אחה"צ שגרתי למדי. אני על הספה בסלון וסביבי מקפצים להם בעליזות ילדי המתוקים. קצת משחקים, קצת משתוללים, קצת רבים… יום ככל הימים. עד ש… מוישי המתוק שלנו נפל בעוצמה רבה. המכה שחטף באמת נראתה רצינית, חתך נפער במצחו ודם רב ניגר ממנו. אך אני, למודת ניסיון ולא מהטיפוסים ההיסטריים, לקחתי אותו לכיור, שטפתי, חיטאתי, משחתי במשחה, הרגעתי ונראה היה שהכל בסדר.
ההכנות לשינה הסתיימו, הילדים עלו על יצועם לשנת לילה רגועה ואני מתפנית להכין את השיעורים אותם עתידה אני למסור מחר לתלמידותי. אבל הקב"ה רצה אחרת. בלילה קם מוישי והכל איתו היה נראה ממש לא בסדר. טלפון קצר למוקד לילה ואנחנו מופנים אחר כבוד למיון…
אם עכשיו שעת לילה מאוחרת ורק עכשיו אנו יוצאים למיון, משמע שהיום שלמחרת משתבש… קרי, או שאני לא הולכת לעבודה, או שבעלי לא הולך לכולל…
טראח, שוב פעם אני מוצאת את עצמי בדילמה המוכרת הזו. שוב הלב והשכל מושכים כל אחד לכיוון שלו, ואני עומדת נבוכה ותוהה בטווח. לא אלאה אתכן בצדדים לכאן ולכאן שמאד הקשו על החלטתי, אבל בסופו של דבר החלטתי ללכת בעצמי ולאפשר לבעלי ללכת מחר לכולל, חרף העובדה שתלמידותי יאלצו להסתפק בממלאת המקום.
ב"ה בני החלים לאחר כמה ימים והכל חזר על מקומו בשלום. הסיפור יכול היה להסתיים כאן, אילולא שכעבור ימים ספורים התקבלה בבית ספרנו הודעה חגיגית על תלמידה חולת קורונה, לא פחות ולא יותר מאשר – בכיתת החינוך שלי. כל מי ששהתה בכיתה ביום שלישי האחרון – עליה להיכנס לבידוד! ניחשתן? היה זה אותו יום שלא הגעתי בעטיו של ויתור למען לימודו של בעלי… ובכך ניצלתי מחובה זו.
התורה מגנה ושומרת עלינו! זה לא שכר על הוויתור, זו אף לא אות הוקרה משמים. זו פשוט מציאות קיימת, שקופה ואמיתית, שמלימוד תורה אף פעם לא מפסידים!!! גם כשאנחנו לא רואים את זה בעיני הבשר שלנו…!!!
(הרב פנחס זרביב מכון 'למעשה', מתוך בטאון 'אשת חבר')