"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים, כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט), אבא זצ"ל אהב את הבריות באמת ובתמים, לפיכך, בכל מקום שאליו הגיע, התאהב מהר מאוד על כולם. כולם הרגישו שרבי אליהו הִנּוֹ ידיד אמת, השמח ומתרגש בכל פעם שהוא נפגש עמם.
אהבת הזולת ונשיאה בעול עם חברו היו טבועות בדמו של אבא זצ"ל, אשר הרגיש כל אחד, בין בשמחה, או חלילה, בצער.
נשיאה בעול אינה דבר קל, במיוחד בסביבה הקרובה אלינו. הרבה יותר קל לעזור ולהתייחס לחברים ולשכנים, שאז נקשרים זֵרֵי תהילה לראשנו, אבל המבחן האמתי הוא בתוך הבית פנימה.
אבא זצ"ל היה מלמד תדיר סנגוריה על עם ישראל, והיה פונה לקדוש ברוך הוא ואומר לו: "אין לך בנים טובים יותר"…
כמו כן לא פסק להתפלל על כלל ישראל, וכאשר ברכו אותו, היה מיד אומר: "שהברכה תחול על כלל ישראל".
אֵלִיָּהוּ – אִישׁ נִכְסְפָה נַפְשׁוֹ לְחַצְרוֹת ה'
בעיני אבא זצ"ל הדבר החשוב מכל היתה התפילה. שעה, וּלְעִתִּים גם שעתיים לפני התפילה, שהה כבר בבית הכנסת. בכל מקום שהתפלל, תמיד הקדים לבוא הראשון לבית הכנסת, זמן רב לפני התפילה.
תמיד היה אומר: "כשאלך לעולם האמת, אוֹמַר דבר אחד: ארבעים שנה לא אֵחַרְתִּי לתפילה!"
וכמו שאמר אחד מן החכמים: "כשיגיע יומי לעמוד לפני בית דין של מעלה, ישאלו אותי אם קיימתי את כל המצוות כולן, כשאבקש להשיב להם יביאו מן הסתם את ה'שולחן ערוך' וישאלו על כל סעיף וסעיף אם קיימתי אותו. והלוא המילים הראשונות שפותחות את ה'שולחן ערוך' בסימן א' סעיף א' הן: 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר' – וכי נוח לו לאדם, שֶׁיֵּבוֹשׁ כבר בשאלה הראשונה…?!"
כל תפילותיו של אבא זצ"ל היו בהתרגשות עצומה ובבכייה ממש, אף פעם לא התפלל מתוך הרגל, גם לא נִכְּרָה עליו חולשה בעת תפילתו, תמיד נאנח וביקש בכאב אמתי על גאולת עם ישראל.
לא רק תפילת 'שמונה עשרה' היתה יוצאת מלבו בתחנונים ובדמעות, אלא אף בכל ברכת המזון בסתם יום של חול, כשאמר: "רַחֵם נָא ד' אֱ־לֹקֵינוּ עַל יִשְֹרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ…" תמיד זלגו עיניו דמעות.
בעת שמחות הנישואין של בני המשפחה, שפתותיהם של אבא ואמא רחשו תפילות, והיו מברכים את הזוג בדמעות ממש: "שתחיו בשלום ובאהבה", נראה היה במוחש, כי ברגעים אלו כל מאווייהם נתונים למילוי משאלה זו.
וכשהתפילה יוצאת מהלב, הלב מתבטא לא רק בדמעות… על כן, כשהיה אבא זצ"ל מגיע לקטע של שירה, היתה רוחו מתלהטת בדבקותה בבורא, והשמחה היתה פורצת מלבו, עד שהיו רגליו נושאות אותו ב"לְכָה דּוֹדִי… בּוֹאִי בְשָׁלוֹם", ופעמים רבות שהיה ממשיך ורוקד במשך דקות ארוכות…
ספר התהילים היה חביב ביותר על אבא זצ"ל, בשעות צער כִּבְעִתּוֹת שמחה היה יושב בביתו וקורא בתהילים בנעימה ייחודית, כשעיניו מצועפות בדמעות.
דפי ספר התהילים היו רוויים בדמעותיו. תמיד הרגיש שדוד המלך עומד לימינו ויודע מה הוא מרגיש באותה שעה ובהתאם לכך, מכוון אליו את מזמורי התהילים.
