בעיר גוואנגז'ו בסין, מתקיים בכל שנה אחד הירידים היותר גדולים בעולם, המכונה 'קאנטון פייר', באחד מאותם הימים כשנכנסתי בצהריים לביהמ"ד, (בהיות ומפעל שתחת כשרותי קיימת בפאתי העיר) האמור להיות ריק מאדם בשעות אלו, אני רואה להפתעתי במרכז ביהמ"ד, צעיר שהגיע ליריד יושב מול ספר ומגביה קולו בקול יעקב בלימוד ענוג זך וטהור, כך למשך כמה שעות עד תפילת מנחה. הוא לא יצא כלל למקום היריד, אליו הגיע, לכאורה, ממדינתו הרחוקה.

"אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם וגו' ואכלתם לחמכם לשובע" (כו ג-ה).

וברש"י מביא דברי הספרא: יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה. והקשו במפורשים דלכאורה צ"ב, מנלן לדרוש דייקא ככה שבעמל התורה עסקינן.

תורה וגדולה במקום אחד

במדינת סין בעיר גוואנגז'ו, מתקיימת בכל שנה אחד הירידים היותר גדולים בעולם, המכונה 'קאנטון פייר' (canton fair). היריד מתקיים לאורך של כשבוע ימים ברצף ומשתרע על מקבץ ענק של בניינים ורחובות שלמים, כשגשרים רחבים מקשרים ביניהם. מאות אלפי סוחרים מכל מדינות העולם מסתובבים בינות לחנויותיה ודוכניה, זאת מלבד רבבות חברות, מפעלים ויזמים אשר מציגים שם את מרכולתם בכל תחום אפשרי.

מטבע הדברים, גם יהודים מכל רחבי תבל מוצאים את עצמם בדרכם ליריד זה לצרכי פרקמטיא. שמחת יהודי הפוגש ברעהו ביריד זה עצומה, האחדות היהודית פורצת במלא עוזה, הלבבות מתאחדים ונפתחים זה לזה, ולא זזים משם עד שנעשים אוהבים בדברי עידוד וחיזוק. אה, מי כעמך ישראל !

סדר היום היהודי ביריד מתחיל בתפילת שחרית מוקדמת בביהמ"ד המקומי, שיעור הלכה קצר, פת שחרית בצוותא חדא, ולאחמ"כ מתרוקן המקום באחת, כולם, ללא יוצא מן הכלל, יוצאים לעבר היריד למטרה שלשמה באו הנה. כל דקה ביריד מחושבת, מנוצלת, ממוקדת במטרה. סוחרי היריד יכולים להוות ספר מוסר חי בחשיבות ניצול הזמן ללא בטלה של רגע… לפנות ערב, שבים אל ביתם האמיתי – ביהמ"ד, מתפללים מנחה ומעריב וביניהם שיעור תורה קצרצר, שזיכני ד' למוסרו, בהיות ומפעל שתחת כשרותי קיימת בפאתי העיר שם. לאחר ערבית סועדים כולם בצוותא ארוחת ערב, בשבת אחים גם יחד ומשם פונים לבית מלונם ובמהרה 'מתוקה שנת העובד'…

כך יום יום בתקופת היריד.

באחד מאותם הימים כשנכנסתי בצהריים לביהמ"ד, האמור להיות ריק מאדם בשעות אלו, אני רואה להפתעתי במרכז ביהמ"ד, צעיר שהגיע ליריד יושב מול ספר ומגביה קולו בקול יעקב בלימוד ענוג זך וטהור, כך למשך כמה שעות עד תפילת מנחה. הוא לא יצא כלל למקום היריד, אליו הגיע, לכאורה, ממדינתו הרחוקה.

גם למחרת נשנה הדבר, עוד טרם תפילת שחרית, בשעות של טרום השחר, וקולו של הצעיר כבר בוקע מחלונות ביהמ"ד. עברה התפילה וסעודת הבוקר, ביהמ"ד התרוקן ממתפלליו שאצו אל היריד, מלבד אחד, אותו בחור דנן נותר על מקומו, ספרו פתוח וכולו שקוע בלימודו כביום אתמול כי יעבור בהתמדה רבה ללא הפסק עד מנחה. ויהי לפלא. הן לא לשם לימוד התורה נדד למרחקים עד סין, את זה אפשר לעשות בכל ביהמ"ד אשר במקום מגוריו, ואילו הוא יושב ולומד כל היום כולו כמתעלם מהמטרה שלשמה בא, והדבר אומר דרשני.

