"בית מסחר לעורות" הכריזו האותיות החרוטות על הפח המתנוסס מעל דלתות החנות שבעיירה ההונגרית. בפנים, ליד שולחן החנווני ישב בעל החנות אברך חסיד יר"ש בשם ר' חיים יעקב דייטש ז"ל, וניהל את החנות ביד רמה. מדי כמה רגעים סבה הדלת על צירה, קונים יהודים ולהבדיל נוכריים נכנסו פנימה ובדקו בטיב הסחורות, המוצעות למכירה.
באותו היום, נכנס גוי הונגרי, בגיל העמידה, הוא בדק בעין בוחנת את העורות ומישש בכמה מהן, אך ניכר היה שלא מצא את מבוקשו.
"במה אפשר לעזור לך?" פנה אליו המוכר.
"יש לכם את העור המיוחד לשולי הנעליים?" שאל הגוי בנימוס.
פניו של המוכר נשתנו ככרום, לשונו כמו נבלעה, והוא החל מגמגם, אההממ… השאלה נותרה תלויה באוויר זמן רב.
בימים כתיקונם היה משיב כמובן בחיוב על השאלה הזו, כלום ראיתם פעם סוחר שאינו חפץ למכור את הסחורה שבידיו?! אבל כעת, במצב הנוכחי, התשובה על השאלה הזו עלולה להיות עבורו ענין של חיים או מוות, ה"י.
במדינת אונגארן (הונגריה), לפני שמונים שנה. שנת ת"ש, בה התרחש הסיפור דנן, הוגבלו צעדיהם של הסוחרים, במיוחד סוחרים יהודים. 'מלחמת העולם' טרם פרצה אמנם לתוככי המדינה, אך היא כבר הורגשה בכל תחומי החיים. הממשלה ההונגרית הכבידה את עולה ואסרה על הבאת סחורות שונות, ביניהם עור מסוג מסוים המשמש לייצור סוליות נעלים.
בדרכים שונות הצליח ר' חיים יעקב סוחר העורות, להביא ממדינה אחרת כמות קטנה של העור המדובר, אך המסחר בו נעשה בסודי סודות, מתחת לשולחן ובחדרי חדרים, זו הסיבה שהוא התכוון להשיב בשלילה לבקשתו של הקונה הגוי. אלא שאז החלו נשמעות מפיו של הלקוח זמירות שהשפיעו על נימי לבו הרחום ומצפונו של ר' חיים יעקב המוכר.
"יש לי אב זקן שסובל מכאבים ברגליו, הוא זקוק מאד לנעליים אורטופדיות חדשות, שבועות ארוכים אני מחפש עבורו את העור המיוחד הזה… אל תדאג, אני לא אגלה לאיש שרכשתי אותו בחנות הזו…", התחנן הקונה מול פניו.
ור' חיים יעקב, שלב יהודי רחום פועם בקרבו, התקשה לדחות את הלקוח. הבעת פניו והסיפור שבפיו נשמעו כאמיתיים, והוא החליט למכור לו את הסחורה.
"בוא אחרי", הורה לו ר' יעקב חיים בלחישה. הקונה והמוכר נבלעו מאחורי הפרגוד, יריעת העור המבוקשת נארזה היטב, ועברו לידיו של הקונה הגוי, כמובן תמורת תשלום נאה. גם כשהלוקח ביקש פתק 'קבלה' על הקניה לא סירב לו ר' חיים יעקב, תלש מהפנקס דף עליו התנוסס השם ולוגו החנות, רשם עליו את שם העור והמחיר ששולם עבורו.
הלוקח 'התמים' יצא מהחנות, ושם מיד פעמיו לעבר תחנת המשטרה המקומית, שלף מתרמילו את רצועת העור וה'קבלה', שני עדים מובהקים שדי בהם כדי להפליל את ר' חיים יעקב באופן חמור, ומסר אותם לידי השוטרים. ר' חיים יעקב נפל בפח יוקשים, עיסקא זו עלתה לו ביוקר רב…
לא עברה שעה קלה, ופלוגת שוטרים הונגריים פשטה על חנותו של ר' חיים יעקב, לאחר שהפכו את החנות וזרעו בה הרס ומהומה, מצאו בתוכה יריעה של העור האסור למכירה. החנות ננעלה מיד, ובעליה קיבל 'צו התייצבות' למשפט, שייערך בעוד כיומיים בבית המשפט שבעיר בערגסאז.
מצבו של ר' חיים יעקב היה בכי רע. החוק באונגארן, במיוחד המצב השורר כעת ברחבי המדינה (כידוע שגם ההונגריים לא היו 'אוהבי ישראל' במיוחד, ולימים אף היו שותפים במישרין או בעקיפין במסע רציחת הרבבות שערכו הגרמניים בזרע עם קודש, תושבי אונגארן, ימ"ש וזכרם), במצב כזה, לא היסס החוק להטיל עונש מוות על מי שחטא בהברחה וסחר בשוק השחור.
"מול שתי ראיות חזקות כאלו, אין הרבה מה לעשות" – הבהירו לו עורכי הדין, עמם התייעץ, שאלו הפילו עוד יותר את רוחו.
*
המשפט המהיר שנקבע לו, לא אפשר לו להתכונן יתר על המידה. בדמעות רותחות נפרד ר' חיים יעקב מבני ביתו וממשפחתו האהובה, בידיעה כי יתכן וזו הפעם האחרונה שהם רואים זה את זה…
הוא עלה על הרכבת כשפניו מועדות לעיר 'ראצפערט' בה התגורר בנו של הרה"ק ה'דברי חיים' מצאנז זיע"א, הלא הוא הצדיק רבי שלום אליעזר מראצפערט זיע"א, שנודע ברחבי אונגארן כבעל מופת ואיש קדוש. ר' חיים יעקב נמנה על חשובי חסידיו של אותו צדיק, לעתים קרובות היה נוסע להסתופף בצילו.
בהגיעו לראצפערט, ביקש להיכנס בדחיפות לקודש פנימה, אך כאן הופתע לשמוע מפי הגבאי והמשמש בקודש ה"ה הרה"ח ר' צבי אלימלך דים ז"ל, כי "הרבי ציווה עלי שלא אכניס עתה לחדרו שום אדם, יהיה מי שיהיה, בשום פנים ואופן", ומנע ממנו בגופו, בנעימות דרכו, להיכנס.
"הערש מיילעך", פנה אליו ר' חיים יעקב בתחנונים, "זהו אינו מקרה רגיל, לא באתי הנה לבקש ברכה רגילה, כפי שהורגלתי תמיד. באתי עכשיו לכאן בעניין הגובל ב'פיקוח נפש ממש'. הרבי בוודאי לא התכוון למקרה כזה". במילים ספורות סיפר לו ר' חיים יעקב על האסון שניתך עליו בעקבות המשפט האמור להתקיים מחר. מול טענה כזו התקשה המשמש בקודש לעמוד נגדו.
נכנס לו המשמש לחדרו של הרבי, וסיפר לו כי החסיד ר' חיים יעקב מבקש להיכנס בעניין של פיקוח נפש.
"וכי לא אמרתי לך שאין להכניס עתה שום אדם לכאן?!" – תמה הצדיק.
את כל הדיבורים הללו שמע ר' חיים יעקב מבעד לחרכי הדלת, ולפלא גדול היה בעיניו שהרבי אינו מוכן לקבל אותו בשעה כה קשה וקריטית עבורו. "בבקשה, הערש מיילעך", פנה אליו, "תן לי את המפתחות, ואני מוכן לחרף את נפשי ולהיכנס בכל מחיר, אין לי מה להפסיד".
אבל הגבאי המסור היה נאמן על משמרתו, והבין כי יש דברים בגו. אם הרבי אמר שאין להיכנס, לא ייתן בשום אופן לעבור על דברי הרבי.
בלית ברירה נשאר להמתין שם ב'חדר ההמתנה', כשכל גופו רועד ומפחד, כי פנה יום, ועוד שעה קלה הרכבת יוצאת לקליינווארדיין, ומשם לבערגסאז, מקום בית המשפט. הוא ידע גם ידע היטב מהו פירושן של הדברים 'שלא להשתתף למשפט', דבר זה עלול להיחשב כחטא נוסף על הפשע, ואז דמו בראשו ודינו נחרץ מיד למוות רח"ל בלי שום דין ודברים; ומאידך, עוברים חלקי שעות הנראים כנצחיים, ודלתו של הרבי עדיין סגורה ומסוגרת…
כך, כשהוא מסתובב אנה ואנה, עברו עליו כמה שעות מלאות פחד ורעדה, ודומה כמי שמונח עליו חרב חדה.
והנה, דלתו של הרבי נפתחה. הגבאי אץ רץ מהר לקרוא לו: "מהר והכנס, הרבי קורא לך".
בעוד נשמתו באפו, החל לגולל בפני הרבי את הסיפור הקשה שנחת עליו. עוד טרם כילה החסיד לדבר, והרבי הושיט לו ידו לשלום, באמרו: "זמנך קצר, לך לחיים ולשלום, ותצליח בעז"ה, אבל מהר לרכבת האחרונה פן תאחר".
ר' חיים יעקב עודנו עומד מטושטש ומבולבל, אבל הרבי מאיץ בו: "נו, מהר לדרכך, ראה שלא להתעכב".
כולו נבוך ומבוהל, רץ לעבר הרכבת, ונכנס-נדחף ברגע האחרון לפני סגירת הדלתות, אחרי שכבר השמיעה את צפירתה האחרונה בטרם יוצאת לדרכה.
הרכבת היתה עמוסה בנוסעים, אף מקום פנוי לא נראה. אחרי חיפוש רב מצא מקום פנוי באחד הקרונות.
לאחר כמה רגעים כשנרגע מריצתו, ונשימותיו הקצרות הסתדרו, הבחין כי הגוי היושב לצדו מוכר לו מהיכן שהוא. כעבור חילופי דיבורים קצרים נודע לו כי הוא בן עירו.
"לאיזו מטרה אתה נוסע לבערגסאז?" מצא את עצמו ר' חיים יעקב שואל את הגוי היושב לצדו, לפי תומו.
"נשלחתי להעביר חבילה מאת שוטרי העיר, לבית המשפט שבבערגסאז", השיב הגוי בנימוס. ר' חיים יעקב שלח מבט קל על החבילה שבידי הגוי ודמו קפא בעורקיו… בתוך השק היתה מונחת יריעת העור שמכר שלא כדת לאותו איש בליעל שהפיל אותו בפח, ואליה היה מהודק פתק ה'קבלה' של המכירה…
צמרמורת אחזה בכל גופו, בבת אחת החל להבין את כל מה שאירע לו ביממה האחרונה, את סירובו המפליא של הרבי שלא להיכנס אליו, כדי לעכבו עד צאתה של הרכבת האחרונה, ומן השמים נשלח להתיישב ליד השליח המעביר את הראיות להאשימו בעונש הכבד.
בכוחות לא לו, השתדל להסתיר משכנו הגוי את חרדתו והמשיך לנהל עמו השיחה בידידות, כשמוחו הוגה ללא הרף כיצד לשלוף ממנו את החומר 'היקר' הזה.
*
לאחר שעת נסיעה מראצפערט, הגיעה הרכבת לקליינווארדיין, שם ירדו שניהם בין הנוסעים הרבים, מחכים לרכבת הבאה שתוביל אותם לבערגסאז.
תוך כדי שיחתו עם הגוי, משך אותו לתוך בית-המרזח ["קרעטשמע"] הסמוך, לנוח קצת מטורח הדרך ולהחיות עצמם בכמה כוסות משקה חריף המחמם ומחיה העצמות בקור הנורא.
