המעשה דלהלן אירע עמי בערב חג השבועות השנה. לרגל החג חילק אחד מארגוני הצדקה בשכונתנו מוצרי חלב מפנקים, והודיעו בתא קולי שמשפחות משישה ילדים ומעלה זכאיות לקבלת הערכה המכובדת, בשעות החלוקה שפורסמו.
אלא, שאני יוצא מוקדם לכולל ואשתי יוצאת מוקדם לעבודה, כך שלא יצא לאף אחד מאיתנו לאסוף את הערכה לכבוד החג בשעות החלוקה. כשחזרתי בצהריים שאלה אותי בתי בת העשר מדוע לא קיבלנו את הערכה, מה גם שהיא ראתה את המשאית עם הערכות, והיו שם דברים שהיא ממש אוהבת.
הסברתי לה שאמא הייתה בעבודה ואבא בכולל, והחלוקה הייתה בשעות הלימוד שלי (אני מתחיל מוקדם) ולא שווה לבטל אף רגע אחד של לימוד בעבור כל הון שבעולם, כמו שכתוב: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
והוספתי להסביר לה בארוכה ובנועם, שאם עושים רצון ה' לא מפסידים לעולם, ואם ה' ירצה זה יגיע אלינו, ואם לא זה, הקב"ה לא מוגבל בלשלוח שפע של דברים טובים וטעימים בדרכים שרק הוא יודע איך.
אחר הדברים האלו הסלולארי שלי צלצל. מאחורי הקו מכר שלי ששאל כמה ילדים יש לי ואם אני זכאי לערכה שחילקו, ואם כן האם אספתי כבר?
לשאלתי על מה כל התחקור הזה, הוא השיב: "הבוקר גם אני וגם אשתי הלכנו להביא את הערכה, כל אחד בנפרד, לא ידענו שהשני כבר לקח, ועכשיו יש לי שתי ערכות בבית ואני מחפש מישהו שזכאי ולא אסף. אבל בינתיים כל מי ששאלתי כבר לקח, ואיני רוצה שיהיה גזל בידי חלילה!"
לא יודע מי התרגש יותר, אני או בתי. מה שבטוח, שיותר מהמעדנים שהיא קיבלה היא שמחה מההשגחה הפרטית שראתה עין בעין, שהקב"ה דואג לכל נברא, ומעשיית רצונו לעולם לא מפסידים.
צעדנו יחד למרחק שני בניינים מאתנו לאסוף את המגדנות, לשמחתנו ולשמחת המשפחה שלקחה כפול. כשאותו מכר שמע את הסיפור שלנו, הוא נרגע ואף התרגש, בראותו שהטעות כביכול, לא היתה כלל טעות, אלא דיוק אלוקי לעושי רצונו.
(מאת בעל המעשה, גיליון 'טיב הקהילה')