ביום השלישי כשחזר הדבר על עצמו שוב, לא יכולתי להתאפק, ניגשתי אליו בגמר לימודו, ציינתי לשבח בהתפעלות רבה את התמדתו הנדירה ואת הקידוש השם הכביר שהוא מחולל בעצם לימודו כאן, אך בנשימה אחת הוספתי לשאול כי ישיבתו כאן נראית תמוהה לחלוטין, הן כולם באו לעסוק כאן בדברי מסחר, ואילו אתה באת הנה לעסוק בדברי תורה… אשריך שאלו הם עסקיך, אך וודאי מסתתר עניין בכך…

בראשונה הסמיק הבחור מבושה והתנצל וכי לזאת תקרא לימוד, אני קצת קורא בתורה, ותו לא. משהבהרתי לו כי לימודו מקדש את השם באופן נדיר, ועצם הימצאותו בביהמ"ד הוא דבר יקר ערכין, ואינו עניין של מה בכך, קיבל את דבריי, והחל מגולל את סיפורו המאלף:

לא זכיתי לגדול בבית של תורה, הוא פותח, אולם לאחרונה חזרתי בתשובה, ומאז אני מקדיש את רוב יומי ללימוד התורה בשקידה רבה, בס"ד. אך כבר אמרו חז"ל 'אם אין קמח אין תורה' וצרכי הפרנסה דוחקים, זוהי הסיבה שאכן נקלעתי לכאן, לסין, כיוונתי למצוא כאן מסחר טוב או כדומה להרוויח ולהתפרנס הימנה ולחזור למגוריי כשהפרוטה מצויה בכיסי ואינה דוחקת ומפריעה מהלימוד.

אך הנה כי כן יגעתי וטרחתי, יצאתי ביום הראשון ליריד, כמתוכנן, אך אוכזבתי, אמנם יגעתי אך לא מצאתי משהו ראוי שאוכל להרוויח מכך. שבתי לאכסנייתי וחישבתי את דרכי, הנה בתקופה האחרונה עמלתי בסוגיא של ברי ושמא ברי עדיף, שכשיש לפנינו שני דברים האחד מוטל בספק והשני הוא דבר וודאי, הדבר הבטוח ביותר – עדיף. והנה ראיתי ביום זה כי העסק ביריד הוא דבר של 'שמא' מלא ספקות ו'אולי', הן כתתתי רגלי מהתם להכא ומהכא להתם ולא מצאתי סחורה ראויה, מאידך לימוד התורה זהו 'ברי' – כל רגע הוא מצווה וודאית ותענוג עילאי, סחורה יציבה וקיימת לעד. משכך החלטתי, אתיישב ללמוד, ואת חובת ההשתדלות יצאתי ידי חובתי בטירחתי ביום הראשון, וגם אצא אי"ה ביום האחרון, אז אולי אמצא סחורה שירד מחירה וכד', ובכך אצא ידי חובתי, ואני את נפשי הצלתי.

— נאלמתי דום.

מה אומר ומה אדבר, תשובתו הספוגה יראת שמים ואהבת התורה כנה, הלהט המשתפך מתוך מסירות נפש והתמדה, הכו בי כרעם, ולא מצאתי באותה שעה טוב משתיקה. אך כי זאת עשיתי, ברכתיו שיראה הצלחה בעמלו הן ברוחניות והן בגשמיות, ונפרדנו.

ימי היריד ממשיכים ללכת, מלווים בקול תורתו של הצעיר המתמיד, במתיקות ובעריבות שאינם פוסקים לרגע. והנה אתא ובא היום האחרון ליריד, אני נכנס לביהמ"ד, ואיני מאמין, שוב נמצא אותו בחור באותו מקום עם אותו ספר וקולו הזך מתנגן בלימודו בריתחא דאורייתא ובלהב.

לא יכולתי שלא לגשת אליו ובידיים פשוטות ופנים מלאות תמיהה כמעט זעקתי מה זאת ?! הלא היום האחרון הוא היום! ואם לא עכשיו אימתי…

הבחור מרים את עיניו מספרו ובחיוך מתרחב עונה לי: 'כבוד הרב, אתה לא תאמין, ה' אוהב אותי'. ומוסיף לבאר:

