הרה"ג ר' אהרן ידלר, מבכירי הפעילים ב'אחינו' מספר על ימי הבראשית בארגון, על הבריון עם הכיפה הלבנה, ועל החדר של משפחת נורי בישיבת 'נזר יהושע'.
—————————
ישראל וייס
הרב אהרן ידלר הוא אחד הפעילים הבולטים בארגון 'אחינו', זרוע הקירוב של 'דרשו'. מדי שבוע הוא פוקד מדרשיות בכמה וכמה ערים ברחבי הארץ, מבקר בבתי ספר ופוגש תלמידי כיתות ח' שצריכים דרבון ועידוד כדי להירשם ללימודי המשך בישיבה, מטייל בין ישיבות לצעירים מתחזקים ובודק מה מצבם של הנערים שהוא עצמו שיבץ בישיבות הללו, וכל זה בנוסף ללימודיו בכולל ולפעילות שהוא עושה בארגון 'דרשו' בשלל תפקידים שונים.
"אני נמצא כאן כבר 17 שנה בערך", מספר הרב ידלר לאחר שאנחנו מבקשים לשמוע ממנו על ימי הבראשית ועל הצעדים בהם התקדם בפעילות בארגון.
"הייתי אז בערך שנה אחרי החתונה והרב אליעזר הילמן, שכבר אז היה פעיל בכיר, הציע לי להצטרף לארגון 'אחינו' וללמוד מדי יום עם תלמיד בישיבה לצעירים מתחזקים. לתת שעה אחת ביום כדי לקרב אותו ולאפשר לו לצעוד את הצעדים הראשונים שלו בישיבה.
"החלטתי לנסות, מה יכול להיות? זאת בוודאי זכות גדולה, והרי מדובר בלימוד לכל דבר ועניין. אז אני קצת אוותר על השאיפות שלי להתקדם, כדי לתת שעה ביום לצעיר שיוכל גם הוא להתקדם.
"שיבצו אותי בישיבת 'שערי ציון' בבני ברק. הגעתי לישיבה ופגשתי את התלמיד שלי. בחור בן 16 וחצי, שנראה בעל תשובה 'ירוק' יחסית.
"התחלתי קצת לדבר איתו על המושגים שיש לו, איפה הוא נמצא בלימוד גמרא, כמה הוא יודע ומה צריך להשלים, והנה פתאום עלו דמעות בעיניו. "אני כבר כמה חודשים מנסה ללמוד גמרא, ולא מצליח", הוא אמר לי.
"אני יושב מול הדפים הענקיים האלו, רואה את כל השורות, כל מיני מילים לא מוכרות, שפה משונה, עם אותיות משונות מהצדדים, קצת למדתי לקרוא כתב רש"י אבל זה עדיין מאוד קשה לי.
"והכי גרוע, שאני בכלל לא מבין מי נגד מי. כל הזמן שאלה ועוד שאלה ועוד אחת, ואז פתאום תשובה שעונה על השאלה הראשונה ואחר כך שאלה על התשובה. אני מתבלבל לגמרי. מה הולך כאן? מה המטרה? לאיפה אנחנו מנסים לחתור?".
"כשהוא סיים את דבריו", מספר הרב ידלר, הדמעות כבר לא היו רק בעיניו. הוא ממש בכה בדמעות שליש. "הרגעתי אותו, ניחמתי אותו ואמרתי לו שהקושי מאוד מובן.
"זה כמו שאתה מגיע למדינה זרה", אמרתי לו, "אתה לא מבין את השפה והתרבות, אבל אם תשקיע מספיק, יום אחד תראה שאתה קם בבוקר, מדבר בשפה המקומית, מתחבר מצוין לתרבות, יודע איך להתנהג במקום הזה ואיך לפנות לאנשים. פתאום תרגיש שאתה חלק מהמקום.
"כך גם בלימוד הגמרא. זה עניין של השקעה ומאמץ, אבל גם עניין של זמן. אי אפשר להיכנס לעניינים בתוך שבועיים ולרצות להיות כמו מישהו שלמד גמרא מגיל שמונה. זה לוקח זמן להיכנס לזה.
