ישראל וייס
מי ש'זכה' להסתובב קצת לאחרונה ברחובותיה של העיר עזה, לא יכול היה שלא להתפלא על המחזה הסוריאליסטי שנגלה לנגד עיניו.
העיר נראית כמו אחרי מלחמה. כבישים סדוקים לאורכם ולרוחבם, בניינים חרבים במקומות רבים, קו הרקיע של העיר השתנה עם הקרסתם של המגדלים הגדולים, יש מחסור במים, חשמל זורם בקושי ארבע שעות ביממה וזה בכלל לא חדש.
משפחות רבות מתאבלות על מתיהן, מאות הרוגים, בהם עשרות ילדים. משפחות רבות אחרות מוצאות מחסה בבתי קרובים לאחר שבתיהן שלהן הושמדו או ניזוקו קשות.
ולמרות הכל, יש 'תהלוכות ניצחון'. ראשי חמאס מאוד מרוצים מהתוצאה. הם מלחינים שירי הלל לגיבורים שהפחידו את תושבי תל אביב וגרמו להם לרדת למקלטים, וכאילו לא שמים לב לכך שאצלם הנזק היה גדול פי שבעים ושבעה.
אם לא די בכך, הם עוד מעזים לאיים בכך שהמלחמה תחודש בקרוב. מנהיג חמאס מהלך ברחובות העיר, חשוף לחיסולים אוויריים, לאחר שהצהיר בפומבי ובשידור חי שהוא יעשה זאת, כקורא תיגר על חיל האוויר "נראה אם יש לכם אומץ לחסל אותי"… כמובן שהוא דאג שיימצאו בסביבתו אזרחים וילדים לכל אורך הדרך, כדי למנוע את חיסולו, אבל עצם היציאה לרחוב אחרי כזאת תבוסה נוראה, היא פלא עצום מאין כמוהו.
אז מה באמת הסוד של התהלוכות הללו? האם זאת רק הצגה כלפי חוץ כדי לשמור על מורל גבוה? או שהם באמת גאים בהישגים שלהם ומרגישים שלמרות המחיר שהם שילמו, המלחמה היתה משלמת מבחינתם?
אסייג ואומר שיש לא מעט קולות של אזרחים עזתיים שרוצים לברוח מרצועת עזה ולא לחזור אליה לעולם ועד. יש מרמור גדול בקרב רבים מהאזרחים, אבל ראשי חמאס ונאמני הארגון מרוצים מאוד מהתוצאה, וזה נושא שטעון בדיקה.
התשובה טמונה במילה אחת ויחידה: "שארף", יודעים מה? יש לה עוד ביטוי "איחתיראם". שתי המילים הללו הן מלים נרדפות בערבית, והתרגום שלהם בשפתינו הוא 'כבוד'.
הכבוד הוא המפתח לכל הסיפור.
הדבר מזכיר את הסיפור הידוע אודות אותו ראש הקהל שהיה מטיל את חתתו על כל תושבי העיירה, דורש בכח לקבל את העלייה המכובדת במקומם, מפלס לו דרך בבריונות לבימת הכבוד בכל אירוע, ועל הדרך מתבזה הדק היטב מול קהל עם ועולם, כשכולם רואים את הרדיפה המוגזמת שלו אחר הכבוד.
כששואלים אותו, מה לך ולכל זה, הרי אתה מתבזה, מסתכסך עם כולם, ולבסוף אף אחד אינו מאוהביך, משיב ראש הקהל: "כן אני יודע, נכון, אני משלם מחיר גדול מאוד, אבל בסופו של דבר יש לי כבוד, ממילא הכל השתלם".
הרי אין פה כבוד, אלא ביזוי, אין פה הצלחה אלא כישלון, אבל כשאדם מחליט שזהו כבודו, לא משנה מה יקרה מסביב ומה יאמרו כל השאר, הוא ימשיך לדבוק במטרה עד שישיג אותה, וגם אם כולם מבינים שהכבוד ממנו והלאה, בתחושה האישית שלו הוא זוכה לכבוד, ואין מי שיוכל לשכנע אותו שלא כך הם פני הדברים.
כך גם לגבי ארגון הטרור הרצחני, שראשיו החליטו שכבוד גדול הוא לאדם לרצוח יהודים חלילה וחלילה. מי שרוצח יותר יהודים, זוכה לכבוד גדול יותר בעיניהם. כל השאר מסביב מבינים את טעותם, האזרחים מסביב סובלים בגללם סבל בל יתואר, כולם שונאים אותם, אנשים מקללים אותם בסתר ונאלצים לכבד אותם בגלוי.
הם כביכול דואגים לבני עמם. בפועל הם מביאים להם רק צער ושפיכות דמים, אבל אחרי שהם הגדירו זאת ככבוד, שום דבר לא יוכל לפגוע בהם. נכון, הם הסתתרו בבונקרים, הם איבדו את הבתים שלהם, המשרדים שלהם הושמדו, רכושם הלך לאבדון, חיי קרוביהם וחבריהם נגדעו, אבל הם הצליחו להניס את תושבי תל אביב למקלטים. איזה כבוד! הכל היה שווה.
אנחנו צריכים ללמוד מזה דבר או שניים על כל בני האדם, וזה כולל גם אותנו. אדם שמחליט שעבודת ה' היא הכבוד הגדול ביותר, יעשה הכל כדי לדבוק במטרה. מי שהחליט שלהיות עשיר זה מה שיסב לו כבוד, לא יחדל כל ימיו מלחתור אל המטרה הזאת וינסה להתעשר עוד ועוד.
זה קצת עצוב, אבל גם קצת שמח, כי המשמעות של כל זה היא שיש בנו כוחות נפש עצומים, ואנחנו מסוגלים לחתור למטרה בצורה מעוררת השתאות. השאלה היא רק כמה המטרה הזאת חשובה לנו, וכמה היא תגרום לנו להיות מכובדים בעיני עצמנו.
מי שחי עם הפסוק "בשמאלה עושר וכבוד", ועם ההבנה ש"אין כבוד כתורה", אשריו ואשרי חלקו, כי ממילא כל ימיו הוא חותר להשיג את המטרה הנעלה הזאת.
וכל בר דעת יוכל להתבונן סביבו ולראות שהורים שהצליחו להחדיר בילדיהם את התחושה הזאת, של "אין כבוד כתורה", זכו לראותם עמלים בתורה וגדלים תלמידי חכמים מופלגים.