"ושם ראינו את הנפילים" (יג, לג)
סיפור נפלא, המפורסם בעולם החסידות, שמעתי מהגאון רבי אביעזר שפירא שליט"א, משגיח ישיבת 'קול תורה' לצעירים:
מעשה ביהודי זקן שנכנס אצל רבו והתייפח בבכי על מר גורלו. "רבי, אינני מסוגל יותר" – אמר בקול נסער. "הרבי ודאי יודע כי כל ימי התפרנסתי מעבודת הַסַבָּלוּת בעמל ובקושי, ומעולם לא התלוננתי על כך. אדרבה, שמחתי בחלקי. אולם עתה כשהתבגרתי, וזקנה קפצה עלי, כוחותי כבר אינם עומדים לרשותי כמו בעבר. קשה לי לראות את עצמי ממשיך בעבודה מייגעת כזאת, לשבר את גופי בסחיבת משאות כבדים".
"באתי איפוא לבקש את ברכתו של הרבי", הפטיר החסיד, "שלא אצטרך עוד להתאמץ כל כך עבור מחייתי, כי נפשי חפצה לבלות את שארית חיי בשלוה".
הרבי הקשיב לדבריו בכובד ראש, ובסיומם בירך את החסיד בחום ובלבביות: "יהי רצון שתהיה מרוצה מעבודתך!".
החסיד השתומם בליבו על נוסח הברכה, מדוע לא בירכו הרבי שיפטר לגמרי מעבודתו. אך כמו חסיד אמיתי חיזק את עצמו באמונת חכמים, והחליט לא לפקפק ולהרהר אחר רבו, והמשיך את שגרת עבודתו בְּסַבָּלוּת כמימים ימימה.
כעבור תקופה שוב נכנס החסיד לקודש פנימה, אך הפעם כאיש בשורה: "רבי!" אמר החסיד בעינים בורקות, "ברוך השם מצבי הוטב!".
"מה השתנה?", שאל הרבי בפליאה, "הרי רק לפני תקופה טענת כי אינך איש צעיר, ואינך מסוגל עוד לסחוב משאות כבדים, כפי שהיה באומנה איתך בימים עברו, ורצונך איפוא לבלות את שארית ימיך בטוב ובנעימים?".
"נכון!", הודה החסיד, "הנתונים לא השתנו כלל, אך הראיה שלי עליהם השתנתה. התקיימה בי ברכתו של הרבי – להיות מרוצה מעבודתי. אם עד אז הסתכלתי על העבודה בצורה של עמל וקושי, הרי שהיום פי מלא שבח והודאה להשם יתברך על כל יום נוסף שאני מסוגל להמשיך לעבוד כמו אדם צעיר למרות גילי המתבגר. מאז הוטב מצבי והשתפרו תחושותיי לאין ערוך".
מפליא! אותה עבודה, אותו מצב, אך כשההסתכלות שונה הכל משתנה!
ניתן להדגים זאת בהמחשה המוכרת לכולנו; כל אחד מכיר סביבו אנשים ששקועים עד צוואר בחובות גדולים. אלו שמחתנים את צאצאיהם בשעה טובה, וזקוקים להשיג בטווח זמן קצר הון עתק. משפחות ברוכות ילדים שזקוקים מידי חודש בחודשו להשיג סכום כספי גבוה, כדי להחזיק את כלכלת הבית. זה בהחלט לא קל, ופעמים יש מקרים מסויימים שזקוקים להרבה אמונה ובטחון כדי להחזיק בהם מעמד.
אולם מצד שני, מי שהוא בעל עין טובה, ולא נרגן ומתאונן סדרתי, יכול בהחלט לראות בזה חסד וטובה מן השמים, כיצד בכל פעם מחדש הוא מצליח להסתדר בדרך לא דרך. כל פעם השם יתברך מושיע אותו באופן שכלל לא עלה על דעתו שיוכל להיוושע. צורת ההסתכלות מאד קובעת בדברים אלו!
הגאון רבי יעקב טרייצקי זצ"ל, סיפר פעם אודות סבו הגדול, אחד מנקיי הדעת ומאורי התורה שבירושלים, הגאון הצדיק רבי ישעיהו חשין זצ"ל, תלמיד קרוב לשרף מבריסק, הגאון הקדוש מהרי"ל דיסקין זצ"ל, אשר זכה לצקת מים על ידו ולשמשו. כי פעם אירע שאחד הילדים בבית אחז בידו כוס זכוכית, ולפתע היא החליקה מידו והתנפצה לרסיסים בקול רעש גדול.
