הרב יהושע לייבזון
"ויוציאו דבת הארץ" (י"ג ל"ה)
כשהתחלתי לעיין בספרים, כדי למצוא משהו מעניין שקשור לפרשת השבוע, נתפסתי דווקא לנושא שנראה, שכאילו כבר הכל נכתב עליו. 'לשון הרע'. נו… חשבתי מה כבר ניתן לומר שלא נאמר. אז הנה דווקא מצאתי משהו מעניין, מהגה"צ רבי יצחק פינחס גולדווסר שליט"א, וכך מובא בשמו, בספר 'שוחר טוב':
תלמידיו של המשגיח, הגאון הצדיק רבי מאיר חדש זצ"ל, ביקשו ממנו פעם שימסור להם 'ועד' על איסור לשון הרע. רבי מאיר הסכים ומסר להם שיחה ארוכה בנושא 'טוב לב'. התלמידים היו בטוחים שבשלב כלשהו של השיחה, הוא יעבור לדבר על הנושא שעליו ביקשו שידבר, אבל להפתעתם כל השיחה נסבה אך ורק על ענין 'טוב לב'.
כאשר סיים את השיחה, העלו השומעים בפניו את תמיהתם, מדוע לא דיבר על הנושא עליו ביקשו שידבר? השיב להם רבי מאיר: "על לשון הרע ביקשתם שאדבר? וכי מי הוא זה המדבר לשון הרע? רק אדם רע מדבר לשון הרע, אם תהיו אנשים טובים, לעולם לא תדברו לשון הרע!"
הרי שהמדבר לשון הרע הוא אדם רע בעצמותו, איש אכזר, וכיצד יכול אדם שכזה לצפות לטוב ה' ורחמיו? והרי אם הקב"ה לא יחוס עליו, אנה הוא בא? איזה סיכוי יש לו?
אין עוד עבירה, שאפשר לקרוא על העובר עליה בקביעות את התואר 'אדם רע', כמו לשון הרע.
חז"ל (סוטה מב ע"ב) אומרים, שכת מספרי לשון הרע אינם מקבלים פני שכינה, ומביאים ראיה מהפסוק "לא יגֻרך רע". מי שמוגדר בתואר 'רע', אינו נמצא במחיצתו של הקב"ה.
מי אמר לחז"ל שמדובר במדברי לשון הרע? אולי מדובר על רוצחים, גזלנים, או מחללי שבת?
התשובה היא, שכל החוטאים הללו, עם כל החומרה שבחטאיהם, אינם עסוקים ב'רע', ורצונם הוא להיטיב עם עצמם, גם אם בדרך אסורה ומכוערת. אבל בעל לשון הרע, רבותינו השוו אותו לנחש. בשונה מכל בעלי החיים, הנחש אינו טורף את הקרבן שלו, הוא לא נהנה הנאת החיך או הנאת הגרון, הוא לא שבע, אלא רק נושך את הקרבן עם שיניו, ומטיל בו את ארסו. הוא הורג אותו סתם כך, בלי כל תועלת. זו אכזריות 'לשמה'. כך גם בעל הלשון, הוא עוסק בלהרע לזולת, מבלי שלו עצמו יש איזו תועלת מכך.
פעם אמר לי יהודי פשט פשוט, בתפילה שאנו מתפללים מדי יום ביומו. אומרים אנו בברכות השחר: "שתצילני היום ובכל יום מאדם רע, מחבר רע, משכן רע, מפגע רע, מלשון הרע…". ולכאורה צריך להבין, כל הבקשות אומרים בלי ה"א הידיעה – "אדם רע, חבר רע", מדוע אין אומרים גם 'לשון רע' אלא "לשון הרע"? והתשובה פשוטה: הלשון אינה יכולה להיות 'רעה', היא סך הכל חתיכת בשר. בעל הלשון – הוא 'הרע'! לכן אומרים 'לשון' של האיש 'הרע'. מי שמדבר על הזולת, הריהו איש רע בעצמותו!
ה'חפץ חיים' מונה בעבירות הדיבור י"ז לאוין, י"ד עשין וג' ארורים. אמנם לא בכל דיבור יש את כל האיסורים הללו, אבל בכללות, כל דיבור ודיבור כולל כמה וכמה איסורים חמורים. הגאון מוילנא אומר שבכל מילה ומילה של תורה, מקיימים מצוות תלמוד תורה, ומנגד – בכל מילה של לשון הרע, עוברים על כל האיסורים הכלולים בה.
