מוישה גוטמן – המודיע
פרק ראשון
לונדון בירת אנגליה, ארבע לפנות בוקר.
הר"ר פינחס גרוס הי"ו, אברך חסידי צעיר, מקיץ משנתו נפעם ומשתומם, חש את פעימות דופקו דופקות בקצב מואץ. הוא ממהר ליטול את ידיו, מציץ במחוגי השעון המעורר, ומתיישב כדי להסדיר את עשתונותיו. 'חלומות שווא ידברו, חלומות שווא ידברו', ממלמלות שפתיו.
החלום הברור שראה זה עתה, עודנו עומד לנגד עיניו בבהירות מוחשית. כמו לא חלום היה אלא חזיון לאור יום. הפרטים חוזרים ומרצדים מולו בשחזור חוזר. הדמות המפתיעה שעזבה את העולם לפני שלושה חודשים. זיו פניו המאירים והבוהקים של האיש. בקשתו המתחננת. רחם עלי. עשה כל שביכולתך. פינחס אינו מבין מדוע פנה האורח דווקא אליו ולא ישירות אל האדם שבשלו התגלה, אולם החלום הממשי היה כמעט מוחשי, למרות התמיהה.
ההפתעה העילאית הרעידה את שרעפיו. הן לא ביום שקדם לחלום ולא בשבועות שקדמו לחלום, לא הרהר ביהודי שהופיע אצלו עתה בחלום. לא חשב עליו ולא נזכר בו.
בסערת רוחו שכח את השעה המוקדמת ומיהר לצלצל אל בנו של האיש שהופיע בחלומו. מכיר הוא את הבן בהיכרות רעננה וחדשה. בחול המועד פסח תשפ"א קישר ביניהם לראשונה בן משפחה של הבן, שהכיר את רֶבְּ פינחס איש קהילתו, וסיפר לבנו של האיש-מהחלום, כי רֶבְּ פינחס מחזיק ברשותו תיעוד יקר מציאות ורב ערך משבועותיו האחרונים של אביו.
חייג אפוא רֶבְּ פינחס באשמורת הבוקר אל הבן, יתום טרי, אחד מתוך שנים עשר צאצאים של האיש, הצאצא היחיד מכולם המתגורר בלונדון עירו ושאותו הוא מכיר.
בשל השעה המוקדמת אין הבן עונה לצלצול ורֶבְּ פינחס משאיר הודעה, בטון מהוסה ובקול מוחלש לבל יקיצו בני ביתו, בזה הלשון (ההודעה נאמרה באידיש, כותב השורות תרגם אותה מן ההקלטה המקורית): "שלום, מיילעך, מה נשמע? כשיש לך דקה חזור אלי במספר הזה, היה לי, יש לך את המספר. היה לי, אני מאוד מבוהל כמו שאומרים. תאמין לזה או לא, אבל אביך בא אלי בחלום הלילה הזה. לא יודע, אני, אני, אני לגמרי מבולבל. הוא אמר לי פרטים ודברים שצריך, אני חושב שצריך, צריך לראות אם הם תואמים. אם הם נכונים. הוא ביקש משהו שייעשה. אם תוכל לברר לי. אספר לך בדיוק את החלום. אם תוכל לברר לי אם זה בכלל מתאים. את הפרטים שהוא אמר לי בחלום. לברר אם בכלל תואם הדבר שהוא אמר לי. שיהיה טובה לנשמה שלו. הוא ביקש מאוד חזק. אז, אם
יש לך זמן, תחזור אלי בבקשה, אם לא ארים אחזור אליך, תחזור אלי בבקשה".
אחרי כמה דקות מחייג פינחס שוב אל המספר היחיד שהכיר שיכול לעזור לו. אל אותו מספר טלפון של הבן המתגורר עמו בעירו לונדון. ומבקש שוב מהבן שיחזור אליו בהקדם האפשרי כי החלום אינו נותן לו מנוח.
***
פרק שני
באי אלו ימים שחלו באמצע החורף האחרון שנת תשפ"א, היו שלושה יהודים מאושפזים באחד החדרים אשר במחלקה פנימית ד' שבבית-החולים שערי-צדק בירושלים.
