סיפר מחנך חשוב: לפני כעשרים שנה, באחד הימים לקראת סוף השנה, ניגש אלי המלמד שמחנך את הכיתה בשכבה הנמוכה יותר, על מנת לספק לי אינפורמציה על התלמידים שעתידים לעלות אלי בשנה הבאה. אולם אני סירבתי ואמרתי לו בצורה נחרצת שמפאת לשון הרע איני מוכן לשמוע את חוות דעתו, ואשתדל בעזרת ה' לבחון אותם בעצמי ולהגיע למסקנות שלי, ולטפל בהם ולקדמם בהתאם לרמתם.
השנה החלה. בשיעורים הראשונים הסתובבתי בין השורות והבטתי ובחנתי בעיניי כל אחד מתלמידי על מנת להכירם היטב. לפתע קלטה עיני את אחד התלמידים מתעסק במחברתו במקום להקשיב לשיעור עם כל ילדי הכיתה. ניגשתי אליו וביקשתי בחביבות לראות את מחברתו. כמובן שהילד היה נבוך ומבולבל, והוא הסתיר את מחברתו מאחורי גבו.
המשכתי להושיט ידי אליו, בעוד אני מבטיח לו שלא יקרה לו שום רע, ואז הוא מסר לי אותה. כשהתבוננתי על הרישומים שבמחברת, נדהמתי לגלות כשרון ציור מפליא. החילותי לשבחו לפני כל הכיתה, כאשר אני מציג את ציוריו ומראה לכולם: "ראו, יש לנו בכיתה ילד גאון, ראו את ציוריו כמה יפים הם ומדויקים", כך אמרתי והמשכתי לשבחו ולהתפעל מכישוריו.
ואז.. הרמתי ראשי מיצירותיו ופסקתי: אתה מביא בעוד יומיים ציור ענק המסביר בפרוטרוט את מהלך הגמרא שבה אנו עוסקים, על מנת להמחיש לילדי הכיתה בצורה יפה את סוגיית 'שור שנגח' על כל היבטיה. עיניו נגהו באור יקרות. מעולם לא היה רגיל לשבחים כאלו. תמיד הורגל לגערות וזלזול.
למחרת פגשתי את אביו כשעיניו זוהרות משמחה. הוא סיפר לי בנימה של גאווה, כי נאלץ לשבת עד השעות הקטנות של הלילה על מנת ללמד את בנו את הגמרא הנלמדת, כדי שיוכל לצייר בבירור את השיעור.
יומיים חלפו, והילד הגיע לכיתתנו עם ציור מרשים ביותר. מאותו יום החל הילד, שלכאורה נחשב כעצל וחולמני, ללמוד במהירות ולהשלים את החומר החסר. לשמחתי הרבה הילד התקדם יפה. כל הילדים שהיו נרתעים ממנו במשך שנים, לפתע חיפשו את חברתו. הוא כמובן גדל ונהיה תלמיד חכם. (נאות דשא).
(גיליון שבת אורה)