חזו חזו בני חביבי
בישיבת 'קול תורה' נהגו לרקוד בחג השבועות לאחר תפילת ערבית. ניגשו כמה בחורים ושאלו את ראש הישיבה מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, הרי אסור לרקוד בשבת ובחג?
והשיב מרן זצ"ל: האם בחתונה שלכם לא הייתם רוצים שירקדו?! הרי על היום הזה נאמר בגמרא: (תענית כו ע"ב) "ביום חתונתו – זה מתן תורה", הינו שביום זה מתקיימת, כביכול, חתונתו של הקב"ה, ואם כן זו הסיבה שאנחנו רוקדים.
הגרש"ז הוסיף עוד, שהריקודים שאסרו חז"ל הם ריקודים של ממש, שם יש חשש של מתקן כלי שיר, אבל בריקודים שלנו, שבסך הכל האחד תופס בידיו של השני, והשנים 'הולכים' ובשעת ההליכה מרימים מעט את הרגלים, ריקוד כזה אינו ריקוד…
******
שמעתי על משפחה המחזיקה בזוג נעליים קרועות ובלויות, כדי להיזכר תמיד באהבת התורה של מי שנעל את הנעליים הללו, ולהתחזק מכך באהבת התורה שלנו.
הנעליים הקרועות מוחזקות בבית משפחת הגאון רבי מלכיאל קוטלר ראש ישיבת לייקווד, שהועברו אליו בירושה מאביו הגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל, שקיבלן מאביו מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל שקיבלן מחמיו מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל.
סיפורן של הנעליים החל במלחמה העולמית הראשונה, בעת שההפצצות על ערי אירופה היו בשיאן, ומאימת הסכנה נטשו רבים מבני הישיבות את בתי המדרשות וחזרו לבית הוריהם.
בחור אחד שלמד בישיבתו של ר' איסר זלמן, ארז אף הוא את חבילותיו והלך אף הוא לביתו. למה 'הלך', ולא נסע? – משום שלא היה לו כסף לנסוע.
למעלה משבוע היטלטל הבחור בדרכים, כשמידי פעם נאלץ להסתתר ולתפוס מחסה בגלל ההתקפות עד שהגיע לביתו.
הוא דופק בדלת, והנה אמו ניצבת בפתח.
"מה לך בני, כי חזרת הבית?" – שואלת האם המסורה, המודאגת.
"מה, לא שמעת אמא, על המלחמה שפרצה בעולם, ועל ההפצצות החזקות?" – תמה הבחור.
"שמעתי גם שמעתי בני; אבל דווקא משום כך אני סבורה שמקומך בימים אלו הוא בהיכל הישיבה, ולא כאן בבית", השיבה האם הצדקנית.
הבחור שומע את הדברים, וכמי שמעולם לא המרה את פי הוריו, לוקח את חבילותיו, ופונה אל הדרך הארוכה ממנה הגיע, בחזרה להיכל הישיבה.
כיון, שהיה עדיין עייף מהדרך הראשונה, התארכה לו עכשיו הדרך, ובמשך כמעט-שבועיים לא פסק מללכת, עד שהגיע לישיבה, אל ר' איסר זלמן, הנעליים, שכבר היו קרועות לפני שעזב את הישיבה, נקרעו עתה לגמרי.
ראש הישיבה שידע שהבחור הלך לביתו, התפלא על שובו, ומששמע את דברי אמו של הבחור, חיבקו באהבה ובשמחה, כבן יקיר, ביודעו שלגדולות נוצר.
אבל לפני שהתיישב הנער בחזרה על ספסל לימודיו בישיבה, אמר לו ר' איסר זלמן: "רואה אני שנעליך קרועות ובלויות הן, ואינך יכול כבר להמשיך להשתמש בהן. בוא ונעשה חליפין, אני אתן לך נעליים חדשות, ואתה תתן לי במקומן את נעליך הקרועות.
הבחור הסכים, וה'עסקה' יצאה אל הפועל.
ר' איסר זלמן שמר על הנעליים הללו, והחזיקן בביתו. ידוע ידע אותו גאון שנעליים אלו ספגו בתוכן הרבה אהבת תורה אמיתית. נעליים של בן תורה שחזר לביתו בצל ההפגזות הקשות, וחזר להיכל הישיבה בציוויה של אמו הצדקנית.
הגרא"ז הוריש את הנעליים הללו לחתנו הגאון רבי אהרן קוטלר , שהורישן אחר כך לבניו אחריו.
מה שנותר לספר הוא, מי היה הבחור ההוא?
– מרן ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל!
******
חז"ל (תענית כב ע"ב) דרשו על הפסוק: "ביום חתונתו – זה מתן תורה".
לפנינו מעשה ביהודי שחיתן את בנו, וביום החתונה כאשר הכניס את בנו לחופה, זכה גם לקבל את התורה ביתר שאת וביתר אהבה.
היהודי הנ"ל, אבי החתן, לא רצה בשום אופן להפסיד את שיעור הדף היומי שהוא משתתף בו בקביעות, ומגיעים אליו עשרות לומדים, גם בלילה שבו מתקיימת החתונה.
האם אפשר להעלות על הדעת מציאות שכזו שהאדם לא יפסיד את השיעור גם ביום חתונת בנו?! הרי לכאורה מדובר ממש במשימה בלתי אפשרית לחלוטין!