אחד מהם, הרה"ח אברהם שיף ז"ל, תושב המושב קוממיות; השני, הרה"ח פינחס גרוס הי"ו, תושב לונדון הבירה; השלישי, מר דניאל הי"ו, איש ירושלים הקדושה.
מבין שלושתם, היה רֶבְּ אַבְרוּם שיף אורח קבע בבתי-חולים בשנים האחרונות שבהן היה מלופף בייסורים קשים ואפוף במכאובים מרים.
הייסורים שהפכו לבני לווייתו של רֶבְּ אַבְרוּם שיף בעשור האחרון, והלכו והחמירו, לא עמעמו כהוא זה את שמחת החיים ששפעה ממנו ועלתה על גדותיו בכל מצב שהוא.
את נוכחותו בבתי-חולים שונים, מתגלגל מרופא לרופא ונודד ממחלקה למחלקה, טועם טעמם של ניתוחים ומסתגל לקיומן של מגבלות גופניות, ראה כשליחות שהוטלה עליו ממרומים להפיץ אמונה ולהשרות ביטחון. לצד הייסורים הכבירים הממרקים את נשמת האדם מכל סיג ופגם, אסף רֶבְּ אַבְרוּם, או ככינויו החביב אַבְרוּמַלֶה, זכויות אינספור של שתילת שתילי אמונה ברגבי לבבות והצתת הניצוצות היהודיים החבויים בנפשות כבויות.
תקופות ארוכות של חודשים, על פני שנים, גלה רֶבְּ אַבְרוּם בגלויות של בתי-חולים ומרכזי-שיקום; שיבא תל השומר; קפלן ברחובות; ברזילי באשקלון; הדסה עין-כרם בירושלים; שערי-צדק בירושלים; מעייני הישועה בבני ברק; בית לוינשטיין ברעננה; המרכז השיקומי הרצפלד בגדרה – בא היה בשעריהם, גופו שבר כלי, ונפשו שמחה ומתרוננת. החיוך נסוך על פניו. עיניו בורקות באור. שפתיו דובבות אמונה ולשונו רוחשת קבלת ייסורים באהבה.
בכל מקום שכזה שאליו הגיע מיוסר או הובל חלוש, בכל עת ועונה בשנה, הרגיש 'שליח עושה שליחותו'. רֶבְּ אַבְרוּם טעם את טעמם של כל החגים בבתי-החולים ובמרכזי-השיקום. גם שבתות לרוב עשה בהם. כשהיו מבקשים לעודדו ומנסים לחזקו, היה הוא זה שפותח פיו בחכמה ומחזק את הניצבים לסעדו או את הבאים לבקרו, מזריק בתוכם מנה גדושה של אמונה פשוטה. "הכל משמים, הכל לטובה. כנראה שאני צריך לתקן פה משהו. אני בשליחות קודש. יהודי לא יודע מה השליחות שלו בעולם. אני צריך לנסות ולנצל כל הזדמנות שמזדמנת לידי, ולחשוב שהיא הגיעה אלי כדי לתקן, כדי שאפעל למען שמו יתברך".
מספר חתנו, הר"ר יצחק מאיר לודמיר הי"ו: "לא אשכח את אחת הפעמים שבה הגיע חותני לטיפול רפואי כשהוא במצב קשה אחרי שכל הרופאים אמרו נואש ותלו אפס תקוות בטיפול. רק רופא אחד נעתר להפצרותינו ואמר לחותני 'אני מוכן לנסות'. חותני לא נבהל מהתחזיות השחורות והנבואות הקודרות שהמטירו הרופאים. על ערש מכאובו אמר לרופא בנחישות עזה: 'היום היארצייט של הבארדיטשובער זכותו תגן עלינו, ואני מבטיח לך שבזכותו הטיפול יצליח. אנחנו יהודים מאמינים ואנחנו מאמינים שיהודי הוא למעלה מדרך הטבע'. הרופא שרחוק היה מברדיטשוב ואמונה גם יחד, שחק ולגלג. אך חותני לא בוש ולא נכלם אלא המשיך להצהיר את אמונתו בריש גלי. כעבור כמה שבועות, כשניכרה הצלחת הטיפול, אמר לו הרופא: 'אַבְרוּמַלֶה, אני מרים ידיים. אתה צודק. הוכחת לי שיש אלוקים'. הן זאת היתה השליחות שעליה דיבר חותני ללא הרף".
