"ואת משפטי תשמרו" (כה יח)
דירתם השלישית של אבא ואמא ברחוב רשב"ם 23 שבשיכון 'חזון איש' – הדירה שבה מתגורר אבא עד היום – היא הדירה שבה עברנו את שנות ילדותנו, וממנה יש לי זיכרונות רבים.
עד השנים האחרונות היתה הדירה בת שני חדרים בלבד – חדר אחד שימש כחדר הורים, והחדר השני, הנקרא 'חדר הספרים' היה 'רב שימושי'- הוא היה ה'סלון', הוא היה חדר הלימוד של אבא, הוא היה חדר הילדים, ולמעשה הוא היה כל הבית… בחדר הלא גדול ישנו שישה ילדים, ובתוספת השולחן והסטנדר לא נותרה בו מרצפת פנויה. מלבד שני החדרים, היו רק מטבח קטן והול קטנטן, שאף אותו ניצלו עד תום: היה בו שולחן קטן שבו השתמשנו כשאבא למד בחדר הספרים, ובלילה ישנו שם שני ילדים.
בבית זה גדלנו כולנו – חנה ע"ה, לאה, אברהם ישעיהו, אני, שלמה, ברכה, דינה ויצחק שאול- ומעולם לא היה צר המקום בביתנו.
הצפיפות הגדולה לא העיבה על שמחת החיים בבית, אלא אדרבה, היא מהווה חלק מרכזי מזיכרונות הילדות הנעימים המלווים אותי עד היום.
עדיין מתנגן באוזני קול לימודו הנעים של אבא, היושב ליד הסטנדר סמוך למיטתי, ומשנן את דפי הגמרא- הן בערב בשובו מן ה'כולל' והן באשמורת הבוקר, כשרק קולו מפר את הדממה.
אבא היה זה ש'הצליח' להרדים אותנו מידי ערב: כששב מן ה'כולל' היה מוצא אותנו בחדרו- חדרנו, מקפצים על המיטות ועל המזרנים… הוא היה מוודא שהתפללנו 'מעריב', שקראנו 'שמע' שעל המיטה ושהכנו מים לנטילת ידיים בשחרית, ולאחר מכן היה עורך הגרלה מי הראשון שיזכה לברך 'המפיל'.
את ההגרלה ערך בדרכו- בשמות של מסכתות: הוא היה בוחר באחד הילדים, ומתחיל למנות את שמות המסכתות ממנו והלאה: ברכות, פאה, דמאי, כלאיים, שביעית, תרומות, מעשרות, מעשר שני, חלה, ערלה, ביכורים. מי שיצא לו 'ביכורים' עלה בגורל. (עם הזמן למדנו לנחש מראש מי יזכה…) הזוכה ה'מאושר' התכבד לומר ראשון את הברכה, כולנו ענינו אמן, ואחר כך נערך גורל על הבא בתור, כך עד שאחרון הילדים עלה על יצועו… מכאן ואילך היה אסור לדבר, אלא להביע בתנועות ידיים ו'נו נו', מה שעשינו בהידור שוב ושוב… אבא היה מכבה את האור ונכנס למטבח לאכול ארוחת ערב עם אמא, ולאחר מכן, כשאנחנו כבר הספקנו להירדם, היה חוזר לחדר, מדליק את האור- ומתיישב ללמוד.
אבא עמד על כך שנכין 'נעגל וואסער' (מים לנטילת ידיים שחרית) ליד המיטה, כדי ליטול ידיים סמוך לקימה, ועל כך – מלבד המיטות והמזרנים – היה החדר עמוס גם בקערות ובספלי מים לכל ילד. פעם אף ערך על כך מבצע: מי שיזכור להכין 'נעגל וואסער' במשך חודש שלם, יקבל פרס. עמדתי במשימה וזכיתי בחלק הראשון של הספר 'פאר הדור' על החזון איש, שיצא אז לאור.
הקפדה על הסדרים
מידי לילה בשעה עשר, היה אבא קורא 'קריאת שמע' שעל המיטה ועולה על יצועו, ובשעה שתיים וחצי לפנות בוקר כבר שב לחדר הספרים (והילדים…). הוא העביר חלק מהילדים למיטתו, כדי לפנות מקום לחברותא שהגיע ללמוד עמו. במשך השנים היו לאבא חברותות שונות, ועם כולם דקדק שיגיעו בזמן ולא יאחרו.
אחד מהחברותות היה בחור, שלא היה מי שיעיר אותו בשעה מוקדמת כל כך, ומשום כך התקשה להגיע ללימוד בזמן. אבא הציע לו כי יישן בהול בביתנו, וכך יקל עליו להשכים ללימוד המשותף. ואכן, הבחור ישן בביתנו תקופה ארוכה, ואבא היה מעיר אותו יום-יום.
