1. אין זה דרך כבוד לומר 'רב שלוימק'ה'… מה הוא חבר שלך?!
בשיחותיו נזהר היה להזכיר תמיד את הטוב והחיובי, ונמנע היה מלהזכיר ולפרט את הצד השלילי, רק היה אומר על דרך הכילול: "ולהיפך חלילה", כשמתוך ההן נשמע הלאו.
בהזכירו, למשל, את רבי יוסף שלמה כהנמן, היה מקפיד רבינו לכנותו 'הגאון מפוניבז", ולא כמורגל בפי הכל 'הרב מפוניבז".
ומעשה היה ושוחח רבינו בסוף השנה עם אחד מתלמידיו שנבחן לישיבה הגדולה דפוניבז'. רבינו התעניין בתהליך המבחן, ושאלו אצל מי נבחן. ענה התלמיד: "אצל רב שלוימק'ה" – כפי שהיה שגור כינויו בפי רבים של רבי שלמה ברמן ראש הישיבה. נטל רבינו את ידי התלמיד ותוך שהוא אוחזה בחמימות, אמר לו: "כך לא מדברים. אין זה דרך כבוד לומר 'רב שלוימק'ה'… מה הוא חבר שלך?! נכון, כולם מכנים אותו כך, וזה מתוך חיבה ולא מתוך זלזול חלילה, ובכל זאת אסור!"
ואם לגבי צדיקים טרח אחר התואר המתאים, לגבי שמות רשעים – להבדיל, היה טורח אחר רמז ומעקם את לשונו ונמנע מלהזכיר את שמם. אחד מרחובות ב"ב, שהיה נקרא על שמו של אדם רשע (עד שהוחלף לשמו הנוכחי: 'הרב שך'), היה נזהר מעודו לבל להזכיר את שם הרחוב, והיה נותן בו סימנים שמתוכם הובן לאיזה רחוב כוונתו.
2. במהלך השיעור, נזקק פעם רבינו לעיין באחת ממסכתות הש"ס
במהלך השיעור, נזקק פעם רבינו לעיין באחת ממסכתות הש"ס, וביקש שיביאו לו את הגמרא מהארון בחדר השיעורים.
הגמרות שבארון היו ישנות, ומחמת משמוש רב שנים נמחק הכתוב על גבי שדרתן ולא היה ניכר איזו גמרא היא זו, והבחור שקם להביא את הגמרא השתהה בחיפושו אחר הכרך המבוקש.
אחד הבחורים, חד עין וחריף לשון קרא לעומתו מהקצה השני של החדר: "זו הגמרא השמֵנה!"
פני רבינו נשתנו באחת, ניכר כי הוא בורר את מילותיו, ואחר שהייה קלה פתח והעיר, כמבקש לתקן את הביטוי הלא-מכובד שנאמר קודם לכן, ואמר בהדגשה: "זו הגמרא הרחבה".
3. הנה למשל, בבנק, כאשר…" ומיד נעצר והשתתק.
יום א'. רבינו בוחן כרגיל את תלמידיו על תלמודם שלמדו במשך השבוע העבר. רבינו עובר אחד אחד, בתבונה שואל כל תלמיד לפי רמתו, כדי שיצא מרוצה ויחוש שהוא יודע.
והנה אחד התלמידים מתנצל ומבקש שלא להבחן הפעם: "כי לא הספקתי לחזור על החומר".
נרתע רבינו לאחוריו ואומר לו: "נו, לא הספקת, בסדר… אין לי טענות. אבל איך אפשר לקרוא לגמרא הק' 'חומר'?! וכי מדובר בידע בעלמא של היסטוריה או חשבון?! הרי זו תורת ה' תמימה! תורת ה', איך אפשר לקרוא לזה 'חומר'?!"
והיו הדברים יורדים ונוקבים חדרי בטן, ועשו רושם שאינו נמחק בלב התלמידים.
פעם ביקש רבינו בשיעורו להגדיר הגדרה מדוייקת בדיני שותפין, והשתמש בביטוי "שיווי זכויות", ומיד חזר בו ואמר: "זו אמנם ההגדרה הנכונה, אבל שלא תשתמשו בזה! הביטוי הזה הפך בימינו לביטוי חילוני…"
שוב פעם אחת אירע כיו"ב, כאשר למדו פרק 'איזהו נשך', וביקש להביא דוגמא לענין הנידון, והביא דוגמא מחיי המסחר "הנה למשל, בבנק, כאשר…" ומיד נעצר והשתתק.
תמהו התלמידים לפשר שתיקתו. לאחר שניות ארוכות ומתוחות, פתח רבינו ואמר ברעד: "אינני יודע איך קרה לי כדבר הזה… להביא דוגמא מחיי חולין לגמרא הק'?!" – והנה מתייצב קולו של רבינו, ואומר: "אני מודה לה' שתפסתי את הטעות בזמן, ואני יכול לתקנה כעת, כשכולם כאן. אילו הייתי לא הייתי מתקן זאת עכשיו, הלא היה עלי לחפש את כל אחד ואחד מכם, ולהבהיר לו את הטעות להביא דוגמא שכזו!" (בנו הגרמ"ד שליט"א)
4. הבחינה הרבנית להפתעתה כי רבינו טעם מעט מהמשקה
מעשה בתלמיד שהתארח על שולחן השבת של רבינו. אל השולחן הוגשה שתיה ממותקת, והנה הבחינה הרבנית להפתעתה כי רבינו טעם מעט מהמשקה, דבר שלא עשה מעודו.
לאחר הסעודה כשהביעה באוזניו את תמיהתה, הסביר רבינו: "ישב כאן בחור צעיר, נבוך מעט. מזגתי לעצמי מעט מן השתיה המתוקה, כדי שיחוש בנוח גם הוא למזוג לעצמו ולשתות".
ופעם בחג הפסח, בעת הסעודה ישב לידו אחד מניניו, ורבינו הגיש לו מהמצות שלו ואמר לו: "תטעם גם מהמצות שלי… זה טעם אחר…" – רבינו הרחוק מכל ענין של 'טעם', ידע להטעים לזולתו.
במיוחד הפליא בתודתו ובשבחו את המאכלים המוגשים לפניו. הוא, שלא הבדיל בטעם של אוכל, ומעולם לא התעסק בטיבם של מעדנים, גילה לפתע הבנה מלאה בטיבם של המאכלים…
בכל סעודת שבת, היה רבינו פונה לרבנית ומשבח את מאכליה: "השבת, הדגים יצאו טעימים במיוחד". וכשהיו נכדים סמוכים על שולחנם, היה משמיע באוזניהם ובנוכחות הרבנית: "דגים טובים כמו שסבתא מכינה, אין בשום מקום בעולם". וכך היה משבח את החלות שהיתה אופה, או כל מאכל אחר שהכינה או שאחת מבנותיו בישלה.