רֶבְּ אַבְרוּם נטע אמונה בלבבות יהודים שאותם פגש במחלקות השונות שאליהם נקלע או בהם נכלא בשל מחלותיו וייסוריו. חיזק והפיח חיים ותקווה בשבורי לב. תכונת הנתינה שבה התאפיין סייעה לו לכבוש את כל סוגי האנשים שהזדמנו למחיצתו. כשהיה מבחין בחולה גלמוד שאנשים לא באים לבקרו, היה שולח לו מאכלים ומשקאות וכל דבר מה שיכול לשמחו, לקיים מצות ביקור חולים בהידור גם בהיותו בעומק חוליו שלו.
בכל רגע פנוי חיפש יהודים למען יוכל להשפיע עליהם אמונה זכה, ואף קיום מצוות, ולו חלקית, כהתחלה טובה. לא היה מקום שבו לא מצא יהודי לקרבו לאבינו שבשמים, ולא נמצא יהודי שממנו התייאש, תהא חזותו החיצונית אשר תהא. עם כולם דיבר בשפה יהודית יוצאת מלב. בכולם הפציר לעשות דבר מה רוחני. אם זה להניח תפילין ולומר שמע ישראל, אם זה לשמור שבת. "תנסה לא לעשן בשעתיים הראשונות של השבת", הפציר בשכנו ששכב במיטת האשפוז הסמוכה באחד מבית-החולים, "תנסה. כמה זה שעתיים בשביל אבל זה כל כך חשוב בשמים. אני בטוח שזה רק יעזור לך להבריא".
שליח עושה שליחותו.
בכל המצבים והסיטואציות שבתי-חולים ומרכזי-שיקום מזמנים לו לאדם חולה וחלוש, מצבים המשברים כוחות לרסיסים וסיטואציות המאתגרות את יכולות הסבל האנושי, הקפיד רֶבְּ אַבְרוּם לשמור על מתכונת הלבוש החסידי ועל הצביון הסביבתי הרוחני.
בשבתות ובחגים, היה דואג שייערך שולחן שבת כהלכה ובכבוד, ולא הסכין להנחה ולפיה בבית-חולים חל פטור וניתנות הקלות. "הַיינְט אִיז שבת", נהג לומר ולבקש מבעוד יום שיביאו מפה מכובדת, גביע כסף, כיסוי נאה לחלות, שפע מאכלים כמנהג ישראל, ועל אף שהוא אינו מורשה לאכול או אפילו לטעום ממרבית המטעמים, בשל מגבלות בריאותיות שתכפו עליו ועל צווארו, הריהו מצרף לשולחן יהודים נידחים, דוחק בהם לבוא ולהתכבד, לשורר זמירות. שיזכו להרגיש טעם של שבת, הן לשבת הזאת, ואולי גם לשבתות אחרות שבהן ישהו כבר בבתיהם ויתגעגעו ויבקשו לשחזר את שהרגישו.
תקופה ארוכה נאלץ לשהות במרכז השיקום 'לוינשטיין'. בהתקרב חג הסוכות פעל רבות והפעיל את כל מי שיכל כדי שיבנו סוכה כשרה, על אף שחולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה. בכל פעם שירד את שמונה הקומות לסוכה שהוקמה על המגרש ליד המבנה, היה יושב על פתח הסוכה ומחפש אולי ושמא יש 'עוברים ושבים', ויכניסם לסוכה, שיברכו על ארבעת המינים, שיטעמו מיני מאפה ויברכו ברכת לישב בסוכה. "כנראה זאת השליחות שלי בחג הזה", הרגיע את בני משפחתו המודאגים.
בין המברכים הקבועים על ארבעת המינים, שהמשיכו לבוא גם למחרת הפעם הראשונה ובתוך זמן קצר הפכו לאושפיזין של קבע בסוכה, היה חייל שהגיע למרכז השיקום נכה כמעט בכל גופו בעקבות פציעה קשה שלו במלחמת לבנון השניה. אחרי שהחייל היה מברך על ארבעת המינים ומנענע אותם כהלכה, היו השניים יושבים בצל קדושת הסוכה ומשוחחים שיחות נפש בדברים היוצאים מן הלב. . רֶבְּ אַבְרוּם, נסך בו תקוה יהודית המבוססת על אמונה צרופה במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. לאחר כשנה, בישר החייל לרֶבְּ אַבְרוּם כי השתחרר ממרכז השיקום, שב לביתו, והחל חיים חדשים של שמירת מצוות.
