ישראל וייס
"ולא תהיו כקורח"
מעשה בעיירה שהיתה מפולגת ומסוכסכת. סכסוך ירושה ניטש בין בנו וחתנו של רב העיירה המנוח, מחלוקת כספית גדולה הפרידה בין קבוצות שונות של בעלי בתים, שני תלמודי תורה פעלו בעיר במקביל והתחרו זה בזה בעודם מושכים את כל תושבי העיירה למחלוקת, ועוד כמה וכמה סלעי מחלוקת גדולים היו פזורים בה בעיירה.
ויהיה היום, ומדת הדין נמתחה על יושבי העיירה שבמקום להתפשר ולהגיע לקירוב לבבות, היו מתווכחים ואף פורצים במריבה של ממש על כל אירוע קטן וחסר משמעות. כל מאורע הפך למחלוקת וכל מחלוקת הלכה והחריפה, בנים באו לעזרת אבותיהם, משפחות שלמות נשאבו פנימה, ותגדל חטאתם עד מאוד.
האסונות החלו לפקוד את העיירה, כאן עלתה להבת שלהבת בביתו של השוחט וכילתה אותו, שם פגע הדבר בבהמתם של כמה מיהודי המקום, מעבר לרחוב אירע אסון עם ילד כבן שלוש שנפל לבור המים שנותר פתוח בחצר, ובצד השני של השכונה נפטרה אשה צעירה ממחלה מסתורית ובלתי מוכרת.
ויירב בבת יהודה תאניה ואניה.
החלו האנשים לטכס עצה, והבינו כי אכן רבה חטאתם ויש לשוב בתשובה שלמה לפני בורא כל עולמים.
הלכו וחיפשו, ומצאו שאכן חטא המחלוקת הוא הגורם.
דא עקא, כל אחד הביט סביבו וחיפש מחלוקות מיותרות, והם אכן מצאו. הסנדלרים והחייטים הבינו שהאסונות באים בגלל המריבה בין בנו וחתנו של הרב הקודם, אבל בני המשפחה של הרב הבינו שהמחלוקת של בעלי המלאכה היא הגורמת. אלו וגם אלו טענו שצריך לאחד את שני תלמודי התורה גם יחד כדי למנוע מחלוקת בישראל, אבל מנהלי תלמודי התורה טענו שאדרבה מחלוקתם לשם שמים היא ומרבה תחרות בהרבצת תורה, ודווקא המחלוקת הנטושה בין שני סופרי הסת"ם המתחרים על כל קרקפתא וכל אחד מהם רוצה שתעוטר בתפילין שנכתבו על ידו, הם הם הגורמים לשרשרת האסונות.
עבר בעיירה זקן אחד, חכם ומפולפל, ואמר להם, נער הייתי וגם זקנתי, ראיתי עיירות רבות וקהילות רבות שהתעוררו לשוב בתשובה, וברוב המקרים הקפידו לשוב בתשובה על חטאים של אחרים.
כי כן דרכו של אדם, הוא מבין שצריך להתחזק בתורה ואמונה, צריך להעמיק את יראת השמים ואת יראת החטא, אבל מי שצריך לעשות זאת, זה השכן, המתחרה, ההוא שמתגורר מעבר לכביש. אני? מה פתאום עלתה כזאת על דעתכם? בשלי בא הסער הגדול הזה? לא ולא! רק בגלל ההוא…
"אם אתם באמת רוצים שייפסקו מעליכם האסונות הללו", אמר להם הזקן, "קרעו לבבכם, כל אחד את לבו שלו. הביטו פנימה אל תוככי הנפש שלכם, כל אחד ונפשו הוא, את תיקון עוונותיו של הזולת השאירו לו, לזולת… ואם כך תעשו. מובטחני שירווח לכם".
מעשה זה הנו משל כמובן, אבל הנמשל ברור מאליו, והוא נוגע לכל אחד ואחד מאתנו, כי כן דרכו של אדם. להכות על חזה חברו, ולהתוודות על חטאי הזולת.