בנקיון המטבח בישיבת פוניבז'. אבא ראה את אמא עומדת ליד הסירים הגדולים… "אנחנו חוזרים הביתה!" פסק. "הקב"ה ישלח את עזרתו ממקום אחר…!"

הרב מנחם שוורץ שליט"א העוסק עשרות שנים בזיכוי הרבים, ובצרכי ציבור באמונה, מספר על הבית ספוג האמונה וגדלות הנפש בו גדל

בשנות הזעם הצטרפה ממשלת הונגריה האנטישמית לצד גרמניה, הוציאה את היהודים משורות הצבא וְשִׁעְבְּדָה אותם במחנות עבודה שהיו מספקים את צרכי הצבא – בתנאי עבודה קשים ביותר. גם אבא זצ"ל נלקח למחנה עבודה שכזה. אוכל כשר לא ניתן במקומות אלו, ואבא זצ"ל היה מהמעטים שלא נגעו באוכל של הצבא, אלא קיימו את גופם על לחם יבש ותפוחי אדמה.
אבא ערק מהצבא בשנות המלחמה וחזר לתוך הונגריה. שם תפסוהו הגרמנים ימ"ש והובילוהו למחנה העבודה 'דכאו' הידוע לשמצה. פעם אחר פעם עמד המוות לנגד עיניו, וּבְנִסֵּי נִסִּים נותר אבא בחיים ושרד את השואה האיומה.
וַיִּוָּתֵר אליהו לבדו…
אבא זצ"ל, במקום לשקוע בחושך הנורא ששרר בעולם באותה תקופה, ראה לנגד עיניו רק את חסד ה', שהציל אותו שוב ושוב מידי המרצחים בשנות המלחמה.
אדרבה! דווקא מאותן שנות זעם, אשר בעטיין התפקרו חלק מהניצולים, ואחרים, הגם שהחזיקו באמונתם, איבדו את שמחת חייהם, היה אבא שואב אמונה ותקווה למשך כל חייו.
אבא התחיל לשקם את חייו, ועבר לדברצן. בחודש אדר תש"ו התחתן עם אמא ע"ה, ושם נולד אחי הגדול, שאבא קרא את שמו על שם אביו: צבי.

אֵלִיָּהוּ – אִישׁ קָנָה אֶרֶץ בְּיִסּוּרִים

אבא ואמא ע"ה עלו לארץ ישראל בחודש מנחם אב תש"ט. לאחר עלייתם לארץ, נולדתי, ושמי נקרא מנחם, על שמות סבא של אבא וסבא של אמא, ששניהם נקראו מנחם מנדל. חבלי הקליטה לא היו קלים כלל וכלל. ככלל, היתה אז 'תקופת הצנע', והעניות והדחקות שהיו מנת חלקם של אבא ואמא, לא תתוארנה. למגוריהם קיבלו חדרון מהסוכנות בעיר רעננה, הפרנסה היתה קשה מאוד, ואבא היטה שכם לעבוד בכל עבודה שנזדמנה לו, ובלבד שיביא טרף לביתו.
היתה תקופה בה נאלץ אבא זצ"ל להתרוצץ ולאסוף שקיות ריקות של מלט הפזורות ברחובות, לנקות אותן, לחותכן ולספק אותן לחנויות לשם עטיפת דגים… וזאת, כדי לקבל תמורתן מעט דגים לשבת.
אֵלִיָּהוּ – אִישׁ שְׁכִינָה שָׁכְנָה בְּבֵיתוֹ
%דחקות ועוני היו מנת חלקם של אבא ואמא, החדרון שקבלו למגורי המשפחה היה צר מלהכיל, הפרנסה היתה קשה מאוד, ואבא היה נושא בעול הכבר ומתגלגל מהשתדלות אחת לַחֲבֶרְתָּהּ. תקופה ארוכה רצופת תלאות עברה, ואבא קיבץ פרוטה לפרוטה וחסך סכום כסף ניכר בתקווה שנוכל לעבור מהצריף ולהתגורר תחת קורת גג ראויה. או אז הגיע ניסיון נוסף… בליל יום טוב של חג הסוכות, פרצה שריפה בצריף והוא עלה באש על כל תכולתו, יחד עם כספי החסכונות… רק בני המשפחה הצליחו בחסדי שמים להימלט מהצריף הבוער כשכותנות דקות לעורם.
באותם ימים, כבכל התקופות שבאו אחריהם, היו כל מעייניו של אבא זצ"ל נתונים לאמא ע"ה. אהבתו אליה איננה ניתנת לתיאור, אַהֲבָה תמימה וזכהּ, והתמסר לכל צרכיה בדאגה כנה ואמתית.
בשנת תשכ"ז, כשעברו לגור בבני ברק, התקבלה אמא לעבודה בנקיון המטבח בישיבת פוניבז'. אבא בא לבדוק את טיב העבודה, וראה את אמא עומדת ליד הסירים הגדולים… "אנחנו חוזרים הביתה!" פסק אבא. "הביתה! הקדוש ברוך הוא ישלח את עזרתו ממקום אחר…!"
אמא ע"ה סבלה נוראות כל חייה מכאבים בגבה וברגליה. כאבים שבאו כתוצאה מעבודת השיעבוד הקשה בשנות הזעם. התקפי הכאבים ליוו אותה לעיתים קרובות, ובנסיונות להקל עליהם עברה טיפולים וניתוחים בארץ ומחוצה לה. תמיד היה אבא ניצב לְצִדָּהּ, כואב את מכאוביה ומתייסר בייסוריה.
כל אותן שעות שאמא עליה השלום סבלה מכאבים, לא חסך אבא כל מאמץ בהשתדלותו להקל מעליה. טיפל בה ולא הִרְפָּה עד שחלפו הכאבים. גם כשאושפזה בבתי חולים, היה שוהה לצדה ימים ולילות, הגם שהיו עמם עוד בני משפחה, וכל זאת גם בשנותיו האחרונות.
ברגעים שגברו כאביה והיה צורך לבקש זריקת הרגעה, היה אבא זצ"ל רץ מיד לאחיות וזועק: "שוועסטער, גיפערלאך…!" (אחות.. זה נורא..)
עם כל מכאוביה, היתה אמא מתמסרת לאבא ומכינה לו את כל צרכיו בשימת לב, כמו כלה העושה עבור חתנה בימי 'שבע ברכות'.