במקום להתרגז ולהתרעם, הגיב רבי ישעיהו בחיוך: "נו, מוטב שהכוס נשברה, הרי בלאו הכי איני חפץ להחזיק בביתי חפצים כה מוזלים ופשוטים שעלולים להישבר מכל נפילה…".
כך, בעינו הטובה הצליח רבי ישעיהו לקחת מקרה לא מזהיר במיוחד, שהיה עלול להביאו באופן טבעי לידי כעס ורגזנות על רשלנות הילד, או לידי צער על איבוד ממונו, בזמנים כה קשים ודחוקים שהיו אז בירושלים. אך בהסתכלותו החיובית הפך את הקערה על פיה, ונתן לילד תחושה כאילו הוא בכלל היטיב עמו, ואין כאן מקום לכעס, צער או בהלה, ובכך הותיר את השלוה בבית.
זוהי הדרך הישרה, עליה המליץ רבי אליעזר במשנה באבות (ב, ט): "צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם, רבי אליעזר אומר עין טובה". אדם שחפץ לעבור את חייו בעולם הזה מתוך אושר ושלוה, מוכרח לרכוש מידה זו, מידת עין טובה.
כאשר האדם מסתכל על כל פרט ומאורע בחייו בעין טובה, חייו הם חיי אושר ושלוה. הוא רואה הכל חיובי, הוא לא חושד במישהו שמחפש להרע או להציק לו, וכמובן לא מחפש להרע או להציק לאחרים. כך גם את מה שעובר עליו הוא מקבל בטוב ובאמונה, ורואה בזה חסדי השם שמלוים אותו כל העת.
מורנו הגאון רבי יהושע דוד טורצ'ין שליט"א, רב קהילות 'פרושים', מביא לכך המחשה נפלאה, שראה אצל חותנו הגדול, הגאון הצדיק רבי שמואל הומינר זצ"ל, בעל 'עבד המלך':
היה זה ביום חורפי גשום מאוד, מן הסוערים שידעה ירושלים, נקישות עדינות נשמעו בבית משפחת טורצ'ין, ובפתח עמד הסבא רבי שמואל הומינר קפוא כולו, בגדיו ספוגים בגשם, ומראהו עורר חמלה.
בתקופה הדחוקה ההיא עדיין לא היו לו אמצעים הולמים, כמו מטריה, מגפיים ומעיל גשם עבה, שבאמצעותם יכול היה להגן על עצמו מהגשמים העזים. כך שלאחר דקות אחדות של הליכה בגשם בא רבי שמואל לבית חתנו רטוב, מקורר כהוגן, נושם ומתנשף בכבדות.
אך במקום שתהיה ניכרת עליו תחושת אִי נוחות מסויימת מהחויה שעבר, או שתשמע מפיו איזו שהיא אנחת רווחה, פיו מלמל תודה לקדוש ברוך הוא אשר זימן לו כעת קורת גג לראשו בשעה זו:
"אָה!", אמר רבי שמואל בהתרגשות, "כמה צריך להודות לה' יתברך על קורת הגג שהעניק לנו. כך יש לנו מגן מפני הרוחות הסוערות והגשמים העזים, ויכולים אנו לעסוק בתורה ובקיום המצוות מתוך שלוה ומנוחת הדעת".
"תאר לעצמך", המשיך רבי שמואל לומר לחתנו, "אילו לא היינו זוכים לבית שישמש לנו כמחסה ומסתור מפני הרוחות והגשמים, הרי היינו נאלצים להישאר תחת כיפת השמים, כשהמטר צולף על ראשנו ללא הרף, והרוחות מפרקות ההרים חודרות לעצמותינו. כמה נורא היה יכול להיות המצב. כמה אומללים היינו עלולים להיות לולי השם שהיה לנו. והנה עתה זה ממש גן עדן… באים הביתה ופשוט שוכחים ממזג האויר הסוער שפוקד את האיזור…".
זוהי הצלחת האדם בחייו, לראות בכל דבר את הטוב. כך אומר דוד המלך בתהילים: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב" (תהילים, לד, יג). הדברים אמורים הן במילי דשמיא והן במילי דארעא. האדם צריך להרגיל את עצמו לראות טוב ואך טוב.
אופי ראיית העינים תלוי אך ורק ברצון הלב. אם הוא מעוניין באמת לראות טוב, והוא חושב טוב על השני, אוטומטית עיניו רואות טוב.
('חלק ממאמר נרחב על המרגלים, מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא)