השיחה האחרונה
לקראת חג הפסח של שנת תשע"ו זכינו להתקבל במעונו של מרן הגאון הגדול רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל לשיחת-קודש, ימים מספר לפני שנפל למשכב וקולו נחלש כמעט לגמרי. בבוקרו של אותו יום, ניצבנו בפתח ביתו שברמת השרון וזכינו להיכנס אל הקודש פנימה. בכניסה לבית הייתה תלויה מודעה שהודיעה בצער, כי בשבוע זה – לא מתקיימת קבלת קהל בשל חולשתו של הרב. אבל אנחנו זכינו.
נכנסנו אל הקודש פנימה, הרב אכן היה חלוש מאד, אך תנועותיו זריזות ויעילות. באמצע השיחה הנדירה שבה זכינו, ביקש לקרוא לאחד מבני ביתו, אך בעדינות מידותיו – רצה למנוע מאיתנו את הטרחה, וקם בזריזות ממקומו לדבר עם הלה.
הרב זצ"ל נהג עמנו במאור פנים, כשהזמן הקצר שהוקצב לנו מראש הוכפל והושלש, ורק לאחר ברכות חמות – נפרדנו.
כשלושה שבועות לאחר מכן עבר הרב ניתוח מסובך במיתרי קולו. מאז – אבד כח דיבורו, ועד יומו האחרון השתמש בנייר וכלי כתיבה להעביר את מסריו.
בשורות הבאות נביא מעט מזעיר מאותה שיחה, ודבריו הם הם זיכרונו.
חיידר מחתרתי לכל דבר
כששאלנו ממי קיבל הרב תורה בילדותו? ענה מרן זצ"ל: אבא זצ"ל לימד את אחי הג"ר גרשון שליט"א ואותי את אותיות הא' ב', כשהיינו קטנים. כשגדלנו קצת, הביא אבא מלמד הביתה. ולמדנו עם חמישה ילדים נוספים. המלמד נהג לחלק טבעות בייגל לילדים, והורה לנו להשחיל לתוכן את ידינו בכל זמן הלימוד. היום אני מבין את מטרתו – אם יפרצו חלילה כוחות הק.ג.ב. לבית, יסבירו להם שכאן עוסקים במכירת בייגל. זה היה חיידר מחתרתי לכל דבר, אבל את זה לא ידעתי אז. אני זוכר שלמדנו את פרשת בראשית, וכן את תחילת פרשת נח, עד הפסוק: "ויסגור אלוקים את התיבה". אז סגר המלמד את הספר, ואמר שיותר לא יבוא. אבא המשיך ללמוד אתנו, אך משגבר החוק של חינוך חובה – עברנו לשנתיים לביתו של קרוב משפחה. בתחילת ניסן תרצ"ד שבנו הביתה, לקראת עזיבתנו את רוסיה, ומיד קבע אתנו אבא חברותא במסכת בבא קמא.
מתי הגיע כבוד הרב לארץ ישראל?
בל"ג בעומר. החבילות שלנו היו בבטן הספינה, ולכל אחד הותר להחזיק תיק קטן לצרכים אישיים, במהלך ההפלגה בת השבועיים, במטנו האישי של אבא היו גמרא בבא קמא וחומש ויקרא, כך המשכנו ללמוד פרק מרובה…
הגעתם מיד לרמת השרון?
לא, לא היינו חברי מפלגות, כיון שעלינו באופן עצמאי, לכן לא קיבלנו דירות מהסוכנות, אלא היינו נעים ונדים. בסוף אותה שנה שכר אבא לול תרנגולים, שבעליו העמיד אותו להשכרה לבני אדם, לא הבאנו עמנו ריהוט, אבל ארגזי התפוזים של בעל הבית היו לנו למיטות, לשולחן ולכיסאות. לאחר מכן העניק לנו שכן מיטות ישנות מברזל, מלאות פשפשים, היינו צריכים להבעיר פרימוס כדי לנטרל את המזיקים הללו.