"תיארתי לו את השתלשלות הדורות, את מעמד הר סיני, את המקום של התנאים, איפה האמוראים נמצאים בסדר הזה, מי הם מפרשי התלמוד העיקריים. נתתי קצת חיבור רגשי לתורה. שיבין כמה היא קדושה, כמה אנחנו צריכים לשמוח על הזכות שיש לנו ללמוד בה. מלאכי השרת התנגדו, לא רצו לתת לנו את התורה. רצו להשאיר אותה בשמים. הקב"ה אמר למשה שיענה להם תשובה, המלאכים כמעט שרפו אותו בהבל פיהם וכו' וכו'. זה לא סתם איזה טקסט ישן ומצהיב חלילה, זאת תורת חיים שנכתבה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו…
"עכשיו כבר היתה מוטיבציה, אבל המיומנות והיכולת ללמוד עוד היתה ממנו והלאה. לאט לאט התקדמנו צעד אחרי צעד, עד שאחרי תקופה התחלתי לראות פירות. הוא התחיל להבין מהר יותר, התחיל לומר סברות, לשאלות שאלות נכונות. זה מילא אותי סיפוק אדיר!
"כשהרב הילמן הציע לי לקחת עוד תלמיד, בישיבת 'אור גאון', כבר לא היססתי. אחר כך הגיע עוד תלמיד, עד שהחלטתי שאני עוצר בשעתיים וחצי ליום שאני מקדיש לנושא של קירוב רחוקים, ובשאר השעות למדתי בסדרים רגילים כמו כל אברך כולל רגיל.
"הגיע שלב שהרב הילמן סיים את עבודתו כרכז פרויקט 'ליווי המשך בישיבות', בעיר בני ברק, והציעו לי לקחת את התפקיד במקומו. נכנסתי לזה עם כל הכוח, הקדשתי שעות רבות ביום, הסתובבתי בישיבות שמעתי את הבחורים בדקתי מה מציק להם, מה קשה להם, שיבצתי להם אברכים, והשקעתי את כל הנשמה, כשלצדי כמובן צוות גדול מאוד של חונכים מבית 'אחינו', שפשוט עמדו לרשותי ושאותם שלחתי לכל הישיבות למתחזקים בעיר, כדי ללמוד עם הבחורים ולקדם אותם.
"עברו כמה שנים נוספות, ואז הנהלת 'אחינו' הציעה לי לנהל את 'פרויקט טורנטו' בשלושה בתי ספר תורניים שבהם למדו תלמידים מבתים לא חרדיים ובמקרים רבים מבתים שאינם שומרי מצוות.
"הייתי ממונה על בית הספר 'נתיבות משה' במושב קדימה, על 'יסודי התורה' ברעננה ועל 'וולפסון' בהרצליה. המשמעות היא שאני צריך לבקר בכיתות ח', יש שם כמאה תלמידים ואני צריך להכיר את כולם, לזהות את הפוטנציאל הגלום בכל אחד מהם, ופשוט לייצר אווירה בכתה שתגרום להם לרצות ללכת לישיבה.
"זה מאוד מורכב, חלק מהילדים לא רוצים ישיבה, חלקם כן רוצים אבל ההורים לא מוכנים. צריך לשחק איתם, לבלות איתם בהפסקות, וגם לעשות ביקורי בית ולדבר על לב ההורים.
"אני לא אשכח את ביקור הבית הראשון שעשיתי. זה היה בפתח תקוה, אצל משפחת נורי. היה להם ילד בכתה ח', שרצה ללכת לישיבה, אבל ההורים לא הסכימו. הם טענו שבלי תעודת בגרות הוא לא יוכל להצליח בחיים, והוא חייב ללמוד לימודי חול. "לימוד תורה זה טוב", הם אישרו את דברי, "אבל הוא יכול ללמוד קצת בערב. לא צריך להקדיש את כל היום".
