יעקב א. לוסטיגמן
אחד הבולטים בין פעילי הקירוב הוא הרה"ג ר' חיים גולדברג, פעיל מסור בלב ונפש, שיודע למצוא מסילות ללבו של נער מתחזק, להשיב על השאלות, להרגיע את החששות ולהושיט לו יד מחבקת וכתף תומכת בתקופות הקשות של הצעיר החוזר התשובה, שנאלץ להתמודד עם אתגרים לא פשוטים בדרך כלל.
שנים ארוכות עוסק הרב גולדברג בקירוב רחוקים ובמסגרת פעילותו בארגון 'אחינו', זכה הרב 'חיים' כפי שנקרא בפי כל, להקים עשרות ישיבות בכל רחבי הארץ. כיום מכהן הרב גולדברג גם כראש ישיבה במשרה מלאה בישיבה שהקים בעמל רב. הישיבה 'באר יצחק' במודיעין עילית, אותה ייסד בעשר אצבעותיו, יחד עם אביו הג"ר יצחק גולדברג, נשיא ישיבת 'באר יצחק' וראש רשת הכוללים 'קול אריה', בהם לומדים עשרות רבות של אברכים עמלי תורה, בבני ברק ובקריית ספר.
"אנחנו בישיבת 'באר יצחק' עוסקים בהרבצת תורה לצעירים מתחזקים. רובם באים מבתים שאינם דתיים, ואצלנו הם לא רק לומדים תורה כמו בכל ישיבה, אנחנו מעניקים להם גם מעין תא משפחתי. הם מקבלים פה את כל יסודות החינוך שילד חרדי רגיל מקבל בבית, לומדים להכיר את אורח החיים החרדי וכיצד יש לנהוג לפי ההלכה בכל דבר ועניין. בעיקר הם מקבלים כאן בית חם ואוהב, שתמיד נמצא כאן למענם ומלווה אותם גם הרבה אחרי שעזבו את הישיבה והקימו בתים משלהם".
"אבי מורי שיחי' הוא אדם מאוד עסוק בתפקידו כראש רשת הכוללים 'קול אריה', תפקיד שגוזל ממנו את מעט הזמן הפנוי שהוא משאיר מעבר לסדרי הלימוד העמוסים שלו. אין לו זמן ואפשרות להתעסק גם עם הישיבה באופן שוטף ויומיומי. "לכן את החלק השוטף אני עושה", מספר הרב חיים, "אני מלווה את הבחורים כל יום, רוב שעות היממה, נמצא איתם בבית המדרש, מוסר שיעורים, עוקב אחרי ההתקדמות, בודק מי צריך עזרה ומי כבר כשיר להתקדם הלאה, לשלב נוסף. זאת עבודה יומיומית. הבחורים האלו יקרים לנו ואנחנו מטפחים אותם בעמל וביגיעה רבה ללא הפסקה.
"מצד שני היה חשוב לי שהם יראו דמות של ראש ישיבה מבוגר ותלמיד חכם בעל שיעור קומה. שישמעו שיעור כללי אמיתי מתלמיד חכם מובהק, והתפקיד הזה אכן מתאים ביתר שאת לאבי מורי שליט"א. "היתה תקופה שהיתה בישיבה קבוצה של בחורים מתחילים, שההיכרות שלהם עם הגמרא היתה ממש בתחילתה", מספר הרב חיים. "אבי מורי היה מגיע בכל שבוע למסור 'שיעור כללי', ואני ראיתי שהבחורים לא הצליחו להחזיק ראש ולעקוב אחרי השיעורים של אבא שליט"א. אבל אני לא ויתרתי, המשכתי להפציר בו שיבוא בכל שבוע, כדי שהבחורים יראו דמות, איך נראה תלמיד חכם ששקוע בלימוד וכשהוא אומר סברא בגמרא, כל העולם כולו בטל מהמציאות לידו מרוב השקיעות שהוא שקוע בתורה והשמחה הגדולה שהוא שמח בה". אנו גם רואים את הקשר בהמשך שיש לאבא שלי שליט"א, עם המשפחות שזכינו להקים בעיצה ותושיה ועזרה בעניני חינוך מוסדות וכדומה.
ואיך זה לעבוד ביחד עם אבא באותו המקום?
"זאת הזכות גדולה בעולם. אני מודה ומהלל לקב"ה שזיכה אותי לעשות את זה. אני מקבל מאבי מורי כח ועוצמה, הוא מניסיונו העשיר קולט דברים גם בלי שיישב כל היום בישיבה, הוא נותן לי הכוונה איך להשקיע בקידומו של בחור זה ולאיפה לכוון את הבחור האחר.
"אני לא מדבר על הימים טובים, שבועות, שמחת תורה וגם שבתות מיוחדות במשך השנה, כשאבי מורי נמצא בישיבה ומייצר אווירה מאוד מיוחדת. הבחורים בישיבה מאוד אוהבים את הימים הללו, ולמרות שאבא לא נמצא כמעט באמצע השבוע, למעט השיעור הכללי שהוא מוסר בקביעות, הם מאוד אוהבים אותו וכרוכים אחריו כתלמידים אחר רבם, בדרך כלל הם גם מזמינים אותו ליום שמחת לבם, שיסדר להם חופה וקידושין".
