יעקב א. לוסטיגמן
בשבוע שעבר הבאנו את חלקה הראשון של השיחה שזכינו לקיים עם ראש ישיבת 'קריית מלך' והמשגיח ומראשי ישיבת טשעבין, הגה"צ רבי בנימין רימר שליט"א, חדב"נ אצל מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל. באותה שיחה עסק הרב רימר בגודל שקידתו המופלאה של חמיו מרן הגרי"ש, אשר אין כל בריה יכולה להשיג ולהגיע, לדרגה זו של שקדנות מופלאה ועמל התורה במשך 100 שנות חיים, ללא הפסקה וללא הפוגה.
השבוע נביא את חצייה השניה של השיחה, כפי ששמענו את הדברים מפיו של ראש הישיבה שליט"א.
"פגשתי פעם את אחד מחשובי ראשי הישיבות, תלמיד חכם בעל שיעור קומה. הוא ביקש לשמוע ממני כיצד נראית הנהגתו של מרן הגרי"ש, איך נראה סדר היום של גדול הדור, ובעיקר הוא רצה לדעת כיצד נראית שבת אצל מורי חמי זצ"ל.
"תיארתי לו איך נראית שבת אצל השווער: ביום שישי כמו כל יום, הוא משכים קום בשעות הקטנות של הלילה, לומד עד ותיקין, מתפלל, סועד פת שחרית ושוב לומד עד שעות הבוקר המאוחרות, אז הוא מגיע הביתה להתכונן לשבת קודש. בשעה 12 בצהרים, הוא כבר מוכן לשבת, הולך לבית המדרש ומתיישב ללמוד ללא הפסקה, עד כחמש דקות לפני הצפצוף המבשר על בואו של זמן הדלקת נרות, כשבימות הקיץ מדובר על שעה שבע בערך, כלומר אחרי שבע שעות לימוד.
"באותה התקופה כבר התאלמן מרן הגרי"ש מהרבנית, חמותי ע"ה, ולכן היה חוזר הביתה, מדליק נרות שבת וממהר בחזרה לבית הכנסת, לומד, מתפלל עם הציבור כמובן, ולאחר תפילת ערבית שב הביתה לקידוש וסעודה שנמשכה כשעה עד שעה ורבע. אחרי הסעודה ישב ללמוד עוד, ובשעה עשר בלילה בערך, הלך לישון קצת.
"בשבתות היה מרן ממעט בשינה לעומת שאר ימות השבוע, ולכן בשעה אחת וחצי בערך, הוא כבר התעורר. התיישב בסלון הבית, ולמד עד תפילת שחרית שהיתה בשעה שבע בבוקר.
"מה זה אומר למד? מי שלא היה שם לא יכול להבין. אדם נורמלי בדרך כלל מתעייף אחרי שעה של לימוד רצוף. הוא צריך להתחזק ולהמשיך ללמוד עוד שעה ועוד שעה. אצל השווער זה היה הפוך, ככל שהוא למד יותר, כך הוא התלהב והיה לומד עם גישמאק הרבה יותר גדול. אחרי שעתיים הוא היה לומד בקול גדול, לא יכולת לישון בבית כשהוא היה לומד בסלון. אחרי שלוש שעות כבר היה ממש… כארי יתנשא! ככה כל הלילה, הוא למד בהתלהבות גדלה והולכת, עד שהגיע זמן תפילת השחר.
"אחרי התפילה, בשעה תשע או תשע וחצי היה חוזר הביתה, יושב לסעודת יום השבת שנמשכה כשעה, ובשעה עשר וחצי הוא כבר היה אחרי הסעודה, והלך לישון למשך כשעה. בשעה אחת עשרה וחצי הוא היה מתעורר, יוצא לבית המדרש ולומד ברצף עד השעה חמש אחר הצהריים, אז היה מוסר את השיעור הקבוע שלו, ושוב לומד עד סעודה שלישית, כשבכל הזמן הזה היתה הפסקה רק לתפילת מנחה. אחרי שבת כזאת עמוסה בלימוד, כשרצו להכניס אנשים במוצאי שבת, כדי להתברך או לשאול שאלות, הוא לא היה נותן, כי הוא לא הספיק ללמוד… הוא הרגיש שהוא עדיין חייב להשלים…
"את כל הדברים האלה סיפרתי אז לאותו ראש ישיבה, שכמובן התרגש מאוד מהדברים, ולאחר זמן מה נפרדנו לשלום.
"שנה מאוחר יותר פגשתי את המשגיח רבי דב יפה זצ"ל, הוא רק ראה אותי ומיד קידם אותי בהתלהבות ואמר לי תודה רבה מכל הלב.
"התפלאתי מאוד, מה קרה שרבי דב יפה מודה לי? לא זכור לי שעשיתי לו טובה כלשהי שבגינה הוא צריך להודות לי.
"הפליאה שלי התגברה עוד יותר, כשהגר"ד יפה אמר לי: 'בגללך אני לומד כל שבת כמה שעות נוספות, יותר ממה שהורגלתי עד כה'.
"איך אני גרמתי לרבי דב יפה שילמד יותר? זה היה ממש פלא, אבל הוא לא השאיר אותי כך בפליאה שלי, ומיהר להסביר לי: 'אתה זוכר שדיברת עם אותו ראש ישיבה, וסיפרת לו איך נראית שבת אצל הרב אלישיב?…', כן, אני זוכר… 'אז תדע שבאותה תקופה פגשתי את ראש הישיבה ההוא, והוא עוד היה תחת רושם הדברים ששמע ממך, וסיפר לי איך נראית שבת אצל גדול הדור.
"'אמרתי לעצמי', סיפר לי רבי דב יפה, 'שאם הרב אלישיב מצליח ללמוד כל כך הרבה שעות בשבת, אולי גם אני יכול ללמוד ממנו קצת, ולפחות להרבות את שעות הלימוד שלי. ואכן, מאז אני לומד כל שבת כמה שעות נוספות יותר מכדי הרגלי, בזכות התיאור שתיארת איך נראית שבת של מרן הגרי"ש אלישיב…'.
"כמובן שהגר"ד יפה כבר לא היה יהודי צעיר באותם ימים, הוא היה צדיק וקדוש, וגם לפני כן לא ביטל רגע מזמנו… ובכל זאת, למרות גילו המופלג, ועל אף שגם לפני כן היה מנצל כל רגע מזמנו, הוא לא ויתר על הזדמנות להוסיף על עצמו עול תורה באופן יותר נעלה, וזה בפני עצמו כבר דרגה גדולה מאוד".
***
"בתוך השנה של מורי חמי זצ"ל, ביקרתי בביתר, ופגש אותי שם יהודי שלא הכרתי. 'אתה החתן של הרב אלישיב?', הוא שאל אותי והשבתי הן. הוא תיאר לי איך היה נראה הרב אלישיב שישים שנה קודם לכן, לפי החשבון שלי זה היה בערך בשנת תשט"ו מה שהוא סיפר, אבל זה נמשך על פני כמה שנים.
"הייתי אז ילד צעיר", הוא סיפר לי, "התגוררנו ב'שערי חסד', והסבתא שלי היתה גרה במאה שערים. בכל שבת, אחרי סעודת היום, אמא שלי היתה שולחת אותי לסבתא במאה שערים. הייתי מגיע לשם בערך בשעה 11 או 12 בצהרים.
"באותן שנים, כל המניינים במאה שערים היו בשעה שבע או שבע וחצי בבוקר. בשעה תשע או עשר לכל היותר כבר היו כולם בבתים, וסעדו את סעודת השבת, ובשעה עשר כבר שררה בחוץ דממה. כולם הלכו לישון שנת צהרים.
