הגאון רבי מנדל וינבך ראש ישיבת 'אור שמח', היה תלמיד חכם משכמו ומעלה ומחנך בחסד, הוא היה גם כותב מוכשר ופורה, ודברי הגותו הובעו מעל במות שונות.
הוא היה אחת הדמויות המובילות ביותר בתנועת התשובה. ישיבתו 'אור שמח' היתה מהראשונות, שרוב תלמידיה היו חוזרים בתשובה.
הרב וינבך התגורר במטרסדורף. בזמנו עדיין לא היה מקובל ומצוי שאנשים מאמריקה ומאנגליה מגיעים להשתקע בארץ. היה זה ר' מנדל, שזכה לחזות בהתפשטות מגמה זו ולהניעה: תלמידי חכמים, מנהיגי תורה ואברכים אמריקנים רבים נשאו אליו עיניים מעריצות, והוא עם אשתו החשובה, הרבנית שיינדל וינבך, עזרו בהקמת קהילת דוברי האנגלית הראשונה בירושלים.
לראשונה פגשתיו במשרדו כשישיבת אור שמח ביקשה להרחיב את צוות הרבנים שלה, ואף אני הלכתי להתראיין… בסיום הריאיון הזמין אותי ר' מנדל בחום להצטרף לצוות הישיבה, אולם אחרי התייעצות עם רבותי החלטתי להישאר בכולל לעת ההיא.
במפגשי הקצר עמו, טעמתי מחמימותו ומשיטות החינוך שלו. הרגשתי שגם הוא מצידו מעריך אותי, ויעודד אותי בכל החלטה שאבחר.
עד כמה מגיעה חמימותו גיליתי רק בשנים מאוחרות יותר, כאשר הקמתי את ישיבת 'נר יעקב':
ההחלטה להקים את הישיבה התקבלה בסביבות חודש סיון, ונראה היה לי שכבר מאוחר מידי לאסוף תלמידים עד תחילת זמן אלול. אולם בעידוד הרב שך ור' בייניש פינקל נסעתי לארצות הברית למסע 'גיוס תלמידים', ובעקבותיו נרשמו בסייעתא דשמיא לישיבה ארבעה עשר בחורים לזמן אלול הקרוב.
שכרתי בשכונת הר נוף בית מדרש ודירה שתשמש לפנימיה, והכל היה מוכן לקראת השנה החדשה.
שבועיים לפני פתיחת הזמן שהיתי בארצות הברית, ולפתע התקשר אלי ראש הכולל שבבית מדרשו התעתדנו ללמוד, ולתדהמתי המוחלטת, הודיע שהוא מצטער מאוד, אך ישיבה אחרת שהשתמשה בבית המדרש בעבר, מבקשת לחדש את הלימוד בו שוב, והיא קודמת לנו.
ברגע אחד התמוטטו כל תוכניותי. לא היה לי מושג איך אתמודד במצב חירום זה…
בשובי ארצה פניתי למשרדו של ר' מנדל וינבך, והסברתי את הבעיה שניצבת בפנינו.
"בוא", קרא ר' מנדל ברגע שהובהר לו המצב, "בוא למכונית שלך!"
"לאן נלך?"
"נלך לחפש מקום לישיבה שלך!"
זו היתה התנהגות שהתאימה לר' מנדל: מעשיות ופעלתנות – הוא היה אומר ועושה!
התחלנו לנסוע ברחבי שכונות ירושלים ולתור אחרי מקום אפשרי. לא היו לנו כתובות ולא מספרי טלפונים. ר' מנדל יצא מנקודת מוצא של "בוא נלך ונראה". בוא נדפוק על הדלת הזו, בוא ננסה בבית המדרש הזה. סקרנו כל שכונה מקצה לקצה.
