הרב משה יפת
בית אבא
קרנו של מאור גולת תימן, הגאון רבי יחיא יצחק הלוי זצ"ל, הפציעה אל חלל העולם בחודש תמוז ה'תרכ"ח בעיר צנעא בירת תימן. אביו, רבי משה זצ"ל, היה מחשוביה ונכבדיה של הקהילה היהודית, אשר זכתה להתפאר בגדולי תורה רבים שהאירו את גולת תימן כולה באור תורתם.
אמו, מרת רומיה ע"ה, היתה בתו של הגאון רבי שלום מנצורה זצ"ל, נגיד יהודי תימן, שכאחד מגדולי ואדירי דורו מסר את נפשו למען יהודי ארצו, מלבד שקידתו הרבה על חיבוריו המפליאים בעמקי מכמני התורה.
מקטפיה ידיע
כנצר לגזע תרשישים כה רם, ניכר רבי יחיא בכשרונותיו הכבירים ובכח זכרונו המופלא, עוד בהיותו ילד רך בשנים. בגיל שש שנים כבר תרגם את פרשת השבוע בעת קריאת התורה בפני קהל המתפללים בבית הכנסת, כמנהג תימן הקדום, והפליא את שומעיו בהקפדתו על כל כללי הדקדוק המחמירים.
תורת ה' החל לקנות בישיבה לפני זקנו הגאון רבי שלום מנצורה, שהשגיח על לימודי נכדו המצטיין והחכימו דעת מאוצרות תורתו. בד בבד עסק בלימוד הלכות שחיטה וטריפות, וכבר בגיל אחת עשרה שנים ניכרה בקיאותו בהן, עד כדי כך שנסמך על ידי הראב"ד, הגאון רבי שלמה אלקארה זצ"ל, ואף שחט בפועל כשזקנו עומד על גביו, כנפסק בהלכה שאין אוכלים משחיטת קטן אלא אם כן גדול עומד על גביו.
קרוב להגיעו לגיל המצוות הצטרפו אל הלימוד עמו חבריו הגאונים רבי אברהם אלנדאף, רבי שמואל בדיחי ורבי אברהם עמראני, ובצוותא חדא צללו בעומק ים התלמוד והפוסקים לפני מהר"ש מנצורה. זמן לימודם החל מוקדם בבוקר ונמשך עד הצהרים, וכן בלילה הוסיפו לשקוד על משנתם בהיותם שקועים באהלה של תורה.
עם גדילתו והגיעו לגיל קבלת נועם עול המצוות, הוסיף רבי יחיא לרכוש חכמה ותבונה לפני חכמים נוספים, בהם הגאון רבי יחיא קהלאני זצ"ל והגאון רבי אברהם אלקארה זצ"ל, ובכוח יראת חטאו הקודמת לחכמתו, לצד שקידתו העצומה ועמלו הרב, זכה לחקוק על לוח לבו הטהור את כל אשר למד.
בהגיע רבי יחיא לפרקו, בשנת ה'תרמ"ה, נשא אשה בת טובים, היא מרת סעדה בת רבי יחיא אלכמרי. כדרך רבותינו חכמי תימן לא התפרנס מתורתו אלא עסק במסחר, שגם הוא לא גזל מזמנו כי אם שעות בודדות ביום, שהיו נחוצות בכדי לכלכל את נפש בני ביתו, אולם את עיקר עיתותיו הקדיש ללימוד התורה הקדושה.
איש על העדה
כמו מאליו נכנס רבי יחיא במתינות אל העיסוק בצרכי הציבור באמונה, שכן כל הציבור ראו את אופי מנהיגותו והכירו בישרו, ומכאן היתה הדרך קצרה עד להטלת עניניהם על כתפיו הרחבות. בטוב לבו לא מנע מהם כל סיוע, ואת כל משאלותיהם ביצע על הצד הטוב ביותר.
רבי יחיא המשיך להמית את עצמו באהלה של תורה, לפני גדולי הדור, עד שמיום ליום התפרסם שמו כתלמיד חכם מופלג, גברא רבא דמאריה סייעיה, וכך החל לשמש בקדש כדיין ולפסוק בדיני העם הבאים להציע את ספקותיהם לפני היושבים על מדין, זקני הדור כאשר רבי יחיא בתוכם.
