"וידם אהרן"
אהרן הכהן מאבד באחת את שני בניו – נדב ואביהו, והוא שותק, אינו בא בטרוניה על מעשי הקב"ה. אהרן הכהן מבין שאם הקב"ה עשה כן כנראה שזה טוב עבורו, וגם אם לא תמיד רואים את הטוב מיד, בכל אופן זו ודאי טובה ולא רעה. וכשכר על שתיקה זו נתייחד עמו הקב"ה ומסר לו את פרשת שתויי יין.
מסופר על הגאון האדרת זצ"ל שכאשר נפטרה בתו שהיתה ידועה ומפורסמת כיראת שמיים ואצילית מאוד, נקבעה שעה ללויה. והנה בהגיע השעה היעודה התאספו קהל רב ליד ביתו, ורק אביה האדר"ת לא הופיע ללויה, בני הבית סיפרו כי הגאון מסתגר בחדרו ואי אפשר להוציאו משם, הדבר היה לפלא בעיני הקהל, כיון שהאדר"ת היה ידוע בהקפדתו על שמירת זמנים באופן מיוחד ותמיד היה מגיע לכל מקום בזמן המדויק שנקבע.
כחלוף כחצי שעה מהזמן שנקבע נראה האדר"ת יוצא מחדרו ובא אל הלוויה, והוא הסביר למשתתפים את סיבת איחורו: כתוב 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה', הרהרתי בליבי והרגשתי שאינני מסוגל לברך 'ברוך דין האמת' בפטירת ביתי, בדיוק באותה שמחה כפי שברכתי 'שהחינו' בלידתה, ולשם כך הוצרכתי עוד מעט זמן כדי לעבוד על עצמי ולהגיע לאותה הרגשת שמחה, ולברך אכן על הרעה בדיוק כפי שמברך אני על הטובה.
למדים אנו מכך שהמבט הנכון הוא שה'מכות' כביכול שאנו מקבלים מהקב"ה, הן מכות של אוהב, שאינן אלא טפיחה על השכם וכלל אינן 'מכות'.
המגיד הנודע הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל היה מספר על כך, שכאשר נפוליון כבר כבש חלקים נרחבים בשטחי אירופה החליט להמשיך ולכבוש אף את רוסיה, בעת ההיא תקופת חורף היתה, והחורף העז ששרר אז ברוסיה הקשה עליו את המלחמה. כאחד מדרכי הפעולה הוא החליט לצור על אחת הערים, אך לא צלחה דרכו. עברו שבוע ושבועיים של מצור והם לא נכנעו, השלגים הכבדים שהמשיכו לרדת כל העת היו בעוכריו של נפוליון.
בוקר אחד נכנס אליו גנרל הצבא שלו ואמר לו: "אדוני המלך, המצב אינו יכול להימשך כך, או שנצליח להתקדם או שנעזוב את המקום, כי החיילים המתבצרים בשדות הפתוחים כבר מתחילים להתמרד".
אמר לו נפוליון: "כבר חשבתי על המצב, והחלטתי כי אני ואתה נפשוט את בגדי הצבא שלנו, נתלבש כאנשים פשוטים, כאיכרים, כך ניכנס אל עיר האויב בהסוואה, נשמע את המצב בפנים מקרוב, אם נשמע שהם מצוידים עוד בהרבה מזון, נעזוב את המקום. אך אם נשמע שהם על סף יאוש ותיכף יחסר להם מזון, נדע כי עומדים הם ליפול בידינו ונתעודד ונעודד את חיילינו".
השניים התלבשו אכן כאנשים פשוטים, יצאו לדרך ונכנסו אל העיר בשבילים צדדיים, בהגיעם אל מרכז העיר נכנסו למסעדה, ושמעו שם כיצד חיילי העיר משוחחים ביניהם, האחד אומר לשני "מה יהיה הסוף? המטבח מתרוקן! כבר שבוע שלא אכלתי לחם, עוד נמות כאן ברעב", אומר לו השני: "שבוע?! אני כבר שבועיים לא אכלתי לחם!". נפוליון שומע את הדו שיח הזה ומתעודד.
לפתע אחד החיילים מיושבי המסעדה אומר לקצין שלו: "האיש הזה שם בצד המסעדה הוא נפוליון", "מה פתאום?" – מתרעם עליו הקצין – "השתגעת??", אך החייל ממשיך בשלו ואומר: "פעם ביקרתי בעיר פולנית בעת שערכו מסדר צבאי וראיתי שם את נפוליון, ואין לי ספק שזה אכן הוא".
כדי לחזק את דבריו פנה החייל אל הקצין ואמר לו: "אינך חייב להאמין לי, אבל מה איכפת לך, גש אליו ובקש ממנו פספורט".
אך שמעו הגנרל ונפוליון את הצעתו של החייל הבינו שנקלעו למצב לא פשוט. אך לא אנשים כמותם יאבדו את עשתונותיהם, מיד התעשת הגנרל והחל לצעוק על מלכו – נפוליון שישב מולו, "תביא לי כוס בירה, למה לא הבאת לי בירה, הרי שילמתי לך עבור זה, האם גנבת את הכסף לעצמך? היכן הבירה?".
יושבי המסעדה החלו לצחוק ולצעוק אל עבר החייל: "איזה נפוליון? אתה מדמיין!! כנראה שהרעב העביר אותך על דעתך".
נפוליון – כדי להשלים את ההצגה – קם ממקומו והלך להביא בירה, ונפל. נגש אליו הגנרל והיכה אותו "אני לא רוצה לראות אותך יותר איתי!! גנב שכמותך!!", וכך תוך כדי הכאות יצאו שניהם מהמסעדה ונמלטו על נפשם כל עוד רוחם בם.
כששבו אל המחנה פנה הגנרל אל המלך נפוליון וביקש את סליחתו על ההכאות והעלבונות שהנחית עליו במסעדה. "מה??" – תמה נפוליון – "אתה מבקש ממני סליחה על המכות והעלבונות?, הרי הצלת בכך את חיי, אילו היית ממשיך לכבדני הרי היו תולים אותי על העץ, אדרבה צריך אני להודות לך מעומק ליבי על המכות והעלבונות הללו שהצילו את חיי, תודה רבה!".
זה היחס שצריך להיות לנו על כל מה שאנחנו מקבלים מהקב"ה, טובות ומכות כאחד, כי ה'מכות' הללו 'טובות' הן שמצילות את חיינו.