לכל אורך הדרך היה ר' מנדל שותפי למשימת החיפוש. המטרה שלי היתה גם שלו. הוא היה מוכן לעשות כל מה שביכולתו כדי לעזור לישיבה מתחילה בצעדיה הראשונים…
כאשר ראה שמאמצינו אינם נושאים פרי, הציע רעיון אחר: בוא לחפש בסביבות ישיבת 'אור שמח". ניסינו לעשות גם כעצתו זו, אך גם הפעם לא הוכתרו מאמצינו הצלחה. לבסוף הציע ר' מנדל שנפנה לידיד הטוב, ר' נחום איזנשטיין, שהקים לא מכבר בית כנסת חדש בשכונת מעלות דפנה ונבקש את עזרתו. כיום ברוך ה', התושבים בשכונה הם בעיקר משפחות אברכים צעירות, אך בימים אלה היו רוב תושבי השכונה חילוניים. בפאתי השכונה, סמוך לישיבת אור שמח, הקים ידידי ר' נחום איזנשטיין בית כנסת קטן. והוא בטוב ליבו נתן מיד את הסכמתו להקים שם את הישיבה. חיפשנו בקרבת מקום שתי דירות – אחת לפנימיה והשניה לחדרי שיעורים ובסייעתא דשמיא מצאנו, לפתע היינו שוב על המפה…
עם פתיחת ישיבתי חנן אותי ה' בשני מורי דרך מנוסים ואכפתיים: ר' מנדל וינבך ור' נטע שילר, גם הוא מראשי ישיבת אור שמח. הם דאגו לישיבה כאילו היא סניף של ישיבתם: הם עזרו לי גם בנושאים הכספיים, חשו אחריות כלפי הישיבה ופעלו ככל יכולתם לסייע להצלחתה, ואפילו הרשו לנו לקבל אוכל ממטבחם!
הם לא היו חייבים לי דבר, ובכל זאת יצאו מגדרם למעני פעם אחרי פעם, משום שהאמינו בחזון שלנו ורצו להרבות כבוד שמים בכל דרך אפשרית. בזכות שני מחנכים דגולים אלה צלחתי את חבלי פתיחתה של ישיבת נר יעקב.
לעולם לא אשכח כיצד זירז אותי ר' מנדל להיכנס למכוניתי והצטרף לסיור המפרך בחיפוש מקום לישיבה שלא היה לו שום קשר אליה. היה זה הביטוי המעשי ביותר של חסד.
בנוסף לכך התייתמתי מאבי זמן קצר לפני כן וחשתי יתום, והעובדה שיש מי שנושא עמי בעול הישיבה הוסיפה לתחושה שהוא דואג לי כאב לבנו, והביאה נוחם ללבי.
הודות לסמיכות הישיבה לאור שמח, מאותו יום ואילך, ובמיוחד בשנה הראשונה, הייתי נכנס אל ר' מנדל בקביעות. תמיד היה מזמין אותי למשרדו ומתעניין בנינוחות בכל פרט קטן כגדול, הקושר בבחורי הישיבה, בהתפתחות הישיבה ובהתנהלותה.
תמיד העניק לי תחושת נוחות והרגשת חברות, על אף פער השנים בינינו ולמרות העובדה שהוא היה איש חינוך מנוסה ומוכר, ואילו אני הייתי טירון בשדה החינוך.
ר' מנדל חלק אתי מחשבות, רעיונות וחידושים בתחום החינוך, תמיד התפעלתי מהמקוריות שלו. הערצתי בכל לבי את האופן שבו פיתח ללא הרף את שיטות החינוך הייחודיות שלו ומצא חידושים מרעננים.
בפשטות – מצאתי תלמיד חכם ומחנך דגול להיוועץ בו. מצאתי ידיד.
הקשר בינינו היה קרוב כל כך, עד שר' מנדל השתתף בכל השמחות המשפחתיות שלנו. הייתי מכבד אותו בברכה תחת חופות ילדיי, כי הוא היה לי מורה, מדריך ודוד אהוב.
אחרי שיחת הפתיחה הראשונית שמסר ר' מנדל, נוצרה מסורת, שלפיה בדרך כלל בחודש אלול ולפעמים בעשרת ימי תשובה, נושא הוא דברים בפני בחורי הישיבה. היתה לו יכולת לפנות לכל קהל בדרך הקרובה ביותר לליבו ולעולמו; סגנונו הקולח, הידידותי והחביב היה כסות למסריו רבי העוצמה, הוא היה מדבר על חשיבות החודש, ומדריך כיצד לחזור בתשובה הלכה למעשה. בשיחתו המפורסמת על הווידוי, היה שואל: "מדוע אנו מכים על ליבנו בשעת אמירת הווידוי?" ומיד הסביר: "הכאתנו על הלב, מבטאת את הבנתנו, שהאחריות למעשים מוטלת רק עלינו". כל תלמיד בישיבה הכיר ואהב את השיחה הזו, כי היא הותירה על נשמתם רושם והעמיקה שורשים בתודעתם.