בית המזיגה התנהל על ידי ידידו של ר' חיים יעקב, יהודי יקר בשם ר' יעקב שווארץ, וכאן מצא ר' חיים יעקב הזדמנות מתאימה… הוא לקח את בעל הפונדק לחדר צדדי וסיפר לו בקצרה על השתלשלות העניינים עד כה, וגילה לו שהגוי הזה הוא לא אחר מהשליח שנשלח להעביר את החומר המפליל נגדו.
ר' יעקב שווארץ היה יהודי פיקח וידע מיד את אשר עליו לעשות. הוא "כיבד" את הגוי בכוס משקה חריף מיוחד במינו. "תביא לנו בקבוק שלם, על חשבוני", ביקש ר' חיים יעקב ב'נדיבות לבו'… והמשיך 'לכבד' את 'ידידו החדש' בכוס נוסף, עד שחטפתו שינה עמוקה והוא נרדם על השולחן, כשנחירותיו נשמעות בכל הבית…
לרגע הזה חיכו ר' חיים יעקב וידידו בעל הפונדק. החבילה המרשיעה נלקחה חיש מהר מתחת ידיו של הגוי וגנזה היטב בעמקי האדמה…
בשעת בוקר הגיע ר' חיים יעקב לבית המשפט בבערגסאז, כחצי שעה לפני פתיחת משפטו. בשעה היעודה נכנס השופט, והמשפט החל.
התובע מטעם המדינה הטיח בפניו את ההאשמות הכבדות, כשאינו חוסך במלות גנאי לתאר את חומרת מעשיו, בפרט כשמדובר ביהודי… "אני דורש להטיל על הנאשם עונש מוות", קרא, "מסחר בלתי חוקי כמוהו כמרד בשלטון החוק, ויש למצות עמו הדין במלוא חומרתו".
"אני כופר בכל ההאשמות שהוטלו עלי", השיב הנאשם בעוז, "לא היה ולא נברא, אני מעולם לא מכרתי לאיש עור האסור על פי חוק".
"שתוק, יהודי!", הכריז התובע בזעם, "עוד כרבע שעה יגיעו לכאן שתי ראיות המוכיחות כמאה עדים על מעשיך, יש תחת ידינו את הסחורה האסורה שמכרת, וגם את ה'קבלה' שמסרת לידי הקונה, לא נעלם דבר".
"לא יתכן", הכריז הנאשם. "מעולם לא היתה 'קבלה' כזו, הכל בלבול גמור, אין שום כתב-יד כזה היוצא מתחת ידי, ואם יש – מזויף הוא מעיקרו".
הדיון בבית המשפט נמשך. התובע המשיך לשפוך אש וגפרית על ראשו של הנאשם, והוא מצדו עומד בשלוות הנפש ומכחיש את הסיפור כולו. מדי פעם הביט השופט במורה-השעות, וראה שכבר עברה יותר משעה תמימה, ובינתיים אין שום ראיות. "השליח כבר בדרך, בעוד כמה דקות יגיעו הראיות", ניסה התובע המיוזע למשוך את הזמן.
מרגע לרגע הלכה ונתקצרה רוחו של השופט. "אם עד השעה אחת-עשרה לא יגיעו הראיות, אני מזכה את הנאשם מכל אשמה", קרא באופן ברור באולם המשפט, מול התובע הזועם שלא ידע את נפשו.
הראיות, כמובן, לא הגיעו. וכשהשעון הורה על 11:00, הכריז השופט מיד שהוא נקי מכל אשמה, ויצא זכאי בדינו.
(מקור: ס' עטרת חיים ח"ב בהקדמה, מפי בעל המעשה הרה"ח ר' חיים יעקב דייטש ז"ל. הובא בגל' קנין תורה. ייש"כ להרב פנחס זרביב, 'למעשה')