שליחות בכל תנאי.
***
פרק שלישי
והיו לו לרֶבְּ אַבְרוּם רגעים משלו.
רגעים של התבודדות טמירה ונעלמה בינו לבין קונו, רגעים שבהם נטל פסק זמן לעצמו, מתבודד בפינתו והוא גדוש כאבים ועמוס מחשבות. ברגעים אלה, בפינה רחוקה מנוכחות אנוש ואדם, היה לעיתים מעלה עשן של סיגריה, כהרגלו. וליבו, לב קרוע ומורתח, מייחל והומה לאלוקיו בתפילה ובתחנונים.
מספר חתנו: "במסגרת המשמרות המשפחתיות, אשר לא נטשוהו ולו ליום אחד לבדו, הזדמנו לי בעשור האחרון מאות תורנויות של שהיה במחיצת חותני בבתי-חולים ומרכזי-שיקום. הריני מעיד עליו כי למרות הרגלי העישון שלו שליווהו משנותיו הצעירות, מעולם, לא עישן חותני בתוך בית-החולים או מרכז-השיקום. לא עלה על קצה דעתו כזאת. עישון ליד מי שאינו מעשן היה מנוגד בתכלית לאופיו המתחשב ולטבעו המכבד את הזולת. כשביקש לעשן הייתי מסייעו לרדת לרחוב, או לשטח הפתוח שבכניסה לבית-חולים, או לוקח אותו למרפסת הפתוחה שהוקצתה רשמית למטרה זאת".
"פעם פגשתי אותו בכניסה לבנין בית-החולים שערי-צדק בירושלים, יושב על כיסא הגלגלים. שאלתי אותו בתמיהה 'איך ולמה השווער ירד לפה?' והוא השיב: 'הרגשתי צורך לעשן אז סחבתי את עצמי חמש קומות, ואתה רואה שהצלחתי'. הוא ייסר את עצמו לרדת עד למטה ממש, מבלי להטריח איש לעזרתו, כדי לעשן מחוץ למבנה, למען לא יצער שום בריה בעישונו. זה היה האיש".
על ההקפדה הזאת של רֶבְּ אַבְרוּם שלא לצער את הזולת, בכל צער שהוא, ובתוכו גם בעישון, הקפיד גם בזמנים קשים שבהם נאסר עליו לאכול או שהתקשה לאכול מרוב ייסורים קשים ומרים, ונאלץ להשקיט את ייסורי הרעב באמצעות עישון.
ויהי באחד הלילות, בשעה אחת בלילה מלילותיו הארוכים והקפואים של חודש טבת תשפ"א, בעת אשפוזו בשערי-צדק וכל כולו פקעת ייסורים, כאשר חלק מאבריו נגדעו בשל נמק, ביקש רֶבְּ אַבְרוּם להצית סיגריה, כהרגלו. חתנו שיחי' שעמד הכן לשרתו נאמנה, הציע את עזרתו כדי להוציאו מהחדר ולסייע לו לרדת את שש הקומות ולהגיע לפינת העישון. אולם רֶבְּ אַבְרוּם שההתניידות הוקשתה עליו יותר ויותר בשל מגבלותיו הבריאותיות החמורות, לצד חולשה תהומית שכבשה את שארית גופו תחת מכבש כובדה, ואשר השתדל בכל יכולתו שלא להטריח את זולתו, לא יכל להכיל את העובדה כי יטריח עתה באישון ליל את חתנו לטלטלו שש קומות אל נקודת העישון הקרקעית, להמתין עליו עד כלות המשימה, ואז להחזיר אותו מקומת הקרקע לקומה השישית, ועל כן העדיף לעשן בחדרו, באופן חריג וחד-פעמי, מתוך הנחה שבשעת ליל מאוחרת זאת, כאשר שכניו לחדר נמים את שנתם, ומיטתו שלו סמוכה לחלון ירושלמי גדול ופתוח שאליו ישגר ויפנה את סילון טבעות העשן בהפניה ישירה, לא יינזק איש מן העישון.
