מספר הרה"ג ר' משה זילברמן מנתניה:
תקופה מסוימת התגוררתי בעיר וינה שבאוסטריה. בהגיע חודש אלול ניגש אלי יהודי והציע לי לקנות ממנו שופר. השבתי לו כי איני יודע כלל לתקוע ולשם מה לי שופר? אולם הוא לא הרפה. "אם יהיה לך שופר כשר בבית – תדע לתקוע", קבע.
המשכתי לטעון כי יש מספיק בעלי תוקעים בעיר, אבל המוכר לא הניח לי, הוא אמר שזה טוב מאד לדעת לתקוע בשופר, ובכלל, טוב שיהיה שופר בבית… כנראה שהוא עשה עבודה טובה, כי בסופו של דבר כשנפרד ממני – היה לי שופר ביד.
כיון שכן, אמרתי לעצמי, אם כבר יש לי שופר – אנסה לתקוע בו. אמנם אין זו מלאכתי, אולם תקיעת שופר חכמה היא ולא מלאכה. ניסיתי את כוחי והצלחתי. כך במשך כל ימי חודש אלול תקעתי בשופר, וכך התאמנתי היטב בתקיעות. בהגיע ראש השנה יצאתי לבית הכנסת עם השופר. אמנם יש בעל תוקע אחר בבית הכנסת, אבל אם כבר יש שופר – אביא אותו, כך אמרתי לעצמי, מי יודע, אולי יבוא לידי שימוש.
כשהסתיימה התפילה בשעה שלוש אחר צהרים, ניגש אלי לפתע רב בית הכנסת הרה"ג משה אליעזר וייס שליט"א, ואמר לי כי בבנין הקהילה, בקומה החמישית, מתגורר עתה יהודי מירושלים ששבר את הכתף, ולכן לא יכול היה להשתתף בתפילות. "אולי תוכל לתקוע עבורו בשופר?" שאל.
כן! השבתי בשמחה, ועליתי לביתו של היהודי הירושלמי. אמרתי לו שבהיותי בארץ ישראל, אני רגיל לסיים את תפילת ראש השנה סמוך לשקיעת החמה, ועתה שהתפילה הסתיימה יחסית מוקדם, יש לי זמן בשופי ולפיכך יכול הוא לומר בנחת שבע פעמים 'למנצח', וגם את הפסוקים של 'קר"ע שט"ן' הוא יכול לקרוא בנעימה המקובלת המעוררת את הלב. ככה הוא זכה לקיים את מצות 'תקיעת שופר' עם ההכנה הראוייה וה'מצב'.
אחרי כחצי שעה ירדתי למטה ופניתי לכיוון היציאה מהבניין. בנין הקהילה הוא בנין מאובטח מפני חשש מהתנכלות הגויים וישנו קוד לפתח שרק על ידו אפשר לפתוח את השער הראשי. מחוץ לשער המתין אדם גלוי ראש, ובשעה שפתחתי את השער הוא נכנס פנימה.
ביקשתי לתהות על קנקנו ולפיכך שאלתי אותו: אתה איש בטחון? "לא", הוא השיב, "אני מארץ ישראל".
גם אני מארץ ישראל! אמרתי לו.
"אז אולי אתה יודע איפה אוכל לשמוע תקיעת שופר?" שאל בנימה מצפה, ואני יצאתי מכליי מרוב התרגשות. יהודי רוצה לשמוע שופר בשעה ארבע אחר הצהריים בראש השנה, והנה הוא מוצא אותי במהירות כזאת! אני חושב שאפילו בשכונת גאולה הוא לא היה מוצא בעל תוקע כל כך מהר. אמרתי לו שיש לי פה שופר, וכדאי שניכנס לבית הכנסת לתקיעות כמו שצריך.
אני עוד הייתי עטוף בטלית, וכיוון שלא היתה לו כיפה, נתתי לו את הכיפה שלי. העדפתי שהוא יגיד את הברכה על המצוה, ולכן גם מסרתי לו את הגארטל שלי כדי שיחגור עצמו. הוא לא ידע מה אומרים, ולכן אמרתי איתו את הברכה מילה במילה. ברוך – "ברוך"; אתה – "אתה"…
כאשר הגענו למילים "אשר קדשנו" הוא פרץ בבכי נורא, הוא בכה ואני בכיתי עמו. חשבתי לעצמי – איך הקב"ה סובב את העניינים ושלח לי יהודי שימכור לי שופר, העלה אותי לקומה החמישית על מנת לעשות חסד ליהודי ולתקוע עבורו באותו שופר, נתן בליבי להאריך בהכנות לתקיעת שופר, וכל זאת כדי שאפגוש את היהודי הזה בדיוק ברגע הנכון.
בכינו ובכינו עד שבקושי הצלחנו להמשיך את הברכה. ברוך השם זכיתי לזכות את היהודי במצוה מדאורייתא ולתקוע באזניו שלושים תקיעות כדין. הוא ביקש שאשאיר לו את הכיפה כי הוא רוצה גם להתפלל.
מה יצא ממנו אחר כך? איני יודע, אבל אני בטוח שהניצוץ היהודי התעורר אצלו והתלהט. איך שלא יהיה, מדהים לגלות את רצף המאורעות שכולן השגחה פרטית שסייעו ליהודי רחוק לשמוע קול שופר.
(גיליון השגחה פרטית)