אכן כוונתי הייתה, כאמור, לצאת היום ליריד. אך הנה אתמול, עם סיום לימודי, אני מקבל שיחת טלפון ועל הקו פקיד של אחת החברות בהן ביקרתי ביום הראשון של היריד. בביקורי התלהבתי מאוד ממוצר מסוים שלהם, אך מכיוון שלא רצו לתת לי בלעדיות על המוצר לא רציתי לקחת סיכון וירדתי מהעסק. הפקיד בטלפון מספר לי כי במשך ימי היריד עברו כמוני עוד אלפי לקוחות שהתעניינו במוצר, אך משום מה אני הוא זה שמצאתי חן בעיניהם יותר מכל האחרים, ובשמחה רבה מעניקים הם לי בלעדיות על המוצר. למען האמת, בתחילה חשבתי כי זהו משחק או דמיון, המוצר הנחשק מבוקש מאוד, והחברה הינה יצרנית ייחודית ללא מתחרים מה שאמור להרחיק יותר את האפשרות של הענקת בלעדיות, אך משהפנמתי כי דברים כהווייתן והכל שריר וקיים נתתי את הסכמתי הברורה ועוד באותה שעה, אמש, במלון בו התאכסנתי, חתמנו על חוזה והסכם מכר, והנה הוא בכיסי תפוח ושמן…

מסיים הצעיר, משראיתי את יד ד' הממציאה ללומדי תורתו את פרנסתם בכפית של זהב עד לפיהם, ללא השקעה ומאמץ, באופן מכובד שכזה, הגדלתי את אהבתי לד' ולתורתו, ושוב אני עם הספר יושב ולמד כשכולי שבח והודיה לאבא שבשמים שהדריכני בדרך זו.

התפעלותי התעצמה שבעתיים.

עניתי ואמרתי לו, שמקרא מפורש נתקיים בך זה עתה, הפסוק בפרשתן, אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכ"ם בעתם ואכלתם לחמכם לשובע… אם תהיו עמלים בתורה, כרש"י, אזי ניתנת הגשמיות ברוחב, ואכלתם לחמכם לשובע ללא מחסור, וישבתם לבטח בארצכם גם הארציות והגשמיות – גשמיכ"ם מובטחת לו 'לבטח' (לשון האוה"ח הקדוש פרשתן אופן טז), ללא שום ספק, בלא מתחרה…

ובהכי יובן לשון הכתוב 'ונתתי גשמיכם', ודקדקו המפורשים וכי הגשם שלנו הוא, והאמר רבי יוחנן (תענית ב.) מפתח של גשמים בידי הקב"ה. אך לדידן ניחא, דקאי לא רק על הגשם, כי אם גם על הגשמיות שלנו שהיא תינתן לבטח ע"י שתהיו עמלים בתורה.

ומחובתי לציין: עד היום אני בקשר עם אותו ידיד ישן-חדש שלי, שכהיום הינו סוחר עשיר ומצליח ומצודתו פרוסה בכמה מדינות בעולם, אך הוא נשאר ברי עם ה'ברי', עם התוה"ק, חבוק ודבוק בה, כל סדר יומו מוקדש לתורה, כאשר במקביל בין הסדרים הוא גם קובע עיתים לסחורה…

שמעו שמוע, הבינו והשכילו: מלימוד תורה לא מפסידים !

דוד מלך ישראל גם אמר זאת בריש ספרו 'כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה' אזי מובטחני בו ש'והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח'. וכהמשך לשון הכתוב בפרשתן: ועץ השדה יתן פריו.

משכהו לביהמ"ד

המדרש רבה (לה א) פותח את פרשתן: אם בחוקותי תלכו, הדא היא דכתיב (תהילים קיט נט) 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך' אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואשיבה רגלי אל עדותיך.

ועל פי האמור והמסופר ניתן לרמז בצחות דקאי על פרנסתו של אדם, ועצה טובה קא משמע לן דוד, שלא יאמר אדם שאלך לצורך פרנסתי למקום פלוני – ליריד או לשוק פלוני, או שאלך להשקיע בנדל"ן בבית פלונית, לא יאמר כן, שהרי דרך זו 'שמא' היא, היא קשה ומטלטלת וגם אינה בטוחה כלל ועיקר. אלא במקום שארדוף אני אחריה, עדיף שיהיו רגלי מוליכות אותי לביהמ"ד ללמוד תורה בהתמדה, ואז, אזכה שתרדוף הפרנסה אחרי, ללא טורח ועמל ללא משכנתא ובנקים…

וכן אמר נעים זמירות ישראל דוד מלך ישראל (שם, פסוק עב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, כי בכך ירא-שמיים ירוויח בחדא מחתא כפליים – תורה וגדולה במקום אחד, חתן תורה וחתן בראשית גם יחד.

