשיעור, אתה קודם כל עושה מאמץ להקשיב ולהבין מה לומדים, ודבר שני אם אתה מצליח להבין, תישאר עוד בשיעור גם אחרי העשר דקות הללו, עד שתרגיש שאתה כבר מאבד ריכוז, ואז אתה יכול לצאת…".
"הבחור כמובן הסכים בשמחה. למחרת הוא התיישב בשיעור, ואני בעשר דקות הראשונות השקעתי מאמץ כפול גם שהשיעור יהיה מאוד מעניין, וגם לשתף אותו בסוגיא. התחלתי לדבר איתו, למדתי עם כולם, אבל עם דגש מיוחד עליו. הגמרא שואלת שאלה, אני חייב להבין מה דעתו של שלוימלה על השאלה הזאת! אחר כך יש תירוץ, מה דעתך? התירוץ מספק? הוא באמת עונה על השאלה? כי אם הוא לא עונה עליה כנראה לא הבנו נכון את השאלה או את התשובה. אז בוא נראה מה לא הבנו נכון…
"הוא נשאר הרבה יותר מעשר דקות, ואחרי השיעור הוא אמר לי: הרב, אני לא יודע איך זה קרה, אבל החצי שעה הראשונה של השיעור עברה לי בקלות, לא הייתי צריך להתאמץ. ממש נהניתי מהשיעור היום! אחרי חצי שעה איבדתי ריכוז ויצאתי אבל חצי שעה היה ממש נפלא…".
"אחרי כמה ימים דרשתי ממנו רבע שעה ראשונה שיהיה מרוכז, אחר כך עשרים דקות. הגעתי איתו עד לשלושת רבעי שעה של ריכוז כל יום! אני לא אומר שהוא נרפא והריכוז שלו הפך להיות מושלם. לא. אבל ברגע שהוא למד שהוא מסוגל ללמוד, ואפילו ליהנות מהלימוד, זה כבר היה הרבה יותר קל עבורו".