הגאון רבי אליהו לפין שליט"א, מרבני ישיבת מיר
זה ממש מתבקש בימים אלו, להקדיש מעט תשומת לב לנושא מרכזי בחיינו שאינו זוכה להתייחסות נאותה; סוגיית הציבור והיחיד. מה לעשות וההוויה הציבורית שלנו עוברת טלטלה ארוכה וכואבת. הקורונה שהשביתה את החיים הציבוריים, שלחה אותנו לפינה הפרטית, להיות שם עם עצמינו, לבד.
וכשהאירוע ההמוני הראשון מאז הקורונה היה בשיאו – פגעה מידת הדין ביום, במקום, ובייצוג הציבורי הכי רחב ומקיף, במיתה ציבורית משונה. טרם החילונו להתאושש – באו מאורעות תשפ"א של השבוע הנוכחי והבריחו אותנו שוב למרחבים המוגנים הפרטיים שלנו.
יתכן ועולה כאן קריאה להתבוננות כנה ומעמיקה ב'מצב הציבורי' שלנו, ולשם כך נציע בחינה של מערכת היחסים העדינה שבין הציבור ליחיד, מתוך עיון בפרשת השבוע ובמתן תורה, בהבנה כי זאת חובתו של כל אחד לדעת את מקומו כפרט ביחסו לציבור, ובעיקר – את מקומו כחלק מהציבור ביחסו לפרט.
המושג ציבור מבטא אוסף של יחידים המאוגדים סביב אינטרסים זהים, כשם שאומה היא צירוף של יחידים בעלי סגנון חיים דומה, תכונות אופי ואמונות זהות. החיבורים הללו הם טכניים בעיקרם, כמו סך החלקים המרכיבים את המכונית. ציבור יהודי לעומת זאת הוא מהות. אומה יהודית היא צורה שלימה המורכבת מהכללות הפרטים יחדיו, כמו שהאצבע והעין אינם חלק מאוסף איברים, אלא שבהכללתם יחדיו מושלמת היצירה הנקראת גוף.
ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד. האחדות הזאת איננה חיבור טכני של הסכמה לאומית על מערכת חוקים, זאת אחדות מהותית. בהיות והתורה היא הצורה השלימה של כלל ישראל – וכפי שטבע רס"ג "שאומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" – מן ההכרח הוא שכאשר התורה חלה ומתלבשת על האומה תהיה שם האומה בשלימותה כחטיבה אחת.
וכשם שכל חלקי הגוף מוכרחים להתכסות במי המקווה כדי שתחול עליו הטהרה, ואפילו שערה אחת מעכבת, כך נדרשו כל חלקי הגוף הנקרא עם ישראל להתאחד כצורה השלימה כדי לקבל את ההשלמה הנצחית – מתן תורה.
לעומת זאת, בפרשת במדבר אנו פוגשים דווקא את ההבלטה של הפרט. שאו את ראש בני ישראל – נשיאת ראשו של היחיד באמצעות המניין היא נתינת משמעות וחשיבות לכל אחד באופן אישי, כשם שדבר הנספר אחד אחד יש לו חשיבות עצמית גם במובן ההלכתי שאינו בטל ברוב. זאת ועוד, ספירה היא גם לשון סיפור, המספר בפרוטרוט את סיפורם האישי של הפרטים המרכיבים את הכלל.
כך גם פרשת הדגלים מבטאת את הייחודיות של הפרט. המיקום והצבע השונה של כל דגל, מצביעים על האופי והתכונות, התפקיד והמקום של כל שבט ושבט. (ראה רמב"ן וכלי יקר). איש על מחנהו ואיש על דגלו – לכל איש ולכל שבט יש גוון פרטי הנותן לו זהות עצמית, ומבטא את חשיבות התפקיד האישי שלו המותאם למאפייניו הייחודיים. רק כך יש משמעות ותכלית להכללות כל הגוונים יחדיו סביב משכן ה'.
הציבוריות היא המהות, היא הצורה המושלמת שלנו כאומה, ואנו כפרטים מחויבים לה ותלויים בה. אבל היא גם היופי של הכללות כל הגוונים להרמוניה אחת היוצרת מראה מלבב מאין כמוהו, והיופי הזה הוא גילוי כבוד שמים הנוצר דווקא מהביטוי של ריבוי הגוונים, ומן המנעד הרחב של קולם. לכן הסתרת אחד מהגוונים או התעלמות ממקומו ומתפקידו, מהווה פגיעה ביופי הכללי וממעיטה ח"ו מגילוי כבוד שמים.
גם הגנה על יופיו של הכרם מקוצים או מעשבי בר אסור לה שתפגע או תחנוק אפילו שושנה אחת, בהבנה כי הציבוריות נועדה לתת ביטוי לריבוי הפרטים המרכיבים אותה ולא חלילה לדחוק או לרמוס אפילו אחד מהם, ועליה להציע ולאפשר לכל אחד מהם את ההזדמנויות לפרוח ולגלות את הפוטנציאל הטמון בו.
לנהוג כבוד זה בזה – היא חובתנו כפרטים המרכיבים את הציבור לכבד את הזולת בהופעתו כפרט, להכיר ביופי האינדיבידואלי של גווני אופיו ותכונותיו, לתת אוויר ומרחב למקוריות שה' נטע בו, ולהיות הסימפוניה עבור המנגינה שלו.
לזכור כי גישה מוטעית ביחס לפרט, התעלמות או דורסנות, מלבד שהיא פוגעת בו אנושות, עוד היא פוגעת בכלל, בשלימותו ובייעודו.
