לרגל היא"צ של הגה"צ רבי שמואל צבי קובלסקי שליט"א, התפרסם בגיליון הנפלא 'מתיקות הדף היומי' של בנו מגיד השיעור הרה"ג רבי אברהם ישעיהו קובלסקי שליט"א, מכתב מאת המחנך הגאון הרב יוסף צבי רכניצר שליט"א, המספר על היום בו הכיר לראשונה את אביו הרב קובלסקי זצ"ל, ועל המאורע שגרם לו להתקרב אליו ולינוק מאוצרותיו רבות בשנים. עיקרי הדברים מובאים כאן בשינויי עריכה קלים:
"היה זה כאשר יום אחד התפללתי בבית הכנסת הגדול ברחוב רבי עקיבא, והוא התפלל לפני העמוד [היה זה בשנת האבל שלו על אביו רבי בנימין זצ"ל]. הוא התפלל [יחסית] קצת מהר, ואני לא הצלחתי להשיגו, נעמדתי על ידו וסימנתי לו אם אפשר להאט קצת, והוא סימן בידו שלאחר התפילה הוא רוצה לדבר אתי.
"אכן לאחר התפילה התיישבנו יחד, ובנעימות ובסבלנות שאי אפשר לתאר, עם החיוך הידוע על פניו, התחיל להסביר לי את העניין שאבל ל"ע מתפלל כשליח צבור, והסביר שמלבד הטעם שהוא עילוי גדול לנשמת הנפטר שעבורו מתפללים, יש בזה גם כפרה לאבל – בזה שהוא 'יוצא מעצמו' ומוסר את עצמו לכלל. וכלשונו: 'ער גייט ארויס פון זיך און ער גיבט זיך איבער פארן כלל… און ארויס גיין פון זיך פאר יענעם, איז אגרויסע כפרה פאר זיך, און ממילא א עילוי נשמה פארן נפטר' – כשאדם יוצא מעצמו ומתמסר לכלל, זו כפרה גדולה עבורו, וממילא יש בזה גם עילוי נשמה עבור הנפטר.
"ומדוע המתפלל לפני העמוד נחשב כאילו הוא 'יוצא מעצמו' ומתמסר לכלל? – המשיך רבי שמואל צבי והסביר לי: כי שליח צבור פירושו שהוא צריך להתאים את עצמו לציבור, ולא את הציבור אליו, כי הוא שליח של הציבור ולא הציבור הם שלוחיו…
"'לכן', המשיך בנועם אמרותיו, 'לפני התפילה הבחירה בידך אם אתה רוצה להתפלל במניין זה או לא, אבל לאחר ההחלטה להתפלל כאן – אתה חייב להתאים את עצמך אל הציבור ולא להיפך, וזהו כבוד הציבור!'
בכך הוא הסביר בעצם מדוע התפלל מהר, שהיה זה כדי להתאים את עצמו לציבור.
"ומיד הוסיף עוד: 'ואם בכבוד הציבור עסקינן, יש לדעת שאין חולקין כבוד לרב [ולציבור] במקום שיש חילול ה', ולכן, מכיוון שהקדיש הוא ענין של תפילה על התגלות כבוד ה', בזה אין להתחשב בלחץ הציבור, ויש לאומרו במתינות בנעימות ובכוונה גדולה'.
"והוסיף לפרש במתק לשונו שזה הכוונה במה שאומרים בתפילת יוצא אור: 'להקדיש ליוצרם' – כלומר, זאגן קדיש פארן הייליגער באשעפער [=לומר קדיש לפני הקב"ה], דארף זיין [=צריך להיות] 'בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה', וכשאומרים כך את הקדיש, אז 'כולם כאחד עונים' – 'אמן' – 'באימה, ואומרים' – יהא שמיה רבה – 'ביראה'.
"ואז התחיל להסביר לי את כוונת הקדיש בפשטות בתוספת ביאור קצת יותר לעומק, כאשר גולת הכותרת היא, שאין הכוונה לבקש שיתגדל ויתקדש שמיה רבא, כי את זה כבר הבטיח הקב"ה שהוא יעשה זאת, כאמור 'והתגדלתי והתקדשתי לעיני כל העמים', ודבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם, והוא א-ל נאמן בכל דבריו האומר ועושה המדבר ומקיים… אלא שאנו מבקשים שהבטחה זו של 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא', תתקיים במהרה, 'בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב'…
"את זה, סיפר, הוא למד מתוך מעשה רב שהיה עם הרב הגאון מפוניבז' זצ"ל, כאשר כמה שנים לאחר סיום מלחמת העולם השניה התקיימה בבני ברק אסיפה של גדולי ומנהיגי ישראל לדון בדברים העומדים על הפרק בענייני חיזוק הדת.
"הנואם הראשון פתח את הערב ואמר: 'התכנסנו כאן לכבודה של תורה, לטכס עצה ותבונה, כדת מה לעשות שלא תשתכח תורה מישראל לאחר התקופה הנוראה שעברה על עם ישראל' וכו'.
לאחריו הוזמן הרב מפוניבז' לדבר, והוא פתח ואמר: 'כבוד הרב שדיבר כאן קודם, אמר שהתכנסנו לדון מה לעשות שלא תשתכח תורה מישראל. ברצוני להעיר על דבריו ולומר, חס ושלום, אין זו מטרת הכנס, כי זו היא הבטחה מפורשת מהקב"ה 'כי לא תשכח מפי זרעו'. וימחל לי הרב על ההערה, כי כבר רבי שמעון בר יוחאי העיר כן לחכמים ואמר 'חס ושלום שתשתכח תורה מישראל'. אלא מטרת הכנס היא לטכס עצה כדת מה לעשות שיהיה גם לנו חלק בקיום ומימוש הבטחה זו…
"כך הוא גם ענינו של הקדיש, כאמור. הבקשה שלנו היא שההבטחה של התגלות כבוד שמים תקוים ותתממש בחיינו ובחיי דכל בית ישראל וכו'".
מסיים הרב רכניצר את מכתבו: "אני חייב לציין שכל זה היה לפני שהוא הכיר אותי כלל, וגם אני לא הכרתי אותו, פשוט אהבת ישראל במלוא טהרתה… מאז אין יום שאני מתפלל לפני העמוד ולא רואה וחש אותו למולי, ושומע את כל דבריו אז, כמי שמזכיר לי מהו שליח ציבור ובעיקר מהו הקדיש!…"