חברותא אחר סיפר, כי פעם אחת נאלץ להיעדר ולא להגיע ללימוד, ולפיכך רצה אבא להפסיק את הלימוד עמו. רק כשדודי רבי שלמה ברמן התערב ו'סנגר' עליו, ניאות אבא להמשיך בלימודם.
לגבי הקפדתו של אבא על שמירת סדרים, מעניין לספר כי פעם הורה אבא לאחד משומעי שיעורו בירושלמי לבל יחסיר ולו פעם אחת. אבא הסביר לו, כי לפעמים מגיע לאדם עונש להיות חולה, אך אם הוא מקפיד שלא להיעדר מהשיעור, יהיה מה שיהיה, נקבע בשמים שלא יחלה.
אותו תלמיד סיפר, כי אכן הקפיד שלא להפסיד אף שיעור, ובאמת כל אותן שנים שבהן נמסר השיעור – לא חלה ולו פעם אחת, כי אם בימי שישי ושבת, שבהם לא התקיים השיעור…
קול התורה מתנגן
סמוך להנץ החמה אבא יורד לבית הכנסת. (אבא רגיל לקיים את כל המצוות בזמן הראשון שניתן לעשותן, בבחינת 'זריזין מקדימין למצוות', משום כך הוא מתפלל את כל התפילות מיד בתחילת זמנן). בשובו היה יושב ליד מיטותינו בחדר הספרים, כשהוא עטור בטלית ובתפילין, וקורא נביא בטעמים.
הנעימה המתוקה של פסוקי הנביא, שהתנגנה מידי יום ביומו בעוד קורי שינה על עינינו, נדמתה לנו כחלום מתוק. עד היום היא מהדהדת באוזנינו, והננו מתרפקים עליה בגעגועים!
בשעה זו (שבקיץ היתה מוקדמת מאוד) התחיל הבוקר בביתנו. התעוררנו, נטלנו את ידינו, ומשום שאבא נזהר לא ללמוד תורה בחדר כל עוד נמצאים בו מי הנטילה, פינינו אותם תכף ומיד. סידרנו את המיטות בזריזות כדי שאבא ילמד בחדר מסודר.
זהירות בכבוד הספרים
בכלל, תמיד הקפדנו מאוד שחדר הספרים יהיה נקי ומסודר. אבא עצמו לימד אותי בקטנותי כיצד לטאטא את החדר. השתדלנו שהשולחן יהיה ריק, ולא יעמדו עליו אלא ספרי הלימוד של אבא. את הספרים עצמם היינו מנקים במברשת מיוחדת, מפני כבודם. אבא מדקדק מאוד בשמירת הספרים- כשנקרע דף, היה אבא מדביקו בדייקנות. אני זוכרת כיצד היה מסדר יפה את שני הקרעים, מבקש מאחד הילדים להחזיק בהם שלא יזוזו, ומדביקם בזהירות…
פעם קרעה אחותי בת השנתיים פיסת נייר מספר קודש. על מעשה כגון זה היה אבא מעניש לשם חינוך, אולם אחותי הצטדקה: "רק 'עישרתי' את הספר"… אבא נהנה מן ההברקה והניח לה…
אבא רגיל לספר, כי בעל ה'תשבץ' היה מכבד מאוד את ספרי הקודש שלו, ובזכות זה זכה שאין התולעים שולטות בספרים שחיבר. אבא מספר גם כי פעם ראה אצל ה'חזון איש' ספר 'תשבץ' ישן, והיה שלם לגמרי!
אבא נזהר מאוד שלא יהיו ספרים הפוכים בבית, וכן שלא להניח נביא על חומש. סבא הסטייפלר הקפיד גם לא להניח ספרי אחרונים על ספרי ראשונים וכיוצא בכך.
אבא מקפיד גם שהספרים יעמדו בארון בצורה מסודרת ומכובדת. אבא מרגיש כי הספרים הם 'משהו חי', וזו היתה התחושה שהשרה בבית.
כל ההנהגות הללו החדירו בלבנו את כבוד התורה!
נס הספרים
אי אפשר שלא לקשור את הדברים לנס מופלא שאירע בביתנו, כאשר פרצה שריפה שאיימה לכלות את כל הנקרה בדרכה.