ה'חפץ חיים' עושה חשבון, שאפשר לדבר בדקה אחת מאתיים מילים, ואם, חלילה, מדברים לשון הרע, אפשר לעבור בדקה אחת מאתיים עברות של לשון הרע, שכל אחת מהן כוללת כמה לאוין, עשין וארורים. וכל זה כאשר מדברים על אדם אחד, ואם חלילה מדברים על ציבור, הרי צריך להכפיל את האיסורים על פי מספר האנשים עליהם דיברו.
נורא נוראות! כמה מאות או אלפי איסורים, אפשר לעבור בדקה אחת! אין מציאות כזאת בעבירות אחרות. כל עברה צריכה תנאים מסויימים, כדי שניתן יהיה לעבור עליה. אי אפשר לחלל שבת ביום ראשון או שני, צריך דווקא בשבת. גם לא ניתן לאכול נבילות בלי הגבלה, צריך קודם כל למצוא בשר לא שחוט, וגם אז, כמה 'כזיתים' כבר יכול אדם לאכול ממנו? אפילו רציחה מוגבלת, וכי כמה אנשים כבר יכול אדם לרצוח בלי שיעצרו אותו? לעומת זאת, דיבור לשון הרע אינו מוגבל בזמן, בשעה, בכמות. אין כל תנאים מוקדמים לכך, ובכל עת וזמן אפשר, חלילה לעבור על רבבות איסורים באין מפריע.
הרי מול המצוות שאדם מקיים, ניצבות העבירות הללו בהמוניהן והן עלולות להכריע את כף החובה. ואף שאנו רואים בעינינו בעלי לשון הרע חיים וקיימים, צריך להבין כי עיקר הזכיה בדין היא לחיי נצח. יכול אדם להכרת מחיי הנצח ולהמשיך לחיות בעולם הזה, כדי לקבל את השכר על מעט המצוות שעשה. הקב"ה 'משלם לשונאיו אל פניו להאבידו' חלילה, כך שגם אם לא רואים את הדין, לא ניתן להשאר שווה-נפש לנוכח הידיעה על כמות האיסורים שעוברים בעת דיבור לשון הרע, ועל הסכנה המוחשית שעברות אלו תכרענה את האדם לכף חובה ה' ישמרנו'.
ואם כבר דיברנו על כוחה של מילה וכוחו של מעשה, הנה סיפור מיוחד שמצאתי, שמובא גם הוא בספר 'שוחר טוב' אלול, מרבי משה פרידמן שליט"א:
ישנו פסוק מבהיל בנביא – פחד לומר אותו, אבל לשתוק זהו פחד גדול יותר.
הפסוק אומר: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" (ירמיה מח, י) – אדם שלא ממלא את היעוד שלו ומי שלא עושה את תפקידו הוא ארור!
ומה לגבי מי שכן עושה את תפקידו? כתוב שמידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות. אם התורה אומרת ארור על מי שאינו עושה מלאכתו, מה צפוי למי שכן עושה מלאכתו? – הוא יהיה ברוך פי חמש מאות!
כל אדם יכול להיות בבחינת 'עושה מלאכתו באמונה' ולהתברך פי חמש מאות!
לא די לנסוע לצפון או לדרום כדי לקבל ברכות! צריך לעשות את המלאכה באמונה!
כדי להבין מה פירוש לעשות את המלאכה באמונה אתן דוגמא אחת, שמבטאת הרבה –
ב'רמת אלחנן' בבני ברק, גרה משפחה צעירה מאד נחמדה, בעלי תשובה. האיש מלא בחן ובעדינות, לאשה יש טוהר מיוחד על פניה. כשהכרתי אותם הם היו הורים לשניים – בת שעולה לגן חובה ובן שעמדו לעשות לו פאות, ילדים עדינים, יופי של משפחה. הוא בן למדען מרמת גן, היא בת באר שבע – מאזור יוקרה. הוא סיפר שהיה רחוק כל כך, עד שאפילו לא ידע שצריך לשנוא דתיים…
מה בכל זאת קרה שגרם לו לשנות את כל אורחות חייו?