וזהו דכתיב (משלי ג טז) אורך ימים בימינה וכדברי הרלב"ג (שם) היא השגת חכמת התורה, החיים הנצחיים, ובשמאלה עושר וכבוד, כאמור.

וזו אף זו, גם רמז יש בדבר. שהברכות המנויות בזה הפרשה מ'ונתתי גשמיכם בעתם' עד 'ואתם תהיו לי לעם'  הינם כ"ב במספר, נגד כ"ב אותיות התורה – אתוין דאורייתא. לומר כי ע"י העסק בתורה ובאותיותיה המחכימות תזכו לכ"ב הברכות המנויות בזה הפרשה.

משכך, על כרחין שעסק התורה היא ההשקעה הטובה והבטוחה ביותר, וכלשון הפייטן (יוצרות לשמחת תורה) כי טוב סחרה מכל סחורה, [והוא מבוסס על מאמר החכם מכל אדם (משלי ג יד) כי טוב סחרה מסחר כסף].

זהו גם עומק דברי חז"ל שהמשילו התורה ללחם (עי' חגיגה יד א) שנא' (משלי ט ה) לכו לחמו בלחמי, והיינו משום שהוא המשפיע פרנסה ולחם. ולכן דוק ותשכח כי שניהם, הן תורה והן לחם, נקראים חק, תורה דכתיב הכא ושמרתם את חוקותיי, וכן הוא אומר (במדבר יט ב) זאת חוקת התורה. וכן פרנסה נקראת חק דכתיב (בראשית מז) ואכלו לחם חקי, ומר זוטרא יליף (ביצה טז.) מהכא, דכתיב (משלי ל) הטריפני לחם חקי. וללמדנו שהא בהא תליא מילתא – מי שלומד מתברך בפרנסה.

ועפי"ז יש לפרש הא ששנינו (אבות ג יז) אם אין קמח אין תורה, כך: אם אין קמח הוא ראיה שאין תורה, שהרי לו היה לך תורה, הייתה גם פרנסתך מצויה.

עוד יש להוסיף בה, דמלבד מה שכח סגולי יש בתורה להשפיע פרנסה, הרי שבנוסף על כך, על ידי העמל בתורה זוכה לפרנסה ע"פ דין ממש.

דהנה נשתברו קולמוסי המפורשים על דברי הברכות האמורות בפרשתן להולכים בחוקות התורה, דלכאורה הלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט. ועיי"ש במהרש"א, באר מים חיים דברים ז יב) וא"כ איך מקבל שכרו בעוה"ז.

ומתרץ ה'כתב סופר' שאכן על 'קיום המצווה' שכר מצווה בהאי עלמא ליכא, אך על 'יגיעת המצווה' שכר מצווה אף בהאי עלמא איכא, וזהו אם בחקותי תלכ"ו אם תכתתו רגליכם ותתייגעו בתורה, על זה תזכו בזה העולם לגשמיכם בעתם וכו' דעל הטרחה והעמל איכא שכר מצווה גם בהאי עלמא, ע"כ. (וסמך לדבריו ראה ב'גור אריה' ובאוה"ח הק').

ובזה מיושב מה שהקשנו בתחילה מנלן לרש"י הפירוש 'שתהיו עמלים בתורה'. אך להאמור י"ל שהיה קשה לרש"י דעל עצם הלימוד לא שייך גשמיכם בעתם שהרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אלא מכאן הוכחה דקאי על העמל והיגיעה שעל כך משולמת השכר אף בעוה"ז.

הרי לן שהלומד תורה בעמל 'בדין הוא שיטול שכרו' בפרנסה. וכן מביא ה'עצי חיים' בפרשתן מזקנו הישמח משה (פר' בשלח) שע"י היגיעה בתורה נתבטל צורך היגיעה בפרנסה שהוא מגזירת בזיעת אפיך תאכל לחם, ועל ידי היגיעה והזיעה בתורה שנקראת גם הוא לחם (וכדלעיל שנא' לכו לחמו בלחמי) יוצא בהכי ידי חובת היגיעה ושוב יבוא לו בניקל פרנסתו, וזהו שאומר רש"י שתהיו עמלים בתורה, וממילא לא תהיו עמלים בפרנסה.

ושמא זהו כוונת חז"ל באמרם (מגילה ו:) יגעתי ומצאתי תאמין, יגעתי בתורה, ומצאתי פרנסתי – תאמין.

חזק חזק ונתחזק.

 

(מתוך שיחת גאב"ד חרדים)