"ויקח קרח" (טז, א)
העבירה נשארה עד ימינו…
כתב רש"י: "פרשה זו יפה נדרשת במדרש תנחומא", מדרשים רבים מובאים בעניין קרח.
וטעם הדבר – אומר ריש גלותא דבבל, ה"בן איש חי", בדרושים: לפי שפרשת קרח מדברת על ענין המחלוקת, ובכל דור ודור נמצאים בעלי מחלוקת, ונקט בדווקא לשון הווה – "נדרשת", כיון שעבירה זו נשארה עד היום הזה. כמו שרמזו זאת בפסוק "ובני קרח לא מתו".
יש שבארו בכוונת רש"י, שאין פשט והבנה במחלוקת זו אלא רק דרש, שכן על פי השכל הפשוט והישר, לא ברור מדוע ירצה אדם אשר יש לו הכל, להביא עצמו ואת הסובבים אותו לאבדון…
דרשן שהכיר את קרח בלבד
בדרך בדיחותא, מספרים על דרשן אחד שהיה בקי גדול בדרשות פרשת קרח, שמע את כל המעשיות ולמד היטב את המדרשים, אולם הידע שלו התחיל והסתיים בפרשה זו. יותר מכך לא ידע מאומה.
בזמנם היו הדרשנים דורשים, וכל האנשים הבאים לשמוע את הדרשה נהגו לתת סכום מסוים לדרשן, אשר ממנו הייתה פרנסתו. הדרשן היה הולך מעיירה לעיירה, דורש את דרשתו ומרוויח פרוטות אחדות, שמהן התפרנס.
כאשר הגיעה פרשת קרח, הדרשן דנן התעורר לתחיה. הוא דרש נפלא, והאנשים הנהנים גמלו לו בעין יפה. בשבת שלאחר מכן וגם בשבת אחר כך – עדיין היה ריחו של קרח מרחף באוויר, ודרשנינו מצא דרך לקשר אותו לעניין והרוויח יפה.
הבעיה התעוררה, כאשר הקהל שנהנה מן הדרשות הקודמות, החליט להזמין אותו לדרוש כמה חודשים לאחר מכן. הדרשן כמובן לא רצה להחמיץ הזדמנויות, אך מה יעשה? מה כבר ביכולתו לדרוש?!
לקח האיש את המגבעת שלו, והניחה במקום מסתור – על כסא שעמד בצד. כאשר הגיע זמנו לדרוש קם ממקומו, והחל לחפש את המגבעת כדי להניחה על ראשו. חיפש פה וחיפש שם, אך המגבעת איננה.
"היכן המגבעת שלי?" – שאל האיש בקול – "לפני זמן מה היתה מונחת אצלי וכעת איננה, נבלעה כמו קרח ועדתו באדמה!… ואם כבר הזכרנו את קרח, מורי ורבותי, נדרוש עליו מעט…", וכך פתח ודרש את אחת מדרשותיו על פרשת קרח באזני הקהל המתמוגג…
****
הגמרא (סנהדרין קי ע"א) דורשת: "כל המחזיק במחלקת עובר בלאו, שנאמר: 'ולא יהיה כקרח וכעדתו'". מכאן שכל אדם העוסק במחלוקת ומריבה נכשל בלאו מן התורה.
לפעמים מתגלע סכסוך בין שני אנשים. כאשר פונים לאחד הניצים ומדברים על לבו: "שמע, למה לך לריב, הבה ותתפייס עם עמיתך ותשלים אתו!". האיש מחזיק במחלוקת בכל עוז ומכריז בתוקף: "לא! בשום פנים ואופן, אחרי מה שהוא עולל לי, לא אסכים למחול לו בעד כל הון שבעולם!". ברם על אדם זה לדעת, כי הוא עובר בכל רגע על לאו מפורש מן התורה של "ולא יהיה כקרח וכעדתו".
אנו מצווים לסלק את השנאה, הקנאה והתחרות ככל שנוכל, ולנטוע שלום, להרבות אחווה בעם ישראל. בכך נגרום שמחה לבורא העולם, השונא את המחלוקת ואוהב את השלום.
המגיד רבי אלימלך בידרמן שליט"א, סיפר מעשה יוצא דופן שאירע בעיר הקודש ירושלים:
יהודי ירא שמים, התכונן לערוך ברית מילה לבנו בשעה מוקדמת, ביום טוב ראשון של חג הפסח. האיש השכים קום, פנה לשטיבלאך והצטרף למניין מוקדם ומצמצם, שעליו נמנו שניים-עשר מתפללים בלבד.
התפילה התנהלה כסדרה, עד לאחר חזרת הש"ץ ואמירת ההלל. והנה הגיעה עת מכירת העליות. הגבאי נעמד על יד הבימה, ופתח בהכרזה חגיגית על מכירת עליית כהן, כשהוא מציע מחיר פתיחה זול, עקב מעוט המתפללים. אולם קולו היה כקורא במדבר. איש לא נענה לקריאותיו הנלהבות ואף אחד מהמתפללים לא שעה להצעה לזכות בעליה לתורה. תוך כדי רגעי המבוכה, חשב בעל הברית לעצמו: "כיצד זה יתכן שאיש לא קונה עליה, הרי יש בכך זלזול עצום בכבוד התורה!".
האיש היה דחוק בפרנסתו, ומה גם שבאותה עת היה עליו לשלם את הוצאות הברית של הרך הנולד, ואת החובות הכבדים שהשתרגו על צווארו מנישואי צאצאיו הקודמים. אולם למרות זאת הדהד קולו בבית המדרש: "חמישה שקלים!". למותר לצין כי איש לא הוסיף על הצעתו והגבאי מיהר להכריז "זכה!", ולעבור למכירת העליה הבאה.
