הרב פנחס ברייער
בימים אלו בהם כל אחד מאתנו עורך את חשבון נפשו הפרטי, במקביל לחיזוק הכללי בעניין אהבת ישראל ננסה לכתוב כמה שורות בעניין. האסון הנורא אירע במקום המסמל אחדות מכל גווני הקשת, דומה שאין עוד מקום בעולם בו כווווולם מרגישים שם בנוח, כולם מרגישים מחוברים.
ודווקא שם אירע האסון. מה עוד שהנספים עלו לשמים באחדות, בדבוקה אחת…
זה מעורר אותנו לחשוב על אחדות, על אהבת חינם. ולא נשכח שהאסון אירע ביום בו פסקו תלמידי רבי עקיבה מלמות על שלא נהגו כבוד זה בזה.
• • •
אני יודע שאיני הולך לחדש, אבל כבר לימדנו המסילת ישרים שלפעמים חשוב לחזור על דברים מוכרים שמרוב פשטותם העלם מצוי.
הקב"ה מנהל את עולמו לפי מחשבתו האין סופית, בדורנו כלל ישראל מחולק לזרמים, קהילות, חסידויות, שלמרות המשותף הרב בדברים הבסיסיים ישנם שינויים בסגנונות ובהדגשים שעל אף היותם דברים צדדים כמו נוסחאות שונות או סגנון לבוש אחר, הם הם הדברים הבולטים הנותנים יחודיות וצבע לכל ציבור וציבור.
במחשבה תחילה
כבר בראשית היותנו לעם הייתה זו רצונו של הקב"ה, שיעקב אבינו יהיו לו שנים עשר שבטי ק-ה, כל שבט עם הדרך המיוחדת שלו, כמבואר בספרים שלכול שבט יש שער בשמים משלו ודרך בעבודת ד' משלו. כמו כן עם ישראל מחולק לכהנים, לווים, ישראלים, כך שהחלוקה אינה איזשהו עניין שבדיעבד, אלא מחשבה תחילה של בורא כול העולם.
הגלויות השונות והתפוצה של עם ישראל בכל רחבי תבל, יצרו גם הם במהלך הדורות מנהגים ייחודיים לכול עדה ועדה, נוסיף לזה את הקדמה וכל אותם מהרסי הדת שקמו עלינו במהלך הדורות, הכריחו אותנו להתבדל ולהתייחד בלבוש בשפה ובסגנון, ומכול אלו נוצרו עוד ועוד דרכים ושיטות בעבודת ד' שלמרות שהתכלית משותפת נראה לפעמים במבט חיצוני שאנו שונים אחד מהשני, כשברור לכול שכולנו מכוונים את ליבנו לאבינו שבשמיים.
זכה דורנו למה שלא זכו כל הדורות מתקופת החורבן שכיום אנו חיים בריכוזים גדולים של יהודים יראים ושלימים בארצנו הקדושה ובעוד נקודות ברחבי תבל, וברחוב אחד בבני ברק או ירושלים יכולים לגור יחד יהודים מכול גווני הקשת, אשכנזים לצד ספרדים, חסידים וליטאים, ייקים לצד תימנים, כשכולם שומרים על מסורת אבותיהם ומנהגיו מדור דור.
רב גוניות
לפני שנות דור כל אחד הכיר סגנון אחד לפי הנקודה בעולם בה הוא נולד. יהודי הונגרי חי כחינוך ההונגרי האמון על שיטת החתם סופר. יהודי מרוקאי הכיר את מנהגיו, את גדריו וכך בכל מקום ומקום. עתה הרחיב לנו ד' ויש לנו יכולות לראות בטוב ירושלים, את
היופי הייחודי של כל עדה ועדה, בתפילת מנחה אחת יכול להתקבץ מניין המורכב מהרבה גוונים כשכולם יחד יוצרים את המניין, בו בזמן שכל אחד שומר על הנוסח וההגייה הייחודיים שלו.
מציאות זו יצרה צורך לשמור על הייחודיות, על המסגרת, ומכאן נוצרו שני סגנונות: יש את אלו שכדי להבליט את ייחודיותם ואת המסורת המיוחדת שלהם או את הלבוש המאפיין אותם התעסקו בטעמם של דברים, מה הסיבה למנהג זה? מי ייסד את השיטה? הם עסוקים בחיובי!
ויש כאלו שבכדי להבליט את הייחודיות שלהם הם עסוקים רק בביטול השני, בהוכחות למה הקהילה השונה אינה מוכרת כלום ועד כמה הכל שם משחק, עד לירידה לרמה ילדותית של צחוק על סוג הכובע וכו'.
