יעקב א. לוסטיגמן
אחד הבולטים בפעילי 'אחינו' ובמנהלי המחלקות ב'דרשו' הוא הרה"ג ר' ישראל ליוש, ר"מ בישיבת 'אהבת אהרן', אחראי מחלקת 'הדף היומי' ב'דרשו', ומנהל המחלקה לקירוב קרובים ב'אחינו'.
"את דרכי ב'אחינו' התחלתי כאברך צעיר", הוא מספר. "הייתי אברך כולל מן השורה, והכרתי אז את הפעיל הרב אליעזר הילמן שאני זוכה לעבוד לצדו עד היום בארגון.
"הרב הילמן היה אז ממונה על תחום טיפול ההמשך בבחורים ששובצו בישיבות, והוא הפגיש אותי עם הנהלת 'אחינו' שהפקידה אותי על בית ספר תורני ביפו, שם הייתי צריך להגיע פעמיים בשבוע, ליצור קשר עם ילדי כיתה ח', ולנסות לגרום להם להמשיך לישיבה, במקום לעבור לתיכון ולאבד את כל ההשקעה שהושקעה בהם בשנות לימודם בבית הספר היסודי.
"הייתי שם שנה שלימה ונכשלתי כישלון חרוץ", מספר הרב ליוש בגילוי לב. ניסיתי להתחבב על הילדים ולהתחבר אליהם. זה היה מאוד קשה, באתי ממקום שונה, סגנון שונה לחלוטין, נתקלתי בקהל יעד שלא הכרתי קודם לכן.
הייתי עולה לבתים שלהם, מדבר עם ההורים, מנסה לשכנע בכל הכוח שישלחו את הילד לישיבה, אבל לא הצלחתי.
"חזרתי להנהלת 'אחינו' ודיווחתי על כישלון מוחלט. הודעתי שאני לא מתאים לתפקיד, אבל המנהל אמר לי שהוא לא משחרר אותי: "אם אתה לא יכול ללכת על כל הכיתה, תפוס ילד אחד או שניים שלהם יש את הפוטנציאל הגדול ביותר שיסכימו ללכת לישיבה, ותעבוד רק איתם!".
"סימנתי כמה ילדים שבהם צריך להשקיע, והאחד מהם היה ילד אחד שהיה מאוד מוכשר ומאוד ירא שמים, היה לו רגש לתורה ולמצוות, ראיתי עליו שהוא יוכל להיות בחור ישיבה מאוד מאוד מוצלח, והשקעתי בו את כל הכח.
"אבל הילד הזה כבר היה לו חלום אחר. הוא חלם להיות רופא, ומבחינתו, וגם מבחינת ההורים שלו, המסלול היה ברור לחלוטין. הוא ילך ללמוד בתיכון, יוציא בגרות, יעשה צבא ילך לאוניברסיטה ויהיה רופא.
"כמה שהתאמצתי, לא הצלחתי. הרגשתי שאני מטפס על קירות. דיברתי עם ההורים שלו לפחות עשרים פעמים, אבל כלום לא עזר לי: הילד הלך לתיכון ולא לישיבה. הודעתי להנהלה שאני כבר באמת באמת לא מתאים, ועם כל הצער לא זכיתי להיות בכלל מזכי הרבים.
"בדיוק אז הועבר הרב הילמן לתפקיד אחר, והתפקיד הזה של אחראי על הנושא של טיפול המשך בישיבות התפנה. ההנהלה שיבצה אותי לתפקיד, זה כבר הרבה יותר קל, אני לא צריך לשכנע את הבחור לעבור להיכנס לישיבה, אלא רק לוודא שטוב לו, שהוא מקבל את העזרה לה הוא זקוק וכדו'.
"וכך התחלתי להסתובב בישיבות ולהכיר ישיבות. תוך כדי נכנסתי גם ללמוד כאברך כולל בישיבה גדולה 'אהבת אהרן' בבני ברק, ישיבה למתחזקים בגילאי ישיבה גדולה.
"והנה מגיע בחור חדש לישיבה, ומינו אותי להיות החונך שלו בישיבה. התיישבתי לידו, והתחלתי ללמוד איתו, והרגשתי שהוא מאוד מוכר לי. שאלתי אותו איך קוראים לך? הוא אמר לי את השם שלו. זה לא אמר לי הרבה. שאלתי אותו מאיפה אתה? התברר שהוא מיפו, מיד הבנתי שזה אותו ילד שרצה להיות רופא.