איכשהו נמכרו שאר העליות בסכומים מגוחכים, והציבור ניגש להוציא את ספר התורה מההיכל. מאחר שבין המתפללים לא נמצא כהן, פנה בעל הברית לגבאי, וביקש ממנו לכבד בעליה את אחד הנוכחים, שישב חרש בפאתי בית המדרש. היה זה זקן בן שבעים וחמש, גלמוד ובודד שחי בגפו. איש לא דיבר איתו ואף אדם לא עודד את רוחו הנכאה.
"יעמוד רבי פלוני בן פלוני!"
הקשיש המדוכדך, ששמע את שמו ושם אביו, התנער ממקומו, פסע בכבדות לעבר הבימה, וברך בקול רפה את ברכות התורה. בדרך כלל נהוג שאדם שקונים עבורו עליה לתורה, ניגש לאחר מכן לברך את האיש שזיכהו במצוה. אולם הזקן שפוף הרוח, לא פנה אל הקונה ולא טרח להודות לו ולו במילה אחת. בעל הברית מעט התפלא על אי תגובתו ורוב אדישותו של הזקן, אבל הוא לא התחרט על מעשהו ואמר לעצמו: "הרי מדובר ביהודי מסכן וערירי, אני באמת לא זקוק לתודה, העיקר שעלה בידי לזכות אותו במצוה, ולהפיג ולו במעט את שגרת יומו האפורה!".
חודש ימים חלף, והנה מצלצל מכשיר הטלפון בביתו של אבי הרך הנולד, שניגש להרים את השפופרת. "שלום עליכם", נשמע קול סדוק מזקנה מעבר לקו, "מדבר היהודי שקנית לו עליית כהן, ביום טוב ראשון של פסח. הייתי מעונין לשוחח עמך פנים אל פנים, היכן אוכל לפגוש אותך? דע לך כי כאשר שמת לב לנוכחותי וכבדתני בעליה, הרגשתי כאלו החיית אותי. חשבתי שנשכחתי כמת מלב, הייתי ככלי אובד, אף אחד לא הסתכל אלי, אף אחד לא התעניין בי, חשבתי שאיש לא יודע שאני קים בעולם, והנה פתאום מישהו מכבד אותי בעליה, ממש החיית את נפשי!".
"מה שלומך?", המשיך הזקן בדבריו הנרגשים, "איך אתה מרגיש, איך אתה מסתדר, איך המשפחה, ברצוני להכיר אותך יותר לעומק, שמעתי יש לך בחסד ה' תשעה ילדים!".
"אכן כן, ברוך ה', שיחיו!", השיב האיש תוהה להיכן חותר בן שיחו בדבריו.
"הייתי רוצה לדעת איך אתה מסתדר?", שאל הקשיש.
"ברוך ה'!", הודה אבי התינוק, "במהלך החורף האחרון חיתנתי שני ילדים, ברוך ה', כך שאני כבר בעל חוב גדול, ולחובות אלו הצטרפו הוצאות הברית, וקניית מצרכי המזון עבור חג הפסח, אבל אני לא דואג, הקב"ה ישתבח שמו עזר ועוזר!".
השיחה הנרגשת הסתיימה, לא לפני שהשניים קבעו להתראות פנים אל פנים למחרת היום. יום חלף בעוד היהודי תוהה מה רוצה ממנו הזקן הבודד, ולשם מה הוא כל כך משתוקק להיפגש עמו. סקרנותו לא ארכה זמן רב. בפגישה המיועדת שלף הקשיש מכיס חליפתו שקית קטנה, והושיט אותה למיטיבו בחיוך. "ראה, אני רוצה לזכות לתמוך ביהודי כמוך שבאמת זקוק לכך, זה בשבילך!".
"לא! חלילה וחס!", נרתע היהודי, "האם אתה נותן לי תמורה בעד המצוה שקיימתי?!".
"לא ולא!" מחה הזקן, "אתה החיית את נפשי ועשית מצוה גדולה ושכרך ישלם מעם ה', אבל עכשיו גם אני רוצה לקיים מצוה ולסייע לך מעט, ובפרט שאתה בעל חוב לאחר שזכית להשיא שניים מצאצאיך!".
באין בררה, נטל היהודי את השקית ונפרד מהזקן בתודה ובידידות. כשהגיע לביתו, פתח השקית ורוקן את תכולתה על השלחן. לתומו היה סבור כי מן הסתם הזקן העניק לו כמה שקלים כתשורה. אבל לאחר שסיים למנות את השטרות, גלה כי הקשיש הערירי נתן לו פי עשרת אלפים ממה שהוציא עבור העלייה. הוא קנה את העלייה בחמשה שקלים בלבד, וכנגד זה העביר הזקן לידיו חמשים אלף ש"ח טבין ותקילין…
הגמרא (סכה מט ע"ב) אומרת: "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר: 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד'. אדם זורע – ספק אוכל ספק אינו אוכל, אדם קוצר – ודאי אוכל. ואמר רבי אלעזר, אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד'".
לפעמים עושה אדם מעשה חסד פעוט, פעולה קטנה שכמעט אינו מקדיש לה מחשבה, אך בפועל היא מרוממת לב שפלים ומחייה לב נדכאים. מעשה חסד קטן מסוגל לבנות עולמות ולהרבות אהבה ואחווה בכלל ישראל. זהו שנאמר: "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" (הושע י, יב). כלומר: כאשר אדם עושה צדקה עם רעהו, הוא לא מקבל את שכרו על פי הפעולה הקטנה שביצע, אלא קוצר את פרי עמלו לפי התולדות הברוכות שהשתלשלו ממעשהו.
('מתוך הספר 'משכני אחריך)