"הגעתי לשם עם כל המוטיבציה, תיארתי להם בצבעים חיים כמה מאושרים חייו של מי שלמד בישיבה, כמה מסכנים הם עמי הארצות שלא למדו בישיבה וכל פעם שהם מתיישבים בשיעור תורה הם לא מצליחים להגיע לקצב של בוגרי הישיבות. לעומת זאת, מי שלמד בישיבה והשתפשף חזק, יכול בקלות לאחר מכן לעשות השלמת בגרויות ולהצליח בעסקים פי כמה וכמה מבני גילו שלמדו בתיכון…
"אחרי שעה וחצי של שכנוע, קמה האמא של הבחור ואמרה לי "הרב אהרן, אני לא מוכנה שתיקח את הבן שלי לישיבה לבד. יש לי עוד שני ילדים יותר גדולים ואני רוצה שתיקח אותם יחד איתו… שגם הם ילמדו תורה בישיבה".
"לקחתי אותם לישיבת 'נזר יהושע' נתנו להם חדר בפנימיה, לשלושת האחים, ועל דלת החדר היה כתוב 'משפחת נורי'…".
"במסגרת הפעילות היתה לי התלבטות מאוד גדולה", מספר הרב ידלר. "היה לי תלמיד אחד שהבנתי שאותו לא נצליח לשלוח ללימודים בישיבה. ההורים שלו לא מפסיקים לדבר על תעודת בגרות תעודת בגרות. לא מוכנים לשמוע שום דבר אחר. הם עמדו לשלוח אותו לתיכון חילוני, והמשמעות היא שכל ההשקעה שהשקיעו בו עד כתה ח', תרד לטמיון. הילד לא ישרוד אפילו שבועיים עם כפה על הראש…
"היתה לי אפשרות לשכנע אותם לשלוח אותו לתיכון דתי, מעין 'ישיבה תיכונית'. זה לא משהו שאנחנו היינו רוצים מלכתחילה, אבל זה עדיף על בית ספר חילוני.
"מצד שני, אם אני אשכנע אותו, יגידו ילדים נוספים בכתה, סליחה, ללמוד בישיבה תיכונית זה בסדר? אז גם אנחנו רוצים!
"מה עושים? זאת היתה בעיה רצינת, וניגשתי למרן הגרי"מ לפקוביץ זצ"ל, ששמע את הצדדים ופסק לי שאני צריך לשכנע בשנת הלימודים רק ללכת לישיבה חרדית, ובימים האחרונים של השנה, אם לא הצלחתי לשכנע את האחרים בסתר ובחשאי ללכת לפחות לישיבה תיכונית, כך לא נפגע באווירה של הליכה כללית לישיבה חרדית.
"כיום אני משקיע בעיקר במדרשיות נוער, זה תפקיד שאני עושה בשש השנים האחרונות. אנחנו מסתובבים במדרשיות, בכל הארץ, מאתרים את הבחורים שכבר בשלים להיכנס לישיבה, נותנים עוד קצת עבודה, קצת שכנוע והסברה, וככה מכניסים המוני בחורים לישיבה.
"השיטה שלנו היום היא בעיקר ללמוד איתם גמרא. ככה מרן הגראי"ל שטיינמן הדריך אותנו. הוא אמר לנו לא לנהל ויכוחים באמונה, לא להסביר כמה היהדות חשובה וכמה צריך לשמור מצוות. כלום. ללמוד איתם גמרא, ללמוד המפקיד, הכונס, ארבעה אבות, והמאור שבה יחזירם למוטב. ואכן אנחנו רואים את זה פעם אחר פעם, כל בחור שנכנס ללימוד הגמרא בצורה רצינית ועקבית, בתוך חצי שנה, או לכל היותר שבעה ודשים, כבר לומד בישיבה.
"בהקשר זה אני רוצה לספר סיפור מופלא שאירע עמי לפני שנים אחדות. רב של מדרשיה ב'כפר יונה' הזמין אותי לשאת דברים בפני הצעירים הלומדים שם.