"ברגע שזיהיתי אותו, גם הוא זיהה אותי ואמר לי "הרב ליוש?! בגללך אני כאן!!!".
"הוא סיפר שההחלטה שלו להיות רופא עדיין שרירה וקיימת. הוא לא מוכן לוותר על כך, והוא אכן סיים את הבגרויות בהצלחה, אבל רגע לפני שהוא הולך לצבא הוא החליט ללמוד שנה אחת בישיבה.
"הצורה בה תיארת לי את הלימודים בישיבה, לפני ארבע שנים, נחקקה בזכרוני כל כך חזק, שהחלטתי שאני לא יכול להמשיך בחיים בלי ללמוד שנה אחת לפחות בישיבה", הוא אמר לי. "אבל רק שנה אחת! בעוד שנה אני מתגייס ומיד אחר כך אוניברסיטה ולימודי רפואה…".
"הבחור הזה נשאר בישיבה כמה וכמה שנים, וצמח לתלמיד חכם עצום, שחיבר עד היום כמה עשרות ספרים בהלכה ואגדה ומגוון מקצועות התורה, אבי מורי שליט"א כמוציא לאור ומהדיר של ספרים, גם הדפיס עבורו כמה ספרי הלכה שיש בהם גאונות מופלאה.
"אני למדתי מהסיפור הזה את המסר הברור והידוע שהתחדד כעת ביתר שאת: שום השקעה ברוחניות לא יורדת לטמיון. הכל בא בחשבון, וכל מאמץ והשקעה מניבים תועלת, גם אם אנחנו לא רואים אותה באופן מיידי. לא תמיד הקב"ה מזכה אותנו לראות את התועלת, אבל תמיד יש תועלת כלשהי לכל פעולה ולכל מאמץ.
"במקביל לסיורים שעשיתי בישיבות לשיבוץ בחורים, הן בישיבות לבעלי תשובה והן בישיבות רגילות שבהן שיבצנו את הבחורים בהמשך, הפכתי במשך הזמן לסוג של 'מומחה' לישיבות, פנו אלי בכמה מקרים שהיו צריכים לשבץ בחורים בישיבות וכדו', וכך נכנסתי לנושא בעובי הקורה, מה שנקרא 'המחלקה לקירוב קרובים' באחינו', כשאנחנו עמלים לסייע לבחורים למצוא את המסגרת המתאימה ביותר, במיוחד בחורים שנכנסו לישיבה גדולה שאינה מתאימה לאופיים וסגנונם, ולעיתים יש בכך סיכון גדול מאוד לעתידם הרוחני ולדורות שיעמידו אחריהם.
"בכאלו מקרים, קצת עזרה וסיוע, פנייה אישית לראשי ישיבות ומשגיחים, עוזרים לחולל פלאות ולהכניס בחורים לישיבות שבהם הם יוכלו לפרוח ולהתעלות בעבודת ה' ובלימוד התורה עד בלי די.
"בכל אופן, עברו כמה שנים, ואז היתה התעוררות גדולה להקמת מסגרות מתאימות לבחורים מתחזקים. לא היו אז ישיבות לבעלי תשובה צעירים, ובישיבות הרגילות היה קשה לשבץ את הצעירים הללו. ב'אחינו' התחילו להשקיע מאמץ אדיר בעניין, וההנהלה פנתה לראש ישיבת 'אהבת אהרן' הגאון רבי בצלאל אדלשטיין שליט"א, בבקשה שיקים גם ישיבה לצעירים, והנהלת 'אחינו' תסייע לו במימון ההוצאות וכדו'.
"כשחיפשו מגיד שיעור לישיבה, הציע מנכ"ל 'אחינו' שייקחו אותי, היות ששני הצדדים מכירים אותי גם 'אהבת אהרן' וגם 'אחינו', ומאז הפכתי לר"מ בישיבה, כשמקביל המשכתי בשלל תפקידים ב'אחינו' וב'דרשו' ולכל אורך הדרך אני מלא תודה והוקרה לקב"ה שזיכה אותי להיות בכלל מצדיקי הרבים, ובתקווה שאכן נזכה לראות ברכה בעמלנו".