"כך הייתי צועד ברחובות הריקים מאדם, בדרך לסבתא… מול הבית שלה היה בית המדרש 'אוהל שרה', ומחלונותיו של בית המדרש היה בוקע קול יחידי, של אברך שיושב ולומד. סבתא היתה אומרת לי: 'גש לבית הכנסת, כנס פנימה ותראה את היהודי הזה איך הוא לומד. תראה בעיניך! שתדע שיש אנשים כאלו, אולי תזכה גם אתה ללמוד ממנו, ולהגיע למעט מההתמדה שלו'. היו לו אז 12 ילדים בבית, הגדולים כבר התחתנו באותן שנים, אבל שום דבר לא הפריע לו ללמוד. הוא היה מתיישב בבית המדרש ולומד ולומד, והקול של הלימוד שלו היה יוצא והולך בכל השכונה…
"סיפור מעין זה שמעתי גם מיהודי בשם הרב אייזנבך (ברזילי), שהיה בעל קורא בהר צבי. הוא סיפר לי, שפעם אחת בשנות הילדות שלו, הוא צעד ברחובות 'מאה שערים' בערב פסח אחר הצהרים, וכשעבר ליד בית המדרש 'אוהל שרה' הוא שמע מישהו לומד בקול ובשקידה. 'אמרתי לעצמי שאני חייב להיכנס, להציץ פנימה ולראות מי זה הבחור המתמיד הזה, שאפילו בערב פסח יושב ולומד כשכולם עסוקים בהכנות לליל הסדר ולחג.
"'הייתי בטוח שמדובר בבחור, כי הרי אברכים בוודאי לא יכולים ללמוד בזמן לחוץ שכזה. כשנכנסתי פנימה, נדהמתי! ישב שם הרב אלישיב, שהיה אז אברך, היה לו בית עם ילדים, היה לו ליל הסדר להכין, סידורים אחרונים לקראת החג. אבל הוא התנתק מהכל ולמד בשקידה, כאילו שכל מה שקורה מסביב בכלל לא נוגע לו ולא קשור אליו'…
"כשהיו משבחים את חמותי הרבנית הצדקנית ע"ה, על כך שהיא מסרה את נפשה על התורה, ונתנה לבעלה ללמוד בכל זמן ובכל עת ללא שום הפרעה, היתה מצטנעת ואומרת שהיא בסך הכל לא הפריעה לו, אבל החשק והרצון והדבקות בתורה, באו ממנו. ובאמת כשאדם רוצה משהו בכל מאודו הוא משיג אותו, והוא, הרב אלישיב, הדבר היחיד שהוא רצה זה היה ללמוד, והרצון הזה היה אצלו חזק יותר מכל דבר אחר בעולם.
אחד מבאי ביתו של מרן זצ"ל, היה יהודי עשיר מאוד, מחזיק תורה ידוע, שהגרי"ש אלישיב זצ"ל היה מכבד אותו על תרומתו הגדולה לעולם התורה.
"ביום מן הימים פגשתי אותו ברחוב", מספר הגר"ב רימר, "ושאלתי אותו: 'נו… מתי היית פעם אחרונה אצל השווער?' אותו גביר אמר לי שהוא כבר לא מגיע לשווער, כי הוא מרגיש שזה מפריע לו ללמוד. 'מדי פעם הוא מזמין אותי לסעודת שבת, ואז אני מגיע בשמחה, ונהנה מאוד להיות בחברתו של גדול הדור ולהשתתף בשיחה עמו, יחד עם בני המשפחה', הוא אמר, 'אבל אני לא מגיע אליו באמצע השבוע, כי זה מבטל אותו מלימודו ואני מרגיש שזה מצער אותו.
"'והאמת שאני מאוד מבין אותו', מספר לי הגביר, 'הרי אני כשאני עושה את העסקים שלי, אם אני בעיצומו של משא ומתן על עסקה של כמה מיליוני דולרים, ויבוא אלי מישהו לשוחח איתי, אני אפילו לא ארגיש בו, הראש מונח כולו בתוך העסקה, למי יש זמן לפטפט ולספר סיפורים בכאלו רגעים גורליים?
"'אצל הרב אלישיב, העיסוק בתורה הוא כמו עסקה של מיליוני דולרים. כל מילה יקרה מפז, כל רגע של לימוד שווה יותר מכל ההון שבעולם. איך אני יכול להפריע לו באמצע העיסוקים החשובים כל כך?'….".
(המשך השיחה אי"ה בשבוע הבא)