חתנו נפרד ממנו בברכת שלום ובאיחולי בריאות שלמה, ויצא לדרכו הביתה. בהיות החתן המסור בדרכו הבינעירונית, עוד בטרם הַגיעו לביתו, קיבל שיחת טלפון מחותנו שהתעניין אם הגיע בשלום לביתו, ועדכנו כי מבצע העישון הסמוי עבר בהצלחה, העשן יצא דרך החלון לאוויר הפתוח, ואיש מבין הנמים את שנתם בחדר לא ניזוק ממנו.
*
אחרי שבוע, ברביעי לחודש שבט תשפ"א, התבקש הרה"ח אברהם אשר אנשיל שיף ז"ל לבית עולמו, עתיר זכויות ומעשי חסד, שבע ייסורים ומכאובים, חדור אמונה בבורא כל עולמים.
לעומתו, יבלחט"א, רֶבְּ פינחס גרוס התושב הלונדוני החסידי, ומר דניאל איש ירושלים, שבו לאיתנם כבראשונה בחסדי שמים והשתחררו עוד לפני כן לבתיהם, זה בארץ הקודש וזה בחו"ל, שמחים וטובי לב.
חוזרים לחייך.
*
עברו שלושה חודשים.
ויהי בחצי הלילה של אחד הלילות הסתמיים, חולם הר"ר פינחס גרוס הי"ו, אברך חסידי נעים הליכות שזה מכבר שב לשגרתו הברוכה, ובחלומו רואה הוא את זיו פניו המאירים של שכנו לחדר בית-החולים, הרה"ח אברהם שיף ז"ל, הפנים היו זוהרים בזוהר מאיר, והוא מבקש ממנו בקשה מפתיעה: 'אנא ונא, כל חיי השתדלתי לא לצער אנשים ולפייס את כל מי שנפגע ממני, כשהיינו בבית-החולים ביחד עישנתי בחדר פעם אחת ויחידה, וגרמתי עוגמת נפש ליהודי השלישי שהיה איתנו בחדר. אין לי מנוחה בשל הקפידא שלו עלי. אנא ונא, מצא נא את היהודי השלישי שהיה עמנו בחדר בבית-החולים, ובקש נא את סליחתו בשמי, על שעישנתי בחדר והעישון הפריע לו'.
הקיץ האברך משנתו ותיפעם רוחו. את סיפור העישון לא זכר כלל ועיקר ולא ידע אותו מתחילתו, וגם את זהותו של היהודי השלישי שנכח בחדרם, איש ירושלמי דתי, לא ידע, ועוד גם זאת לא ידע, ממרחק הזמן, כיצד יוכל לברר את זהותו של אותו יהודי אלמוני כדי לבקש את סליחתו בשם המנוח רֶבְּ אַבְרוּם.
כשהקיץ האברך הלונדוני מחלומו, צלצל באשמורת הבוקר לבנו של רֶבְּ אַבְרוּם, יבלחט"א רֶבְּ מיילך שיף הי"ו, המתגורר בלונדון.
בהשגחה פרטית מופלאה, שבוע קודם לכן נערכה ביניהם היכרות. קרובת משפחה של הבן, בישרה לו כי יהודי בשם פינחס גרוס שהה עם אביו רֶבְּ אַבְרוּם בבית-החולים שערי-צדק ויש עמדו הקלטות ותיעודים מעניינים של רֶבְּ אַבְרוּם, שאותם הוא שומר למשפחה כמזכרת מאביהם האהוב.
בשל השעה המוקדמת אין הבן רֶבְּ מיילך עונה לצלצול ורֶבְּ פינחס משאיר הודעה, בטון מהוסה ובקול מוחלש, בזה הלשון (ההודעה נאמרה באידיש, כותב השורות תרגם אותה מן ההקלטה המקורית): "שלום, מיילעך, מה נשמע? כשיש לך דקה חזור אלי במספר הזה, היה לי, יש לך את המספר, היה לי, אני מאוד מבוהל כמו שאומרים. תאמין לזה או לא, אבל אביך בא אלי בחלום הלילה הזה. לא יודע, אני, אני, אני לגמרי מבולבל. הוא אמר לי פרטים ודברים שצריך, אני חושב שצריך, צריך לראות אם הם תואמים. הוא ביקש משהו שייעשה. אם תוכל לברר לי. אספר לך בדיוק את החלום. אם תוכל לברר לי אם זה בכלל מתאים. את הפרטים שהוא אמר לי בחלום. לברר אם בכלל תואם הדבר שהוא אמר לי. שיהיה טובה לנשמה שלו. הוא ביקש מאוד חזק. אז, אם יש לך זמן, תחזור אלי בבקשה, אם לא ארים אחזור אליך, תחזור אלי בבקשה".