כל זאת אם לא רוצים. כאשר הלומד רוצה ורוצה להשתתף בשיעור גם ביום החתונה, הוא יצליח בכך. כל כך גדלה אהבתו של אותו אבא לתורה, עד שגמר אומר לא לבטל ולא להפסיד את השיעור גם ביום החתונה.
אחד הדברים המייחדים את השיעור ההוא שעליו אנו מדברים, שהוא אינו מתקיים בבית כנסת אלא הלומדים מתכנסים כל יום בביתו של אחד המשתתפים, פעם אצל זה ופעם אצל זה, וכך סופגים בני הבית את אהבת התורה ואת חשקת הלימוד.
האב הנכבד העלה רעיון מופלא, ולכאורה גם פשוט. הרי כל לומדי השיעור מתכוננים להגיע לשמחה שלי, נו אז מה הבעיה: נקיים את השיעור באולם השמחות…
ובמילים אחרות: הכל ימשיך להתקיים כרגיל, התזמורת על כל נגניה תמשיך לנגן, ולומדי השיעור ימשיכו גם הם לפרוט על מיתרי הכינור, כינורה של תורה…
ההבדל היחיד יהיה שבעוד שבכל יום המתקיים השיעור אצל אחד הלומדים, הפעם הוא יתקיים מיד לאחר החופה – באולם השמחות…
יותר נכון, לא באולם עצמו, אלא בחדר צדדי שהוקצה במיוחד למטרה זו.
הרי פרק הזמן ההוא שלאחר החופה הוא 'זמן ריק', הנמשך כשלושת רבעי שעה, שבמהלכו תופסים המוזמנים את מקומותיהם, התזמורת מנגנת שירי רקע והמחותנים לא עסוקים אז מי יודע מה…
הם מקבלים את אורחיהם, מזמינים אותם לשבת, אולי גם הם עצמם נוטלים ידיים וטועמים משהו, אבל לא יקרא שום דבר אם 'העיסוקים החשובים' הללו ידחו בזמן מה, עד לצאתם של החתן והכלה מחד היחוד.
האיש אמר ועשה. ההמונים שהגיעו לחתונה בזמן שבין החופה לצאתם של החתן והכלה, חיפשו לשווא את אבי החתן. הוא לא היה באולם. מי שבכל זאת היה מתאמץ לחפשו, היה מוצא אותו בבגדי השיראין החגיגיים שלו, מוקף בעשרות לומדי השיעור, שהידיעה על קיום השיעור הגיעה לאוזניהם, ולכן השתדלו להגיע כבר לזמן החופה ומיד לאחריה התיישבו ללמוד.
היה מי שדאג להביא את הגמרות, גם מגיד השיעור הקבוע הגיע, והכל התנהל כסדרו. לא יאמן.
משתתפי השיעור סיפרו לנו שאבי החתן היה כל כך מרוכז בלימוד, שהשאלות ששאל הפעם היו הרבה יותר ענייניות ומחוכמות מכל שיעור אחר. ובלשוננו, זה נקרא סיעתא דשמיא.
אכן כן; יהודי שאינו מוותר על שיעורו הקבוע בסיטואציה שכזו, זוכה לסיעתא דשמיא מופלגת ומבין את השיעור הרבה יותר טוב!
ביום חתונתו וביום שמחת לבו
גם משמשו הוותיק של כ"ק האדמו"ר מגור, בעל ה'אמרי אמת' זצ"ל, ששימשו בנאמנות ובמסירות במשך תקופה ארוכה, התפלא לשמוע את הבקשה של הרבי. "צא וחפש לי עתה חתן-וכלה הנישאים זה לזו; אני רוצה לבוא ולשמחם"…
הרבי לא נתן טעם לבקשתו זו, ואמר למשמשו שאם הוא יודע על חתונה הקשורה לבית גור – עדיף, אך גם אם לא יצליח למצוא חתונה שכזו, הוא מעונין – מסיבה השמורה עמו – לבוא ולשמח עכשיו חתן וכלה.
המשמש יצא ומצא חתונה שאינה קשורה לגור, והרבי חגר על-אתר את אבנטו לבש את מעילו ויצא לאולם השמחה.
למותר לציין את ההתרגשות הגדולה שהיתה באולם למראה דמותו של כ"ק הרבי זצ"ל, שהחל לרקוד ולפזז בכל עוז, עם כל עוצם קדושתו ופרישות, חסידותו וגאונותו.
לאחר כמה דקות עזב הרבי את האולם, ועכשיו הגיע תורם של החסידים לברר מה הסיבה למסיבה, ולשמחה מה זו עושה, ועל מה ולמה הטריח האיש על העדה את עצמו לחתונה.
השיבם הרבי: הייתי שקוע בסוגיה קשה בש"ס, והרבה טרחות טרחתי והרבה יגיעות יגעתי להבין את עומק הדברים, ולא עלתה בידי… ואז נזכרתי בדברי הגמרא האומרת שכל המשמח חתן וכלה זוכה לתורה, והחלטתי לקיים את דברי הגמרא הזו כפשוטם, וללכת לשמח חתן וכלה, ואז לזכות לתורה.
מוסר-השכל נורא יש ללמוד ממעשה זה של מרנא ורבנא, גאון וחסיד, ואכמ"ל
(קטעים מלוקטים מתוך 'הגדה של פסח' חשוקי חמד)