אשתו היתה חיילת בבסיס צבאי ליד רמלה, ובשלב מסויים סבלה מבעיה כלשהי. חברתה לחדר, חילונית לגמרי, אמרה לה: "את סובלת והעניין מציק לך, שמעתי שאומרים שליד רמת גן, בבני ברק, גרה אשה שנקראת הרבנית קנייבסקי, והיא נותנת עצות וברכות. בואי ניסע אליה!".
היא החליטה לנסות. עלתה על האוטובוס שלקח אותה מרמלה עד רחוב ז'בוטינסקי, משם אמרו לה לעלות על קו 54 שמגיע עד בית הרבנית.
היה יום קיצי חם. שתי החיילות, שנראו כמו שתי חיילות בקיץ, עולות על קו האוטובוס, ומגלות אוטובוס מלא באנשים מוזרים, כולם לבושים שחור למרות הקיץ והחום, וכולם עם משהו שחור על הראש. הכל מוזר, הכל משונה – אבל מה אפשר לעשות? כך מגיעים לרבנית קנייבסקי.
האוטובוס מתחיל לנסוע, ואחרי זמן מה הן מחליטות שעליהן לשאול איפה לרדת. את מי ישאלו? כל אחד באוטובוס נראה מפחיד יותר מהשני. הביטו בכולם, עד שמצאו בחור שנראה כמעט נורמאלי. הן החליטו לשאול אותו: "איפה צריך לרדת לרבנית קניבסקי?". הבחור לא טרח להגביה את עפעפיו והפטיר: "תרדו כאן, בתחנה הקרובה".
האוטובוס עצר ושתי החיילות ירדו בתחנה הקרובה. עברה שם אשה הן ניגשו אליה: "איפה גרה הרבנית קניביסקי?"
"אתן צריכות לרבנית קנייבסקי?" – התפלאה – "למה ירדתן עכשיו? הייתן צריכות להמשיך באוטובוס. הוא היה מביא אתכן בדיוק עד הבית שלה. אתן צריכות ללכת כמעט חצי בני ברק… מה עשיתן?"
היא כל כך לא הבינה, עד שהן התחילו להתנצל שכך אמרו להן, והבטיחו שעוד פעם לא יעשו את זה… בסופו של דבר הן קיבלו ממנה הדרכה, והתחילו בצעידה קשה עד שנכנסו אל בית הרבנית. חדר ההמתנה שאליו הוכנסו היה משונה – שום מסך לא היה על הקיר, שום סלסילה עם עיתונים. הן עמדו וחיכו לתורן.
עברו דקות אחדות, ופתאום מגיע לחדר בחור. הן הביטו בו, הוא היה מוכר להן מאיזשהו מקום… הבחור עוצר לידן, מבקש מהן לפתוח את היד וזורק להן כמה מטבעות על כף היד.
הן מבקשות להבין את פשר התרומה הזאת, והוא מסביר להן: "יש כאן ארבע שקלים ושמונים אגורות. אתן שאלתן אותי איפה גרה הרבנית קנייבסקי, לא שמתי לב איפה אנחנו נמצאים, ובטעות אמרתי לכן לרדת. אחר כך חשבתי: הוי מה עשיתי? המסכנות האלו צריכות לקחת עוד אוטובוס. נסיעה כזו עולה שני שקל וארבעים אגורות לכל אחת. זה גזל! נכשלתי בגזל! לכן באתי לכאן והבאתי לכן ארבע שמונים".
המעשה הזה כל כך ריגש את אותה חיילת, עד שאמרה: "אם זו הרמה המוסרית שלהם, אני רוצה להיות אחת כמותם!".
והתוצאות? משפחה שלימה של בני תורה!
משפחה חרדית – בארבעה שקלים ושמונים אגורות!…
אם אנשים מבקשים לדעת מה הם מסוגלים לעשות בהתנהגות שלהם, מה הם מסוגלים לעשות בתור לאוטובוס, או בסופר, מה הם יכולים לחולל בלבוש שלהם, בעדינות ובכל האישיות שלהם – כדאי להם לתת את הדעת לסיפור הזה!
מי שעושה מלאכתו רמיה הוא ארור, ומי שממלא את תפקידו ברוך לה'!
1/67