סיפר הגה"צ רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי שליט"א:
ישנו מעשה שחלקו הראשן ידוע אך החלק השני פחות מפורסם. הנכד של מרן רה״י הגאון ר' מיכל יהודה ליפקוביץ מספר זאת ששמע מכלי ראשון.
היה ת״ח נכבד שמחלת השכחה, 'אלצהימר', נתפסה בו, שכח הכל. אחד מילדיו עמד לחתן והמשפחה מאוד רצתה שהוא ישתתף בחתונה כאחד העם, אלא שהמחלה הזאת לא משאירה את החולה בצלילות, החולה לא יודע מה קורה איתו ומה הולך סביבו וכו' וכו'. יש כדור מסוים מאד יקר וקצת מסוכן, וצריך לזה ליווי של רופא, וזה מחזיר את האדם לכמה שעות וקצת חוזר לעצמו.
הילדים קנו את הכדור שעלותו רבה, ונתנו לאבא לפני החתונה. זה אכן עזר, אלא שברגע שהוא קלט שהוא בצלילות, הוא פשוט ברח מהחתונה ונכנס לבית מדרש והתחיל ללמוד ולכתוב חידושי תורה כימים ימימה, וכך כמה שעות עד שחזר למחלתו…
אך את החלק הפחות ידוע שבסיפור, סיפר הבן: הרופאים שנתנו את הכדור ישבו לאחר מעשה ודנו בינם לבין עצמם בנעשה והם תמהו. הם חשבו שזה יעזור קצת, אבל עד כדי שהוא חזר לעצמו וחידש חידו״ת וממש הכל היה פרוס ופתוח לפניו, לזה הם לא ציפו. זו תופעה שבכלל לא מצויה גם אחרי הכדור.
אחד הרופאים שהיה שם אמר שיש לו הסבר. ישנו מחקר שגילו בחולים באלציימר, שאפילו שהם שוכחים כל דבר, דבר אחד כן נשאר להם בזיכרון – 'שירה'. כשהם שומעים שירה שמוכרת להם הם נזכרים. וזה מה שקרה…
ומענין להביא לזה סמך. כשדוד המלך אומר 'זמירות היו לי חוקיך', מיד כמה פסוקים אחרי זה הוא כותב: 'זכרתי בלילה שמך ה' ואשמרה תורתך'. וכידוע שכתב ה'משך חכמה' שלילה זה לא בהכרח מה שאנחנו מבינים יום ולילה, אלא שלילה זה זמן שמורה על חושך וקושי, וזה משאחז״ל (במו״ק) 'כל מי שלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, מי שבזמנים שקשה לו מתאמץ ועמל בתורה, אח״כ כשהוא חוזר לימים היפים החוט של חסד נמשך עליו.
כש'זמירות היו לי חוקיך' – ממילא 'זכרתי בלילה שמך ה", גם בעת מחלה, הזמירות האלו נשארו…
(מתוך שיחה בגיליון 'ארחות חיים')