אֵלִיָּהוּ – אִישׁ מָסַר נַפְשׁוֹ עַל חִנּוּךְ בָּנָיו

לנגד עיניו של אבא זצ"ל עמד במקום החשוב ביותר חינוך הבנים לתורה. את כל נפשו ומאודו נתן כדי שילדיו יקבלו חינוך יהודי אֲמִתִּי.
באותן שעות שאבא היה נצרך להעדר מהבית, אם לצורך הבאת טרף לביתו ולעולליו, ואם לעבודת ה' ולימוד תורה, היתה אמא ע"ה, עקרת הבית, פוקחת עין על חינוך הבנים ומוסרת נפשה לגדלם ביראת ה', בתורה ובמידות טובות.

גם לאחר שסודרו הילדים במקומות לימודיהם, היה אבא הולך ובודק בשימת לב כיצד מתנהגים הילדים בבית הספר, ומשלא מצא הדבר חן בעיניו, העביר את בניו למקומות חינוך טובים יותר. עם כל זאת, עדיין לא נחה דעתו ושאף ל'יותר טוב', וכשראה בבני ברק את פנימיית 'בתי אבות' של ישיבת פוניבז' ולבו אמר לו ששם יתעלה הבן מנחם יותר טוב, שלח אותי – ילד בכיתה ה'!!! – ללמוד ב'בתי אבות'. גם את אחי צבי שלחו מהבית ללמוד ב'היכל התלמוד' בתל אביב.

אמא עליה השלום היתה טורחת ומרבה לבקר ולשלוח אוכל, ואני, מנחם, תלמיד בכתה ה', הייתי חוזר הביתה מהישיבה אחת לשלושה שבועות…!

כל ההקרבה הגדולה הזו נחשבה לכדאית ביותר בעיני הורינו, עבור הידיעה, שבניהם לומדים ומתחנכים במקומות הנכונים והישרים.
אבא עסק בעבודה קשה, וכל המשפחה התנהלה בדחקות נוראה, ועם כל זאת מעולם לא התלוננו!

על אף המאורעות והנסיונות הקשים, שאין ביכולתנו לאמוד אותם, נותר אבא זצ"ל איתן באמונתו. יְתֵרָה מזאת, אבא שימש כעמוד האמונה לסביבתו, ניחם ועודד, חיזק וסייע, ותמך באחרים בכוחות על אנושיים.

אֵלִיָּהוּ – אִישׁ הָיָה אָב לַהֲמוֹנִים

שנים רבות עבד אבא בישיבת ויז'ניץ, וכן בישיבת פוניבז' ובישיבת ביאלא. ישיבת ויז'ניץ באותם ימים היתה פנימייה בת שתי קומות וחדר אוכל. הפנימיה נקראה 'מוסד'.

הבחורים ב'מוסד' חלקם היו יתומים משנות המלחמה שהיו זקוקים להרבה חום, עידוד ואהבה. ה'מוסד' כולו הופקד בידיו של אבא זצ"ל.