"הגעתי, ובמקום לנסות לשכנע אותם כמה חשוב לשמור שבת וללכת לישיבה וכו', פשוט הצגתי בפניהם חידה הלכתית סבוכה. אחד אמר סברא, השני אמר סברא הפוכה, הם התחילו להתווכח, בא השישי והציע דרך נוספת, נהיה שם בלאגן…
"פתאום נכנס למקום איש גבה קומה, כתפיים רחבות, זרועותיו נפוחות משרירים והפרצוף שלו זועף. זועף מאוד!
"כל הנערים השתתקו והסתכלו עליו בחשש. אחד מהם ממש רעד מפחד, לאחר מכן התברר לי שזה הבן של אותו בריון.
"הוא דפק על השולחן ושאל, "מה אתם עושים פה"? אף אחד לא ענה לו. הוא התקרב אלי ושאל בזעם: "מה אתה עושה פה עם הילדים האלו?"
"אני השתתקתי מפחד. לא ידעתי מה לומר, הוא היה נראה מאוד מפחיד ואני מה אני? אברכצ'יק צנום שהפעם האחרונה ש'הלכתי מכות' עם מישהו היתה כשהייתי בגן בגיל שנתיים וחצי…
"בלעתי את הרוק שהצטבר בפי מרוב פחד, חייכתי אליו חיוך עקום, ואמרתי לו: "בוא, שים כיפה ושב כאן, תראה בעצמך מה אני עושה עם הילדים האלו".
"הוא השתתק, לקח כיפה מהקופסה שעמדה בצד ונועדה לשמש את תלמידי המדרשה, והתיישב בצד בעיניים רושפות.
"המשכתי את הדיון ההלכתי המעניין, כל נער אמר את דעתו, אני ניהלתי את הדיון ביד רמה, ואני לא אכחיש שכל הזמן הגנבתי מבטים לאותו בריון, קיוויתי שהוא לא יכלה בי את זעמו. לשמחתי ראיתי שהוא קצת מתרכך, עד שנגמרה שעת הלימוד, הוא קם והלך הביתה, ואחריו צעד בנו בחשש גלוי…
"ריחמתי על הילד, אבל זה לא חדש לנו. אנחנו מכירים מקרים כאלו שהורים מנסים למנוע מילדיהם לשבת בשיעורם, הם חוששים מפני חזרה בתשובה על כל המשתמע מכך, ולפעמים אפילו מפעילים אלימות כנגד מי שמקרב את בנם לתורה.
"שכחתי מהסיפור הזה. אחרי זמן רב ביקרתי שוב במדרשה, ראיתי את הנערים שם יושבים ולומדים בהתלהבות, אחד מהם למד עם אדם מבוגר, שלראשו היתה כיפה לבנה. שאלתי מי זה המבוגר הזה שלומד פה עם כל הנערים, והרב של המדרשה אומר לי: "תסתכל חזק, אולי תזהה אותו!".
"אכן, זה היה אותו בריון. התברר לי שאשתו שלחה אותו לחפש את הילד כי היא ידעה שהוא מתגנב בסתר ללמוד במדרשה אחרי שההורים אסרו עליו לעשות זאת. האבא הגיע זועם ורצה לכלות את זעמו בילד וברב שמלמד אותו, אבל כשהצעתי לו לשבת הוא החליט לנסות.
"כשהוא חזר הביתה הוא אמר לאשתו, "אני חושב שאולי זה כן טוב לילד שיישב שם. במקום לשחק בכדור הוא מפעיל את הראש, הוא נהנה שם, את צריכה לראות את האושר של כל הנערים שם, הם פשוט נהנים ללמוד וזה כיף להם. למה שנמנע את זה מהילד אם זה מה שהוא רוצה וזה מה שמביא לו אושר?".
"לא עברו ימים מרובים והאבא החליט לבוא ולטעום בעצמו פעם נוספת את טעמו של לימוד התורה, הציץ ונפגע, ובתוך זמן לא רב חזר בתשובה שלמה יחד עם בנו, ועם כל המשפחה".