עם שחר שמע הבן את ההקלטה ושב אל רֶבְּ פינחס, שומע ממנו את החלום כשחולם החלום נפעם ונרגש.
תחילה לא ידע הבן איך להתייחס לכל פרשת החלום. גם אחיו ואחיותיו שקיבלו ממנו את המידע פקפקו אם יש להתייחס לדברי החלום. רובם טענו שהחלום שווא מְדבר באשר אביהם לא עישן לעולם בנוכחות אדם שהעישון הפריע לו.
אולם רֶבְּ פינחס התעקש לאמור כי מאחר ולא הכיר את פרטי המקרה, ומאחר והמסר היה כה ברור וכל כך בלתי צפוי, ואין כל סיבה לחלימת החלום הזה, הרי שכדאי לברר. אכן כל בני המשפחה חשו כי דברים בגו, והתגייסו למטרה אחת: איתור היהודי השלישי ששכב בחדר עם אביהם באותם ימים שבהם גם רֶבְּ פינחס שכב בחדר ההוא, ולו כדי לשמוע ממנו שהחלום אינו אלא בטל ומבוטל, כי המקרה לא היה ולא נברא, ולהירגע בידיעה שעשו את המוטל עליהם.
הבנים הפעילו קשרים ענפים ולא הצליחו לאתר את היהודי השלישי בשל הסיבה הפשוטה שרֶבְּ אַבְרוּם היה מאושפז תקופה ארוכה בשערי-צדק, ושהה במשך התקופה בכמה וכמה חדרים, ושכניו לחדרים התחלפו חדשות לבקרים. מה גם שמדובר היה בתקופת הקורונה שהעומס היה רב והבלבול עצום ולך תאתר יהודי עלום שם אשר באי אלו ימים נקלע לאותו חדר. בני המשפחה פנו לעסקנים רפואיים אשר מקושרים עם בית-החולים 'שערי-צדק' כדי לאתר את היהודי השלישי ולמלא את מבוקשו של רֶבְּ אַבְרוּם. אלה הבטיחו לסייע אך העלו פיסות חרס של מידע שלא הוביל אותם אל היהודי המדובר. הם המשיכו להפוך עולמות ולטרטר את כל מי שיד ורגל לו בבית החולים, ומידע מועיל, אין.
*
בינתיים, נזכר רֶבְּ פינחס גרוס הי"ו בבן-דודו הירושלמי, אשר סעדוֹ ותמכוֹ בתקופת אשפוזו, ומיד ותיכף פנה אליו בבקשה שינסה לאתר למענו ובשבילו את אותו יהודי שלישי, למען יוכל לקיים את שליחותו.
וזאת לשון ההודעה [תורגמה מאידיש על ידי כותב השורות]: "אפרים, אני זקוק ממך לטובת ענק. היה לי חלום נורא. ביום חמישי בלילה חלמתי ואני צריך לדעת אם הפרטים מתאימים, כי צריך מיד לראות לעשות. דיברתי עם בנו. בקיצור, צריך לראות ולברר. אולי תוכל לדעת. לי אין מושג מה איפה ומתי. המעשה הוא ששיף, רֶבְּ אברום שיף, שהיה לידינו בבית-החולים, בא אלי בחלום וסיפר לי שאין לו מנוחה בעולם העליון כי הקפיד שלעולם לא יהיה מישהו שיקפיד עליו, ומישהו שהוא פגע בו בשוגג או במזיד, לא נפקא מינה, תמיד השתדל לפייס ועד שההוא לא מחל לא במחילה גמורה, לא נח.