אבל מה הטריד את אבא ביום הראשון לשהותנו ברמת השרון? כרך נוסף של בבא קמא. החבילות שלנו הגיע ורק כעבור חודשיים במכולות, והיה קשה לשלושתנו ללמוד בכרך הבודד שהבאנו בתיק האישי. אבא שלח את אחי, רבי גרשון, לבקש רשות מגבאי בית הכנסת המקומי לקחת בהשאלה כרך בבא קמא. הסיפור עשה עלי רושם גדול; עוד לפני שדאג אבא לכיסאות לפני שחשב מה נאכל, הוא דאג שיהיה לנו במה ללמוד. כי לימוד תורה זה הדבר הראשון, לפני אוכל ולפני הכל. אני אומר תמיד לילדים ולבחורים צעירים: יש לכם גמרות, יש גם עם מי ללמוד – רק תלמדו…
היכן למדתם בשנים אלו?
היינו לומדים בחברותא עם האבא בבית! הרב מבריסק זצ"ל אמר לנו: לא יהיה לכם רבי טוב מהאבא… למדנו עם אבא שנים רבות; גמ' רש"י ותוס', רשב"א, ולאחר מכן רבי עקיבא איגר וחידושי רבי חיים הלוי מבריסק, עד שהגענו לגיל שמונה עשרה, אז למדנו בישיבת לומז'ה בפתח תקווה.
איך היה לכם 'ברען' ללמוד בתנאים קשים כאלו?
למדנו מאבא דבר אחד: כל זמן פנוי – מנצלים ללימוד. זה הושרש בנו מקטנות.
סיפורו של 'עץ המנורה'
במהלך השיחה הסביר מרן זצ"ל, מדוע צריך לעמול גם בחינוכם של הפעוטות:
האילן, כשהוא קטן, צעיר, אפשר לכפוף אותו לכיוון שרוצים. ענפים רכים – אפשר לעשות מהם איזו צורה שרוצים. כשהאילן זקן – אי אפשר… אלה שזוכרים את רמת השרון של פעם, ברחוב אוסישקין, לפני שסללו את הכביש הראשי שם – הרחוב היה מכורכר וחול. היה שם על יד הכביש בחצר אחת עץ גויאבות, שענפיו היו בדיוק כמו צורת המנורה של בית המקדש; באמצע – גזע עבה עולה ישר, משני הצדדים שלושה ענפים, ממש במפלס שווה – שלושה ענפים מימין, שלושה ענפים משמאל. אילו היה זה ממכת, היו אומרים שזו מנורה שאפשר להדליק בה. כמו מנורה של שבעה קנים, כך היה נראה העץ, ואני הכרתי את האדם שנתן לעץ צורה כזאת.
כשהעץ היה קטן, הוא קוצץ ענפים שגדלו בכיוונים אחרים, ומפתח ענפים בקווים הימניים והשמאליים לקו ישר ממש. אחרי שהיו לו כבר ששה ענפים כאלה בצדדים, הוא הצמיד לענף קרשים ארוכים, משני הצדדים שהענפים לא יסטו בצמיחה פראית מזרחה ומערבה, רק ימינה ושמאלה בקו ישר.
אני זוכר את הקרשים האלו, שהיו קשורים זמן רב. כך התעבו הענפים ונשארו בקו ישר. היה חסר לו ענף אחד, אז הוא לקח ענף ממקום אחר והרכיב אותו בתוך הגזע, וצמח ענף נוסף. כך היו לו בדיוק, בקו ישר, שלושה ענפים מימין ושלושה משמאל. כל זה אפשר היה לעשות רק כשהאילן היה צעיר. אילו לקחו אילן זקן – אי אפשר היה לעצבו כך.
את זה אומרת המשנה: "הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש"; כשהוא צעיר – הוא חדש, כשכותבים על נייר חדש – הכתב חזק. "והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק"; כשהאדם מבוגר, קשה להשריש בליבו את הלימודים, זה כמו אילן – רק כשהוא צעיר, אפשר לכוון אותו לכל הכיוונים.
( מתוך שיחה למרווה לצמא גליון 26 תשע"ז)