כך מתארים אותו התלמידים:

'אֱלִיוּהִי', היה אחראי הניקיון, לכאורה, אך במציאות, הוא היה האבא של תלמידי ה'מוסד'. באוזנו שפכו את שיחם, והוא כאב רחום ליטף כל אחד, ניחם את הנצרך לנחמה, ובכה עם המצטער, עד שנקרא בפיהם 'אליהו הנביא'.

מילות העידוד והנחמה, שהיו בפיו, לא היו מהשפה ולחוץ. ר' אליהו עודד באמת ובתמים עם כל הלב, עד שהבחור שמח והעלה חיוך על שפתיו.

אחת מאמרותיו הידועות היתה: "אם ריבונו של עולם לא יעזור, אז ה' ירחם"…

'אֱלִיוּהִי' עסק במלאכה פשוטה, אבל ראשו היה במקום אחר לגמרי. כל דקה פנויה נוצלה על ידו ללימוד 'חֹק לישראל' או לאמירת תהילים.

הבחורים ראו בו דמות מיוחדת, לא היה שייך להתלוצץ בקרבתו או לדבר ללא תכלית. כל דבריו היו רק על ביטחון בקדוש ברוך הוא ועל חיזוק באמונה וביראת שמים.

בחדר האוכל של הישיבה היה שולחן המיועד לעובדים, אך מעולם לא ראו את 'אֱלִיוּהִי' יושב ואוכל כשאר העובדים, רק היה לוקח דבר מאכל לקיום הגוף וממשיך בעבודה, משום שהניקיון ועבודת השם אצלו – דבר אחד היו.

וכמעשהו בישיבת ויז'ניץ, כן תמיד, היה אבא דואג לכל אחד ואחד מהבאים בקרבתו, בין בגשמיות ובין ברוחניות. כואב את כאבו בחסרונו הגשמי או בירידתו הרוחנית, ושמח בשמחתו כידיד נאמן. כמו כן, אהב אהבת נפש את בעלי התשובה, מתוך הערכה גדולה לאומץ רוחם בעזיבתם את עברם ובכניסתם תחת כנפי השכינה.

משעות הבוקר היה דואג לניקוי החדרים, תוך כדי עבודתו מעיר היה את הבחורים לתפילה בניגונים נפלאים מלאי רגש והשתפכות הנפש. חלק מהשירים היו על מסכת חייו, במילות השיר היה מודה לה' על הטובות שגמל עמו.

לבחורים, שחלקם לא ראו בביתם עבודת השם מהי, היו ניגונים אלו משפיעים עליהם טל תחייה שֶׁהִרְוָה את נשמתם מדי בוקר.
בעבודתו המשיך בשעה שהבחורים התפללו. לאחר שסיימו תפילת שחרית, היה ניגש מדי יום לאדמו"ר מויז'ניץ בעל ה'אמרי חיים' להתברך ב"בוקר טוב".

את תפילות מנחה וערבית התפלל תמיד בישיבה. הבחורים למדו ממנו כיצד צריכה להיראות תפילה: בדמעות, בתחנונים ובלב נשבר מול אבינו שבשמים.

מקובל היה לומר, שתפקידו של 'אֱלִיוּהִי' איננו הניקיון, אלא ש'אֱלִיוּהִי' בא להראות לבחורים מהי דמותו של יהודי מאמין.

אֵלִיָּהוּ – אִישׁ שֶׁהִכִּיר אֶת בַּעַל הַבִּירָה

במשך כל חייו עד יומו האחרון זכר אבא זצ"ל את חסדי ה' המרובים, שהצילו ממחנות ההשמדה, ולא שכח אף לרגע להודות על כך.
בכל מקום שהתפלל או שמע שיעור תורה, מיד ניגש לבעל המקום להודות לו, לשוחח עמו, לעודדו, ואף לתמוך בכסף המועט שהיה לו, כדי לחזקו ולרוממו על הזכות הנפלאה שנפלה בחלקו בהחזקת בית א־להים. כי אם רואים בירה דולקת, יש בעל לבירה.
בהערכתו כי רבה, היה אבא זצ"ל מוסיף ומדגיש: "אני יודע שאתם מחזיקים פה מקום תורה, כמה קשה להחזיק את המקום, אשריכם ואשרי חלקכם…!"

כמו כן, במוצאי שבת היה נוהג לתרום לבית הכנסת בו התארח, ולשלוח עם הנכדים תרומה לתלמוד תורה כהכרת טובה.

מתוך ההקדמה של הספר 'עליות אליהו' שחיבר הרב מנחם שוורץ שיחי')