לאחר הקדמה כזאת מיוחדת, פנינו לנשיא הישיבה הגאון רבי יצחק גולדברג, וביקשנו לשמוע מפיו על השליחות שבניהול ישיבה על החוויה שהוא חווה כשהוא זוכה למלא משרה בשותפות עם בנו חביבו הרב חיים שליט"א.
"אני יכול לומר שלעבוד עם בני ר' חיים זאת זכות גדולה, אבל לפני הכל זה פשוט 'תענוג'. כפשוטו, זה מאוד נחמד לעבוד איתו כי הוא באמת מסור לעבודת החינוך בצורה נפלאה, והוא מקדם כל בחור ובחור מתוך התמסרות מוחלטת.
"על אחת כמה וכמה כשזה לא רק הבן שלי, זה כל חברי הצוות בישיבה, המשגיח ומגידי השיעור וכל היתר. כולם מסורים ממש בלב ונפש, "עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו". הם מודעים לגודל האחריות המוטלת על כתפיהם, וממלאים את תפקידם באמונה.
"בתחילה חשבתי שבני זקוק לעזרתי רק בתחילת הדרך, אבל אחר כך הבנתי שהוא התכוון שהשותפות שלנו תהיה ארוכת טווח…
הוא יכול היה לעשות את זה לבד, יש לו את הכישורים הנדרשים כדי למסור שיעור כללי בעצמו, ב"ה שזכיתי לראותו בכך, אבל הוא מתעקש שאני אמשיך ואני באמת מאוד אוהב את הישיבה הזאת שהשקענו בה עמל ויגיעה רבה, וב"ה היא פורחת ומשגשגת ויש לה הישגים יוצאי דופן בהעמדת תלמידים. אני אומר את זה בלי להצטנע כי זאת לא העבודה שלי, זה הצוות במקום שמתאמץ ומשקיע בלי סוף, וב"ה הם רואים פירות נפלאים. הבוגרים של הישיבה שלנו, הם אברכים זכים וטהורים, תלמידי חכמים מופלגים, וכולם ללא יוצא מן הכלל באו מרקע חלש מבחינה רוחנית, ולא פעם גם מבחינה גשמית".
תוכלו לתת לנו דוגמה לבחור שקידמתם באופן יוצא מן הכלל?
"דוגמאות יש הרבה ב"ה, אבל אני אספר לך סיפור אחד שממנו תוכל להקיש לכל השאר.
"מעשה בנער יתום מאב ומאם, שגדל אצל סבתו הקשישה עד שהגיע לגיל מצוות, ולאחר מכן פנה ללמוד בישיבה עם פנימייה, כי הסבתא כבר התבגרה מאוד ולא יכלה לטפל בו.
"הוא למד בישיבה והצליח בלימודו ב"ה, אבל אחרי תקופה נפלה הסבתא למשכב והיתה זקוקה לעזרה צמודה. לא היה מי שיעזור לה, והנכד שהיא אספה וגידלה בביתה אחרי שהתייתם מהוריו, השיב לה כגמולה הטוב, ועזב את הישיבה כדי לסעוד את סבתא שלו.
"המצב שלה הוסיף להתדרדר, ואחרי מספר שבועות היא השיבה את נשמתה ליוצרה. כמובן שהוא התאבל עליה מאוד, היא היתה כל עולמו, לא היו לו עוד קרובי משפחה שהיו בקשר איתו, והוא בקושי רב הצליח לאסוף את עצמו ולחזור לישיבה, כי חשקה נפשו בתורה והוא רצה לשוב וללמוד אחרי שכבר לא היה צריך לסעוד את סבתו.
"הגיע לישיבה, והתייצב אצל ראש הישיבה שלא ריחם עליו. "איפה היית בשבועות האחרונים?", הוא שאל, והנער השיב שהוא היה אצל הסבתא שלו ע"ה, הוא סעד אותה על מיטת חוליה, כי לא היה מישהו אחר שיעשה את זה.
"ראש הישיבה ממשיך לשאול, מה קרה שחזרת? הסבתא הבריאה כבר? והבחור השיב לו שלמרבה הצער היא נפטרה, כעת היא לא זקוקה לעזרתו, ולכן הוא חזר לישיבה.
"וכאן עשה ראש הישיבה מעשה נורא ואיום. הוא הסתכל על הנער במבט מוכיח ואמר לו: עזבת את התורה, תורת חיים, ובמקום לעשות מה שבחור בגילך אמור לעשות, שזה לשבת וללמוד בהתמדה, חיפשת לעצמך מצות אחרות, הלכת לעזור לסבתא. נו… מה רצית שיקרה לה אחרי שהיא היתה הגורם לביטול תורה נורא שכזה?
