הסיפור שלי יכול היה לקרות רק אחרי ששמעתי למעלה ממאתיים שיעורים מר' דוד קלצקין שיחי', שיעורים נפלאים שכל אחד מהם הוא מערכה של אמונה ובטחון בפני עצמה.
ערב שבת קודש תזריע מצורע. בידי שלושת אלפים דולר. אלף אחד צריך להגיע לגמ"ח א' ואלפיים לגמ"ח ב'. ביקשתי מבני בן האחת עשרה שילך ויחזיר את הכסף לכתובות המתאימות. ציידתי אותו בארנק שניתן לתלות על הצוואר, וכיון שזה היה ביום שישי, ויש הרבה עבודה בבית, הוא לקח איתו גם את שני הקטנים שלנו בעגלת תאומים.
הכתובת של הגמ"ח השני נמצאת במרחק כעשרים דקות מביתי. כיון שהיה יום חם והוא גם היה אמור לעבור ליד ביתה של סבתא, הצעתי לו שיכנס אליה בדרך, ינוח מעט וישתה, הוא והקטנים.
הוא יצא נכון למשימה. אחרי חצי שעה התקשרה אלינו הסבתא. היא מספרת שהילד נמצא אצלה עם הקטנים, בוכה מאד. מה קרה? הוא החליט להיכנס אליה באמצע הדרך, והשאיר את עגלת התאומים מחוץ לבניין, ליד פחי הזבל. כאשר ביקש להמשיך בדרכו, גילה שהעגלה פשוט נעלמה!!! הוא ניסה לחפש את העגלה בכניסה לבניין ובכניסות הסמוכות, אבל לעגלה לא היה זכר. לגבי הכסף, חשבתי שהוא בארנק, אך למעשה הוא הכניס את השטרות לתוך כיס בד שתפור על העגלה. נעלמה העגלה שהיא יקרה כשלעצמה, ואיתה הכסף שאמור לחזור היום לגמ"ח.
אמרתי לסבתא שתשלח את הילד חזרה הביתה וה' יעזור. אני לא יכול לומר שלא עלה בי שום רגש של כעס או לחץ, אבל השיעורים ששמעתי עד היום פעלו את פעולתם, ותוך כמה דקות תפסתי את עצמי. אמרתי, הכל לטובה! מה שהשם עושה זה הכי טוב! מה יש לי לבוא בטענות לילד, שבסך הכל השתדל לעשות מה שהורו לו? הקב"ה כיוון את כל מה שקרה, ואם ירצה נמצא את הכסף, ואם לא, הרי גם זה רצון השם.
את הדברים האלה אמרתי בקול, וכל בני הבית התחילו לומר כל מיני דברים של אמונה ובטחון. אחד אמר שיכול להיות שעם הצער הזה נחסך לנו צער יותר גדול. הוריתי לילדים לא לצעוק על הילד אלא לקבלו יפה כאילו עשה את המוטל עליו בשלמות. הוא בוודאי יצטרך להתאושש ממה שעבר עליו וכדאי לתת לו משהו לשתות ולאכול.
כשהוא הגיע הביתה הוא ממש חיכה ש'אשטוף' אותו. אך לנוכח קבלת הפנים שלי הוא הסתכל עלי במין מבט מוזר, כאילו נפלתי מהירח. הוא לא ידע אם לצחוק או לבכות מרוב הלם. איך זה שאבא נינוח ואפילו שמח. הסברתי לו שיש לנו עכשיו מבחן בביטחון, וכל מה שה' עושה הוא טוב, ויפה מאד שהוא השתדל ועשה את שליחותו.
בינתיים חשבנו על רעיונות, איך בכל זאת לנסות למצוא את העגלה והכסף. הסבתא אמרה שהיא שמעה את משאית הזבל עוצרת ליד הבניין, ולכאורה העגלה כבר נלקחה הרחק משם, אבל אנחנו לא התייאשנו. אחד הילדים אמר שהוא ילך לבדוק בכל הכניסות באזור, אבל אשתי טענה שזו כבר השתדלות גדולה מדי. היא הכינה פתק גדול של השבת אבידה ושלחה את אחד הילדים לתלות את הפתק ליד פח הזבל הסמוך לבניין של סבתא.
עוד לפני שהילד חזר התקשר אלינו אדם ואמר שמצא את העגלה. אמרתי לו, אתה ודאי נמצא ליד הכניסה, נא תכניס את העגלה ליד הבית של הסבתא. רק אם תוכל תעשה טובה ותבדוק בכיס של העגלה, רואה מה יש שם?
המוצא פתח את הרוכסן של הכיס המחובר ונבהל. הוא מצא שם את אלפיים הדולרים והתחיל להתנצל: סליחה, לא ידעתי. ראיתי את העגלה ליד הפח ולקחתי… הוא התנצל מאד ובכך הוא השלים גם את הדיבורים שלא אמרנו לו. הן יכולנו להתפרץ ולכעוס ולספר לו איזו עגמת נפש הוא גרם למשפחה שעתיים לפני שבת, אבל בגלל שאנחנו כבר קיבלנו את הדבר באמונה ובשלוה, זכינו שלא להוציא מפינו מילה אחת של טענות ומענות.
ברוך השם. הסיפור מאחורינו, אלפיים הדולרים חזרו לגמ"ח, ואני מוכרח לומר שהשמחה על האמונה והבטחון היתה גדולה פי כמה וכמה מהשמחה על מציאת העגלה.
(גיליון 'השגחה פרטית')