היה זה כשתנור נפט ישן התלקח בחדר הרחצה, והלהבות התפשטו אל שאר חדרי הבית. באותה שעה ישב אבא בחדר הספרים, ולמד עם ידידו רבי בער'ל וינטרויב. הם היו שקועים בלימודם ולא שמו לב לנעשה, כשלפתע מישהו קרא להם, והם נמלטו על נפשם. השריפה הגיעה עד חדר הכניסה, שם ניצבים ארונות ספרים רבים, ובסמוך, במרפסת שלפני הכניסה, עמדו חבילות רבות של ספרים שחיבר אבא, שהגיעו מבית הדפוס ימים ספורים קודם לכן.
באורח פלא נעצרה האש סמוך לחבילות הספרים ממש, והספרים לא ניזוקו כלל!
אמא היתה רגילה לספר, שאפילו הפועלים הערבים שעסקו בשיפוץ הבית, לא גמרו להתפעל מהנס הגדול.
ונס נוסף: עד אותו בוקר היו בבית מחברות של אבא, ובהן כתב יד של ספרו 'דרך אמונה', שעמד להוציאו לאור. באותו בוקר סיים את מלאכת הכתיבה, ושלח את המחברות להגאון רבי דב לנדו, ראש ישיבת סלבודקה, כדי שיעבור על הכתבים. בערב, בזמן השריפה, הן כבר לא היו בבית…
בשעה שפרצה האש לא היתה אמא בבית. כששבה הביתה, מצאה את אבא עומד בחוץ וחיוך מאושר על פניו: "הספר 'דרך אמונה' ניצל מן השריפה!".
אהבה לספרים
חיבתו של אבא לספרים הינה ידועה ומפורסמת לכל. בשנים ההן היה אבא אורח קבוע בחנויות הספרים (אלו היו החנויות היחידות שנכנס אליהן…). בדרך כלל קנה בחנות של 'קרליבך' ברחוב מהרש"ל, הסמוכה לכולל 'חזון איש', ולפעמים בחנות של ר' מאיר ראטה, ברחוב ברטנורא. אבא היה קונה בעבורנו את הספרים שנזקקנו להם בלימודינו.
אבא היה רגיל להגיע הביתה מידי ערב בשעה קבועה. רק לעיתים רחוקות קרה שאבא היה מאחר, ואמא היתה אומרת: "בוודאי אבא נכנס לחנות ספרים"… ואכן, בדרך כלל חזר כשספר חדש בידו.
פעם הביא לאחותי ולי שני סטים של חמישה חומשי תורה עם רש"י בפורמט קטן- היו אלו מתנות לאחר שעמדנו במבצע שערך לילדים: לברך בקול קם במשך חודש שלם. הוא גם טרח וכתב את שמותינו על הספרים בכתב ידו הנאה. (אכן, אצל אבא התפילה נחשבת כאבן בוחן למכלול אישיותו של האדם. כשאבא חיפש לנו שידוכים, היה הולך לראות כיצד הבחור המוצע עומד בתפילה).
דקדוק ההלכה
אבא ואמא חינכו אותנו לקיים את ההלכה בהידור על כל פרטיה ודקדוקיה. ללא ויתורים ופשרות. אבא הקפיד שנברך ברכות השחר לפני ארוחת בוקר, כל ערב שאל את הבנות האם התפללו מעריב, ובימי הספירה- האם ספרו ספירת העומר.
אמא סיפרה על סבא הסטייפלר, כי מתוך שחשש שמא בנותיו תשכחה לספור, כתב להן תזכורת על גבי פתק ותלה אותו על ה… מראה! ואכן, ההקפדה על כך היתה חדורה בעצמותיהן, עד כדי כך, שבימי ספירת העומר, כאשר שכבה בתו, דודתי הרבנית ברמן, על ערש דווי כשהיא מחוסרת הכרה, פקחה לפתע את עיניה ושאלה: "כמה סופרים היום?"…
אבא הקפיד שלא נאכל ולא נשתה בעמידה, ותמיד הזכיר לאסוף את הפירורים לאחר האכילה, באומרו: "מי רוצה להיות עשיר?". בשבתות לא הרשה לשחק בחבל ובכדור, ובימי הספירה ובימי בין המצרים אסר עלינו לשיר, ועוד כהנה וכהנה הלכות ודקדוקיהן.
דקדוק ההלכה נתן את אותותיו בבית, בכל עת ובכל שעה, והשפיע עלינו כבר מקטנות. זכורני, כי בילדותי שאלתי את אבא: "בסוף התפילה אנו אומרים 'כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא'. אילו שתי הלכות אשנה מדי יום כדי שאזכה לעולם הבא?" אבא השיב לי על אתר: "אמרי כל יום לאחר התפילה- 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', 'משנכנס אב ממעטין בשמחה'"…
('הרבנית ר. צביון מתוך הספר 'בית אמי)