אם רב'ה נכנס לכתה ואומר 'ילדים הצלחתם לישון בלילה אתמול, אני כמעט ולא הצלחתי להירדם, אני כל כך מתגעגע אליכם, מאתמול אחה"צ לא ראיתי אתכם…' במילים כאלה, הוא פותח להם פתחו של אולם!

"ולא הריעותי את אחד מהם"  (טז, זטו)

הרב יהושע לייבזון

כשאנו נמצאים בפרשת קרח ומתבוננים בדברי הענווה של משה רבינו וההשתדלות של משה רבינו למנוע מחלוקת, זו הזדמנות להתבונן גם אנחנו בבעלי דרגות נעלות ומיוחדות גם בימינו אנו, ובדרכי חינוך מופלאים.

ביום ראשון הבעל"ט יופץ כמדי שבוע מגזין 'בית היין' לחינוך ותורה, שיו"ל ע"י ארגון 'אחינו'.

מתוך גיליון מרתק זה ברצוני להביא לכם 2 קטעים שלכדו את עיני.

הקטע הראשון הוא של הג"ר דניאל פרוש שליט"א, משמש כראש ישיבה עם קרוב ל-200 תלמידים בבית שמש, ואת הישיבה הוא קרא על שמו של הגאון רבי משה חדש זצ"ל. וכך הוא מספר:

ישיבת 'אור אלחנן' נבנתה באופן ייחודי. ביתו של ראש הישיבה היה בתוך מבנה הישיבה, והדלת אף פעם לא ננעלה.

"ראש הישיבה היה כמו אבא, והרבנית תיבדל לחיים ארוכים היתה לנו כמו אמא. תמיד ידענו שאפשר להיכנס לביתם בכל שעה, לבקש כל בקשה, זאת לא היתה בושה, זאת לא היתה התנהגות חריגה.

"היתה פעם תקופה שבה בחורים שהיו ערים בליל שבת עד מאוחר ולומדים בבית המדרש, היו נכנסים למטבח של הרבנית, ו'לוקחים' טשולנט. היה איזה סוג של הסכמה לעניין…. פעם אחת שאלו וקיבלו רשות, ולאחר מכן הבחורים עשו לעצמם היקש וגזירה שווה, שאם היתה הסכמה פעם אחת, כנראה שהרבנית מסכימה כל שבוע.

"הדלת בביתם הרי לא היתה נעולה אף פעם, וכך המנהג הזה נמשך תקופה, זה לקח קצת וגם השני קצת, עד שפעם אחת בסעודת השבת בבוקר, הורידו את סיר הטשולנט מהפלטה, וכשהרבנית חילקה מנות לצלחות התברר לה שבכל הטשולנט לא נותרה אפילו חתיכה אחת של בשר…

"מאותה שבת החלה הרבנית לבשל שני סירי טשולנט בכל יום שישי, האחד נועד לבחורים, ועוד סיר אחד, קטן יותר, לראש הישיבה ומשפחתו…".

הרב פרוש מספר שהאווירה הזאת חלחלה מאוד ללבות התלמידים שהרגישו כולם כבני איש אחד: "את שמחת האופרוף שלי עשינו בישיבה", הוא מספר, "זה היה טבעי ונורמלי. זה הבית שלי! גם אחרי החתונה היינו באים לראש הישיבה לבקר, לעדכן אותו בחדשות, כשנולד ילד, כשמתמודדים עם קושי כלשהו, הראש ישיבה היה כמו עוד אבא כזה, וכמו שאדם נורמלי משתף את אביו בקורות חייו אנחנו שיתפנו גם את ראש הישיבה.

"לפני בין הזמנים, כשהבחורים היו נוסעים הביתה, היה נוהג קבוע שכל בחור היה נכנס לבית ראש הישיבה כדי להיפרד ממנו. מה זה ללכת הביתה בלי לומר שלום לראש הישיבה? לא יעלה על הדעת להתנהג ככה. נכנסים, יושבים אתו קצת, מדברים ומספרים מה התוכניות לבין הזמנים. לא פעם ראש הישיבה ניצל את ההזדמנות הזאת כדי לתפוס בחור וקצת 'לנער' אותו לפני שהוא יוצא לבין הזמנים, לעורר אותו שיקפיד בבין הזמנים הקרוב לקום מוקדם או ללמוד כמה שעות ברציפות כל יום וכדו'. זה היה בסגנון אבהי, מתוך אהבה עצומה שממש בצבצה מכל מילה ומכל משפט שיצא מפיו. זה השפיע יותר מאלף תוכחות מוסר שכל מחנך אחר ינסה לומר לתלמידיו…".

**

"אחד הווארטים שהיו שגורים על פיו של רבינו ראש הישיבה זצ"ל", מוסיף הרב פרוש, "זה מה שרש"י אומר על הפסוק 'ושננתם לבניך' – אלו התלמידים, כי הרב נקרא אב והתלמיד נקרא בן.

"שואל הסבא מסלבודקא, אם כן למה היתה התורה צריכה לומר את הפסוק הזה בלשון ושננתם לבניך? היה צריך כתוב לכאורה "ושננתם לתלמידיך".