מכאן עלתה החמה להאיר באור תורתה על פני הגולה, עת בגורל מיוחד שהטילו חכמי הדור ובראשם הגאון רבי חיים קורח, נבחר רבי יחיא לכהן כבוד כחכם באשי וראב"ד צנעא הבירה, אשר ממנה יצאה תורה והוראה גם לשאר קהילות תימן. הוא עצמו נמנע מקבלת המשרה, ברוב ענוותנותו ועל פי הוראת אביו, שלא חפץ כי בנו ישתעבד אל הקהל במשרה תובענית זו, אשר רבים חובותיה אין ספור מזכויותיה ואחריות כבדה מוטלת על כתפי נושאה. לאחר מספר שנים, בהן סבלו יהודי צנעא תלאות קשות ומרות, כבר לא נמנע רבי יחיא מקבלת עול הציבור על כתפיו, וכנשוא האומן את היונק הנהיג את צאן מרעיתו משך כשלשים שנה.
גלים סוערים המו על קהילת צנעא בשנים אלו, בהן שנות רעב ומכאובים, מצוקות מגויי הארץ שנלחמו על אדמתם עם כובשיה הטורקים, ובתווך כמובן סבלו היהודים משני הצדדים, ואת כולם צלח רבי יחיא במסירותו הנעלית. ממנו עצמו לא נפקדו היסורים, כאשר בשנים אלו נפטרה אשת נעוריו, והוא נותר לבדו, מטופל בילדים רכים מלבד כל צרכי הקהל. אף גלות היתה מנת חלקו בשנים דוויות אלו, שכן כמו רבים עזב את צנעא, מפני הרעבון האיום, וגלה לערים מחוית וד֗מאר. כל זה התרחש בסביבות שנת ה'תר"ס ואילך, שנים בהן שרר רעב גדול בצנעא וסביבותיה, ובעיקר בזמן מצור חַוְזַתַּ אלנְּפַר בשנת ה'תרס"ה, עת אשר צרו שבטי ערב על צנעא ששימשה כמרכז השלטון הטורקי, ובתוך העיר הנצורה התעללו הכובשים ביהודיה האומללים.
בשנת ה'תרס"ה נקבע נצחונו של האימאם יחיא כשליטה של תימן, ועם כינון מלכותו החליט על בחירת הרבנים מנהיגי העדה, מאן מלכי רבנן, שישרתו את הקהל וינחוהו כדבר ה' ותורתו. בפועל שימש רבי יחיא כדַבָּרָה של הקהילה, מקוממה, מרים קרנה ושומר גדריה. למען חינוך צעירי הצאן הקים מקום בו יוכלו לגדול כראוי על אדני התורה והיראה, ועבור נטיעת שרשיהם של חכמי הדור הבא פעל בלא לאות.
מפעלות צדיק
בתקופה זו נשא רבי יחיא לאשה את מרת רומיה, בתו של רבי סלימאן חבשוש, מחשובי ראשי הקהל ופרנסיו. תלמיד חכם ועשיר גדול היה רבי סלימאן, ובאמצעות קשריו המסועפים נטל חלק בלתי נפרד בפעולותיו העצומות של רבי יחיא למען המסתופפים בצלו. מהם ראוי להדגיש את פעילותם הכבירה למען גאולת אדמת היהודים מפני עלילות המוסלמים, וכמובן את עמידתם בראש מערך הברחת היתומים והצלתם מפני גזירת השמד האכזרית שריחפה מעל ראשם. אשת חבר כחבר, וכך נוות ביתו זכתה לעמוד לצדו ולעזרו בעסקי הקהל, לטפל בדרישות כל מבקש ראות פניו ולארח את פוקדי משכנו הדל.
בתוקף תפקידו כראב"ד קיבל אין ספור פניות ובקשות לעזרה במגוון ענינים, וכמובן שאלות בהלכה למכביר, מרבני קהילות ועד לצעירי התלמידים, שנזקקו לחוות דעתו המאירה שתפלס בפניהם את נתיבות הפסק וההלכה. תשובותיו נשלחו אל כל רחבי תימן ואף אל הארצות מחוצה לה, שכן רבי יחיא הוכר כסמכות התורנית העליונה בצנעא וסביבותיה, בה אין לפקפק ועל הוראותיה אין לערער. בכתביו ניכרת גדלותו מעט מזעיר, כאשר חלק גדול מתשובותיו מתאפיינות בקיצור נמרץ שמעיד על טרדותיו הרבות בהנהגת האומה, ובחלק זוכים אנו לחזות כיצד נושא ונותן רבי יחיא בדברי התלמוד, הראשונים והאחרונים, עד הכרעת ההלכה הפסוקה. בין נדוני תשובותיו נמצאים ענינים רבים במסורת תימן הקדומה, על מורשתה מגן ברוב עוז ולאור רבותינו מבאר ומברר את דרכיה הנכונות, כשהוא עומד על משמר כרם בית ה'.