"הבחור ששמע את הדברים הללו יוצאים מפיו של ראש הישיבה, התרסק! הוא פשוט התרסק מבפנים. זה היה יותר גרוע מלקחת פטיש כבד ולרסק את הלב שלו. ראש הישיבה הפך אותו ברגע אחר לאשם במותה של הסבתא היקרה שלו שאותה הוא כל כך אהב ושהיא היתה קרובת המשפחה היחידה שלו בעולם!
"הדברים חדרו ללבו והוא החל לנבול לאט לאט, עד שהפך לשבר כלי של ממש. לא רק מבחינה רוחנית, מבחינת האישיות שלו, הוא איבד כל ערך בעיני עצמו, הוא לא רצה לחיות בכלל, הוא היה רדוף במחשבות נוראיות ורגשות אשמה נוראיים.
"בדרך לא דרך הבן שלי ר' חיים מצא אותו, והצליח לגרום לו לבוא לישיבת 'באר יצחק'. לקח לנו הרבה מאוד זמן, אבל הבחור התחיל להשתקם נפשית, הוא חזר לחייך קצת, פחות האשים את עצמו, עד שלבסוף הוא הגיע למצב שבו הוא הבין שהוא לא עשה שום דבר רע כשפנה לסעוד את סבתו, ההיפך הוא הנכון, הוא עשה את מה שהיה מוטל עליו לעשות באותה שעה. לאט לאט הוא התקדם והתקדם, עד שהפך לפרח של ממש, הוא נהיה בחור מתמיד, מוצלח, ירא שמים, נוח לבריות, נעים הליכות. התחתן והקים בית לתפארת, יש לו היום ילדים ב"ה בלי עין הרע, אחד אחד. ממש בית לתפארת, וכל זה בזכות ההשקעה האינסופית של הבן שלי ר' חיים שלא ויתר עליו ונלחם עליו כנגד כל הסיכויים. וזה סיפור אחד מיני רבים", מסכם נשיא הישיבה את הסיפור המדהים.
לסיום, נשמח אם תתנו לנו מניסיונכם הרב כמה כללים לקשר בריא של מחנך עם התלמידים…
"יסוד היסודות של החינוך בזמנינו טמון במחמאות. במילים הטובות שהמחנך אומר לתלמידיו, כמובן שמחמאות צריכות לבוא בזמן הנכון ובמקום הנכון, אבל כשמחמיאים בצורה 'מקצועית', כלומר בדרך הנכונה והראויה, המחמאות יכולות לבנות עולמות שלמים.
"מרן בעל 'איילת השחר' תמיד היה אומר לנו כשנכנסנו אליו לעצה ולברכה, שהיום צריך לתת לתלמידים חום ואהבה. אין דרכים אחרות לחינוך יעיל בזמן הזה.
"וכשהתלמידים מרגישים שהמחנך אוהב אותם ורוצה בטובתם, הם גם יכולים לקבל ממנו ולציית לו. אצלנו בישיבה היתה פעם בעיה עם טלפונים, זה היה נושא חדש ולא כל כך ידענו איך להתייחס לזה, ראינו שזה לא עושה טוב, אבל התלמידים כאן באים מרקע אחר, זה לא כזה פשוט לגזור עליהם גזרות ביום בהיר ולצפות שהם יבינו את זה כמו שאנחנו מבינים.
"אבל הגענו למסקנה שאין ברירה, ולכן הודענו להם שמכאן ואילך, אין טלפונים מהסוג הזה אצלנו בישיבה. הסברנו להם למה החלטנו ככה, כמה התלבטנו לפני שהנחתנו עליהם גזירה שיהיה להם קשה לעמוד בה, ובכל זאת, אנחנו חלק מהציבור החרדי ואנחנו מצייתים למרנן ורבנן, מה גם שאנחנו גם רואים בעצמנו את הנזק שגורמים המכשירים, ולכן מי שלא מסוגל לוותר על המכשיר, ייאלץ למצוא לעצמו מסגרת לימודית אחרת, עם כל הצער שבדבר. להפתעתנו הגדולה, הגיעו הבחורים והודו לנו על התקנה החדשה. הם ראו שאנחנו מדברים מעומד הלב, ושהמניעים הם טובתם ואהבתם של התלמידים, ולכן הם שיתפו פעולה ואפילו הודו לנו על כך, למרות שזה לא היה להם קל.
"ובאמת זה חלק מאוד מאוד חשוב בחינוך. אנחנו שמים היום דגש גדול על הנושא של אהבה לתלמיד ומחמאות ואמפתיה ומילים טובות, אבל אסור לשכוח שיש גבולות שחייבים להישמר, בכל מוסד לפי דרגתו ודרגת התלמידים הלומדים בו, אבל תמיד צריכים להיות גבולות, ותלמידים בסופו של דבר רוצים ומצפים מאתנו שנשים להם גבולות ושגם נעמוד על כך שהגבולות הללו לא נפרצים".