בכל שיחה בענייני השקפה על העולם היה מתבל את דבריו בפסוקי התהילים, ומוכיח מהם את ההשקפה על מאורעות העולם.
היה אומר לעתים קרובות: "אין לי טענות, חלילה, על הקב"ה, כל החיים שלי הם מתנה. אמנם, היו ימים ששמחתי, והיו ימים שבכיתי, אבל על הכל אני מודה לריבונו של עולם".
אִישׁ אָהַב אֶת תּוֹרַת ה'
שלמה המלך אמר (משלי כח, ט): "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה". יש לברר, מדוע נענש המסיר אוזנו משמע תורה בכך שנעשית תפילתו תועבה? האם יש בזה מידה כנגד מידה?! אם כן, מהי?
אלא, אדם החושב: מה יוסיפו לי דברי התורה…? הלא כבר שמעתי די, אף הקב"ה אומר לו: גם את תפילותיך שמעתי די והותר…
אהבת התורה של אבא זצ"ל התבטאה בהתפעלות שלו מכל חידוש, שחידש או שמע. כל חייו רדף אחר שיעורי תורה, והתאמץ לא לבטלם בכל מחיר.
אף אם נקלע למקום שהשיעור בו נאמר בעברית, והתקשה להבין את הדברים, בכל אופן הקשיב, ניסה לקלוט את הנושא, ולאחר השיעור התעניין אצל שאר המשתתפים בשיעור על מנת להשלים את החסר.
אנו מורגלים באגדות חז"ל המתארות לפנינו את חייהם ואת דמותם של האבות הקדושים, התנאים והאמוראים, וכן בסיפורים העוסקים בגדלותם של רבותינו הראשונים והאחרונים, שעמדו לעם ישראל לדורותיו.
אבא זצ"ל שהיה כולו לב, מעצם קריאת הסיפור כהווייתו, בלי צורך להתבונן במפרשים, כל כך התפעל והתרגש, עד שמעיניו זלגו דמעות. בסיום הסיפור היה חוזר ואומר לפי העניין: "דוד המלך!" "רבי עקיבא איגר!" "הגאון!"… כשכולו אחוז התפעלות. ובכך עדיין לא תם המעשה, אלא היה אבא חוזר על מה שלמד וקרא ומספר שוב ושוב לכל אדם שפגש, באותה התפעלות והתרגשות, בבכי ממש, אפילו לאחר עשרות פעמים!
בשנותיו האחרונות למד אבא זצ"ל בכולל בבית המדרש 'סטמאר', הגם שלמדו שם גם צעירים ממנו במספר שנים, רוחו החיה והנמרצת השפיעה על הלומדים כולם. גם לאחר שעות הלימוד, היה משוחח עם מבקריו על הסוגיא הנלמדת בכולל בגמרא, בהלכה ובאגדה.
חידושו האחרון עסק בדברי הגמרא (סוטה י, ב) אודות דוד המלך, שבכה וזעק על אבשלום בנו שמונה פעמים "בְּנִי" (שמואל ב' יט, א- ה). שבע פעמים זעק דוד "בְּנִי" כדי להוציא את אבשלום מִשִּׁבְעַת מדורי גֵּיהִנֹּם ופעם שמינית זעק עליו בקול גדול: "בְּנִי" כדי להכניסו לגן עדן. והיה אבא מספר זאת בהתרגשות, כביכול הוא עצמו דוד האב, הבוכה וזועק "בְּנִי, בְּנִי" על הדור הנמצא בצרה ובמצוקה. מתוך דמעותיו המשיך אבא זצ"ל בתחנונים: דוד המלך, אנא, תבכה ותזעק גם עכשיו בקול גדול: "בָּנַי, בָּנַי" כדי להוציא את עם ישראל מהגלות…!
ייתן ה' יתברך, ודמותם תמשיך לעמוד לנגד עינינו, וזכויותיהם תסייענה בעדינו להרבות ולהגדיל את חלקנו בהרבצת תורה ויראה, ולראות את כל צאצאינו ותלמידנו שתולים בחצרות ה'.
(מתוך ההקדמה לספר 'עליות אליהו')