גודר גדר
על הנהגתו החכמה בנועם חן, לצד עמידתו בגבורה על משמר מורשת האבות על פי היהדות הצרופה, ילמדנו המעשה הבא:
שמחה גדולה נערכה, כמיטב המסורת, בבית אחד מן החתנים בצנעא. אלא שאליה וקוץ בה, בשולי הבית בו נערכה השמחה היתה פירצה מסוימת בצניעות, עליה הקפידו אבותינו במידה כה רבה. באמצע החגיגה, כאשר סופר הדבר לרבי יחיא, חשש מפני תחילתה של פירצה בנושאים אלו והחיש צעדיו במהירות אל בית החתן.
הציבור שנכח בחדר נחפז לכיוון היציאה מאימתו של רבי יחיא, ותוך זמן מועט התרוקן הבית מיושביו, לבד מהחתן והכלה שמצאו את עצמם בודדים בבית. אך רבי יחיא, אף על פי שהשיג את מטרתו, לא הותירם כך, כי נכמרו רחמיו עליהם, והוא הורה להם להמתין זמן מה. תוך מספר דקות הגיע שוב אל הבית, כאשר אליו מתלווים הגאון רבי סעדיה עוזירי זצ"ל ורבנים נוספים, ויחדיו ישבו והנעימו בשירה ובזמרה את שמחת החתן והכלה, בקדושה ובטוהר, כפי מסורת אבותינו הקדושים.
משפט צדק
רבי יחיא נודע בחכמתו הרבה ובפקחותו העצומה, כאשר בעת ישיבתו לשפוט את העם משפט צדק פתר את דין הבאים לפניו בגאונות מופלאה, ולעתים פישר ביניהם, כך שכל הצדדים יצאו מלפניו מרוצים וטובי לב.
כדוגמא לכך יעיד המעשה הבא:
מעשה בראובן שמכר לשמעון כמות גדולה של בד בארבעה ריאל. כשהגיע הקונה לביתו מצא שהבד פגום מקצתו, ותבע את המוכר לפני רבי יחיא. המוכר השיב כי אינו מסכים לקבל את הבד בחזרה, אולם מוכן הוא לתת לקונה ריאל ומחצה, ויתקיים המקח בשני ריאל ומחצה בלבד. הקונה עמד על תביעתו להחזיר את הבד, והסכים לקבל בחזרה שני ריאל ומחצה ולא פחות מכך, כך שתהיה מחילתו רק על ריאל ומחצה. והיו שניהם עומדים ומתעקשים, כל אחד על דעתו.
פנה רבי יחיא למוכר ואמר: 'לו יהי כדבריך. תן ריאל ומחצה והיפטר מהקונה'.
חזר ואמר רבי יחיא אל הקונה, 'לו יהי כדבריך, מחול על ריאל ומחצה והחזר את הבד תמורת שני ריאל ומחצה'.
הוציא רבי יחיא ריאל אחד מכיסו, הוסיף אותו על הריאל ומחצה שקיבל מהמוכר, כך שיצאו מרוצים, איש וטענתו בידו. ונמצא שהוא עצמו קנה את הבד ששוויו ארבעה ריאל בריאל אחד, וממנו תפר בגדים לבניו.
אשכבתיה דרבי
עול טרדות הציבור אשר הכביד על כתפיו של רבי יחיא העיק על מצב בריאותו, עד שלבסוף הכריעו הנטל הכבד. ביום הרביעי, י"ב בסיון ה'תרצ"ב, הוסרה העטרה והוא עלה בסערה השמימה כשהוא בן פחות משבעים שנה. הידיעה המרה על פטירתו של מנהיג הדור התקבלה בהלם בקרב יהדות תימן, עת נשבה ארון הקדש ונסתלק האדם הגדול בענקים, שהשכיל ברוב חכמה להנהיג את העם כולו בדרכי יושר ונועם מידות, לצד היותו עמוד האש אשר לפני המחנה, הגודר גדר ועומד בפרץ ללא חת.
אבל רבתי הוכרז בכל רחבי תימן, בחללה ריחף חסרונו הגדול, והרגשת יתמות מעיקה הורגשה בלב העם, שלא ידע מי יוכל למלא את מקומו ולגעת באפס קצה פעולותיו. אלפים רבים נהרו אל עיר הבירה, להשתתף באשכבתיה דרבי וללוותו למקום מנוחתו. הלווייתו היתה הגדולה ביותר שנראתה ביהדות תימן, כאשר נמשכה שעות רבות ובמהלכה קוננו על עלית נשמתו לגנזי מרומים כשבעים ספדנים. מהם שביכו את לכתו כמה גם יחד, איש איש במקומו, שכן לא היו יכולים כל קהל המתאבלים העצום לשמוע דובר אחד, ויחד קוננו הכל על קברניטו של דור תהפוכות שברוב תבונתו השכיל לשמרו מכל פגע, בחינוכו התורני ובניתוב דרכיו הסלולות.
(חדש בקרבי)