בין אם דיבר אל תלמידי נר יעקב, ובין אם אל תלמידי ישיבה מפורסמת, ידע להרים או להוריד את רמת הדברים כפי הנדרש ולקרב כל נושא למאזינים.
בנושא קירוב רחוקים לא היה דומה לר' מנדל. היתה לו הבנה עמוקה ויכולת להתחבר אל יהודים תועים, והם מצידם אהבו אותו בלב ונפש. את הסיפור הבא שמעתי מכלי ראשון מפי אחד מבוגרי ישיבת אור שמח, סיפור זה מאיר את גישתו הייחודית של ר'
מנדל, ומעיד כמאה עדים על תבונתו ביחסי בין אדם לחברו ובסדר העדיפויות הנכון בחיים.
יום אחד עמדו תלמידי הישיבה בתור לנטילת ידיים לפני ארוחת הצהרים. ביניהם היה תלמיד חדש ש"כרגע ירד מהמטוס". הוא לא ידע כמעט דבר, ובוודאי לא הכיר את הלכות נטילת ידיים, ובקושי ידע הוא מה זו בכלל 'הלכה'!
כשראה את כל התלמידים מצטופפים סביב הכיור, ניסה לחכות את מעשיהם – הוא עמד בתור כמו כולם, וכשהגיע תורו הניח ידיו מתחת לזרם המים, אחר כך ניגב את ידיו, והיה בטוח שמילא את חובתו בהידור…
ברגע זה ניגש אליו אחד הבחורים הוותיקים, והחל לגעור בו בפומבי על בורותו:
"מה אתה עושה?" הוא צעק על הבחור החדש.
"רציתי לאכול לחם", ענהו זה במבוכה.
"כך לא נוטלים ידיים! צריך לקחת את הנטלה, לשפוך את המים על הידיים, כמו שכתוב בהלכה, לא שופכים מים איך שרוצים! יש הלכות!"
בעל התשובה המסכן עמד נדהם מול השיעור המזורז בהלכות נטילת ידיים למזלו, ברגע זה נכנס ר' מנדל אל החדר, והבין מיד את המתחרש.
הוא מיהר אל הבחור החדש ואמר לו באהבה: "תקשיב, עשית מצוין! מצוין! כשתהיה בישיבה עוד זמן מה, תלמד פרטים נוספים בהלכות נטילת ידיים, אבל כרגע אינך צריך לדאוג כלל. נהגת מצוין, לך תאכל".
לאחר מכן ניגשו התלמידים הוותיקים, שהיו עדים לחילופי הדברים, לראש הישיבה וביקש הסבר לדברים.
"הרב", הם אמרו, "איך אפשר לתת לו לשבת ולאכול בלי ליטול ידיים כהלכה. האם לא צריך להסביר לו, כדי שידע ליטול כראוי?"
"תלמידי היקרים", השיב ר' מנדל, "כאשר נמצאים בעיצומו של תהליך הכנסת תלמיד חדש, שמעולם לא ראה קיום הלכה ולא חווה דבר דומה, תחת כנפי השכינה, הלכות נטילת ידיים אינן הנושא שצריך ללמד אותו…
והוא הסביר את ההנהגה הראויה והמועילה: "מה שהיה עליכם לשאול אותו", השתהה לרגע לתוספת הדגשה, "הן שאלות כמו: האם יש לו מקום לשבת, האם יש לו מה לאכול – זה השיעור שהייתם צריכים להעביר לו, זאת הדרך להביא אדם מתחת כנפי השכינה".
וכשראה שהם מבינים את המסר, סיכם: "בהמשך ילמד התלמיד איך בדיוק נוטלים ידיים. אך כעת חשוב בעיקר להראות לו חום, אהבה ופנים מסבירות".
כמה אופייני לר' מנדל.
כפי שאמר לתלמידיו – כשרוצים להביא אדם תחת כנפי השכינה, צריך לדעת כיצד נכון לעשות זאת.
ור' מנדל ידע!
(מתוך הספר 'בהיכלם')