"אלא אמר הסבא מסלבודקא, התורה באה ללמד אותנו מוסר השכל חשוב מאוד: רב שאינו רגיש שהתלמיד הוא כמו בן עבורו, אינו רב! תלמיד שאינו מרגיש שרבו הוא כמו אבא שלו, אינו תלמיד! ואידך פירושא הוא, זיל גמור. זה היה היסוד לכל הגישה שלו לחינוך, על זה הושתת כל המבנה החינוכי של ישיבת 'אור אלחנן'.

מומלץ בחום לקרוא את הכתבה המרתקת במלואה.

קטע נוסף שמובא בגליון, הוא מתוך שיחה מרתקת כיצד לחנך, עם הרה"ג ר' משה קלצקין שליט"א מחבר ספר ביני לבני ותלמידי כבני.

להלן כמה ציטוטים: 'כשמגיע אלי ילד ששלחו אותו למנהל, דבר ראשון אני נותן לו סוכריה. קודם כל תדע שהמנהל אוהב אותך, אחרי כן תסכים לשמוע ממנו מוסר על התנהגותך. כשהלב פתוח, הילדים מקבלים כל מה שתגיד להם '

'אם רב'ה נכנס לכתה ומתחיל להעיר לילדים, איך זה יעבוד?! במקום זה, שיכנס לכתה וישאל (לא כל יום כמובן שלא יראה מלאכותי): 'ילדים הצלחתם לישון בלילה אתמול, אני כמעט ולא הצלחתי להירדם, אני כל כך מתגעגע אליכם, מאתמול אחה"צ לא ראיתי אתכם…' במילים כאלה, הוא פותח להם פתחו של אולם!

שמעתי מאיש החינוך רבי דוד לוי שליט"א דבר יפה. המשנה אומרת: 'כל המכבד את הבריות גופו מכובד על הבריות', מה הפירוש, האם זו סגולה? ביאור הדבר הוא: כבוד זה הדבר היחיד שאדם לא יכול לתת לעצמו. כבוד צריכים לקבל ממישהו אחר. אם אתה לא מקבל מהשני אין לך כבוד. האם אדם חושב שהוא יירק על כולם ברחוב ויכבדו אותו? כל המכבד את הבריות, גופו מכובד, הוא מקבל באותו מידה. אם האבא משפיל את הבן, למה שיקבל ממנו כבוד? הכניסה ללב של הילד זה כבוד.

שאלתי אנשים וילדים כמה פעמים: לפעמים רואים ברחוב אדם הולך עם שני סלים כבדים ולפתע האיש מעד ונפלה כל התכולה מלבד זאת גם נקרעו המכנסיים… הדבר הראשון שהוא מתרומם, הוא מביט לראות מי ראה, אם אף אחד לא ראה, הכל בסדר…

יש בזה הגיון, כי האדם לא 'אדם', אם אין לו כבוד. מי שאין לו כבוד הוא גרוע בהרגשתו מבעל חיים, הומלס ללא בית שאין לו כבוד הוא גרוע בעיני עצמו מבעל חיים. הדבר הכי יקר זה כבוד האדם, עם זה מעלים את האדם ועם זה מורידים אותו".

מתי בכל זאת צריך להעניש?

הרב קלצקין: "כמובן שמדובר רק על העיקרון, כי כמעט אין מקרה דומה לשני. לדעתי בענישה, אין כללים. מסיבה זו אני אומר שצריך להתאים עונש לילד, אם לא מתאימים זה לא אפקטיבי לילד.

יש לפעמים ילד שמפריע בשיעור כדי לצאת והרב הוציא אותו החוצה ואז הילד עושה שטויות בחוץ, אני שואל את המלמד: 'האמא עומדת בהדלקת הנרות ובוכה: ' וזכני לגדל בנים מאירים את העולם' והילד עומד שעות בחוץ?!'

אתן לכם דוגמא נוספת: נתקלתי במורה שהעניש ילד לכתוב חמש מאות פעם (!) משפט כמו: 'אני רוצה לשנות את ההתנהגות שלי, ולא אמשיך להתנהג כמו שהתנהגתי… מהיום והלאה אתנהג כמבוגר, כצדיק, עם מחשבה…' זה לא חינוך! תוכלו לקרוא לזה: דיכוי, קשיחות, אפילו התעללות אבל חינוך לא! זו שגיאה קשה. או רב'ה שמטיל על ילד לכתוב מזמור בתהילים מאה פעמים ולא מבין שהוא משניא עליו את החיידר ואת התהילים ובעיקר פרק זה".

"לספרי קוראים 'ביני לבני' ו'ביני לתלמידי', לא מדובר על תאוריות ופילוסופיות, הכל זה משדה החינוך עצמו. מציאות מעשית ויומיומית, מאות רבות של ילדים, הם שלימדוני תורת החינוך, וההדרכה היא באמת להורה אך תהיה ההתנהגות בינו לבין בנו ולמחנך בינו לבין תלמידו".