נמשיל שתי גישות אלו לאדם המעוניין להיות גבוה יותר מקהל מאזינים. יש אפשרות לעלות על במה וממילא להיות גבוה ויש אפשרות נוספת והיא להושיב את כולם על הברכיים, או אז גם אם הוא יישאר על הקרקע יהיה הוא גבוה מהם, ההבדל הוא רק שזה שעומד על במה גבוהה – גבה, וזה שהושיב את כולם על הברכיים נשאר באותו גובה שהיה קודם…
לענייננו, כשעסוקים בביטול הזולת נשארים קטנים וריקנים ורק נדמה שהשני קטן יותר, דבר שבהכרח אינו מחייב, בעוד שהאדם העסוק במעלותיו הוא , הרי הוא גובה ומשתבח…
שנאת חינם – בחינם
אולי זו שנאת החינם שעלינו לתקן, כששונאים מישהו רק בגלל שהוא שונה ממני, רק בגלל שהוא לבוש בסגנון אחר, רק בגלל שיש לו נוסח שונה משלי או בגלל שהמנגינה בזמירות שבת אחרת. זוהי שנאת חינם. ואם השנאה מתוחזקת בזלזול בערכי השני ובביטול כל הטוב שיש בקהילה השנייה רק בגלל שהם קבלו חינוך שונה מהחינוך שקיבלתי או בגלל שהלה נולד בחסידות האחרת, זוהי שנאת חינם לשמה.
אתה יכול לראות לפעמים מישהו המזלזל בציבור או בעדה שלימה בזמן שהוא אפילו אינו מכיר שם פרטי של אחד מהם! הוא גם לא נתקל בחייו באחד מהם באופן פיזי ובכל זאת הוא יכול לשבת שעות על גבי שעות ולזלזל וללגלג על ציבור שלם, ולמה? – כי הוא שונה ממני! כי הרבי שלי הוא לא הרבי שלו.
האם אין זו שנאת חינם?!
כשמתבוננים באמת רואים עד כמה זה מגוחך, עד כמה אין שם בסיס והצדקה לשנאה. אדרבה, הרבש"ע הוא זה שרוצה שנהייה ייחודיים, זה היופי שביהדות, 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', צבא ד' כצבא, בצבא יש חיל הים, חיל האוויר, חיל שריון וצנחנים, ועוד ועוד, האם בשל כך צנחן יזלזל בטייס? האם הטנקיסט יחשוב שהצוללן בחיל הים אינו שווה כלום?! להיפך, כל אחד מוסיף לעוצמה, כל אחד מגן על חזית אחרת.
כך גם בעבודת ד', כל קהילה בייחודיות שלה מבליטה ומדגישה פן אחר מהיהדות, כל אחד מתייחד בביטוי שלו בקיום תורה ומצוות.
לגוזר ים סוף לגזרים
בקריעת ים סוף נחלק הים לשנים עשר שבילים ככתוב – 'לגוזר ים סוף לגזרים' וכל שבט ושבט עבר את הים בשביל משלו. המדרש מגלה לנו שהיו להם כמין חלונות 'וראו אלו את אלו', למרות השביל המיוחד, למרות הדרך השונה, רואים אנו אלו את אלו, עם מיוחד אנחנו, כל אחד מחויב להמשיך את הדרך בה חינכו אותו אבותיו ורבותיו אבל בו בזמן יש לראות את היופי של השני.
נוסיף נקודה חינוכית:
חינוך המבוסס רק על ביטול השני – מתפוגג. ילד המתחנך שכולם לא שווים כלום ורק הוא 'זכה' להיוולד בקהילה או בעדה המיוחדת שכן שווה משהו ורק והרב אליו הם שייכים הם ורק הם טובים, מפנים מהר את האבסורד וחוסר ההיגיון שבדבר ומהר מאוד הוא יתחיל לחשוב, רק אני נולדתי במקום הנכון וכולם חיים בטעות?! אלא מה, גם הדרך שלי אינה דרך ומכאן עד לפריקת עול הדרך קצרה.
מנגד, ילד השומע בבית הערכה אמתית לכל גדול בישראל לכל העדות, לכל החסידויות, מפנים שאנחנו נוהגים כך כי כך חינכו אותנו רבותינו אבל גם לשני דרך משלו, גם לו יש את משה רבינו שלו, גם להוריו יש מסורת. ילד כזה לומד לכבד ולהעריך וחינוך כזה אינו פג לעולם, הוא רק מתעצם ומשתבח.
אם כל אחד מאתנו יתחיל לדבר טוב על השני, לראות את המעלות של השני, תהיה זו אהבת חנם אמיתית, תיקון לשנאת החינם.
נסיים בקטע מהתפילה המפורסמת של הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זי"ע: "אדרבה תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".
(מגזין 'במה' bama.org.il)
לקבלת גישה לתכני חינוך שידורים חיים והרצאות של הרב פנחס ברייער הי"ו ניתן ללחוץ כאן