על כל פנים הוא אומר לו שהשכן, אתה זוכר את השכן ששכב במיטה לידו. עכשיו, אני לא זוכר את המעשה. אני מאמין שהוא תואם. אין לי מושג. צריך לבדוק. אין לי מושג. בלילה הוא הדליק סיגר והיה ריח כבד. והשכן שסבל על הריאות חש במחנק. ולמעשה יש לההוא לב מאוד כבד עליו. ואברום שיף ביקש שאעשה הכול בעולם למצוא את האיש להיוודע מי הוא ושאפייסו בשמו ושיאמר שהוא מוחל לו במחילה גמורה, ואם אפשרי שיעלה בעצמו על הקבר ויאמר שהוא מוחל לו, ואם אינו יכול שישלח שליח בשמו שיאמר שהוא מוחל. הוא אמר לי שאין לו מנוחה. כי אף פעם לא פגע ולההוא יש קפידא עליו. אז, אם אתה יכול לעזור לי ולברר לי מי הוא, למען השם, אותו איש שהיה איתנו, זאת תהיה טובה גדולה מאוד לנשמה".
במקביל לחיפושים הקדחתניים של בני המשפחה שעזבו את כל עיסוקיהם והתמקדו במבצע החיפושים, נרעשים ונרגשים מן ההפתעה החלומית, ניצת זיק של תקוה באפיק החיפושים הנוסף של אותו בן-דוד ירושלמי.
*
מְסַפֵּר בן-הדוד, הר"ר אפרים גרינהוט הי"ו: "כשליוויתי את בן-דודי שיחי' שהגיע ארצה מאנגליה ואושפז במפתיע בבית-החולים שערי-צדק, זכיתי להכיר את הרה"ח אברהם שיף ז"ל שאושפז ושכן באותו חדר של יבלחט"א בן-דודי. התוודעתי לאישיותו המופלאה של רֶבְּ אַבְרוּמַלֶה, ולשמחת החיים השופעת שלא משה מפיו של רֶבְּ אַבְרוּמַלֶה גם בשוכבו על ערש סבלו והוא מעוטף בייסורים מכל הכיוונים. עברה תקופה לא קצרה מאז, והנה בן-דודי הלונדוני מצלצל אלי בבהילות משאיר לי הודעה שבה הוא מבקש שאעשה לו טובה ואאתר את היהודי השלישי שהיה בחדר, לפי שחלם בחלומו את רֶבְּ אַבְרוּמַלֶה שיף המבקש ממנו להשיג לו את סליחתו של אותו יהודי".
"בן-דודי סיפר לי כי המנוח אמר לו בחלום, שבחייו השתדל שלא יקפידו עליו, ועתה אין לו מנוחה בעולם העליון כי ההוא הקפיד והתרעם עליו בגין העישון בחדר, ועל כן ביקש ממנו שישיגהו ויבקש את סליחתו ויבוא על קברו לומר לו שהוא מוחל לו או שישלח שליח על קברו. זה היה דבר החלום".
"הבנתי שמרישומי בית החולים קשה לאתר אותו. בני המשפחה ניסו כל הזמן להצליב מידע ולא הגיעו לזהותו של האיש. התחלתי לחשוב על כיוונים שונים. למזלי, בהיותנו בבית-החולים התעניינתי קמעא גם בשלומו של אותו יהודי שלישי ושאלתי אותו לפשר הפרחים היפים שעיטרו את סביבת מיטתו. הוא ענה לי שהפרחים הם מחנות הפרחים שלו בשכונת קטמון. חיפשתי בקרב חנויות הפרחים הפועלות באותה שכונה ואיתרתי את חנות הפרחים, חנות 'פרחי גן עדן…' בשכונת קטמון, ואת בעל החנות, דניאל.
סיפרתי לו את דבר החלום, וכן, הוא זכר היטב את המקרה ואמר מיד שאכן העישון הפריע לו, והוא לא היה שקוע בשינה כפי שסבר אַבְרוּמַלֶה לפי תומו כשהצית את הסיגריה. דניאל התפעם למשמע הסיפור מפי ואמר מיד כי הוא מוחל לו בלב שלם ואין לו קפידא. שאלתי אותו אם יסכים לעלות לקברו של רֶבְּ אַבְרוּמַלֶה לבטא אצל הקבר את מחילתו המלאה, והוא הביע הסכמה לעשות זאת מיד אחרי יום הזיכרון וכו'. אלא שמשפחת שיף לא רצתה לעכב אפילו ביום אחד את ביצוע השליחות, ועל כן מינה דניאל את חתנו של רֶבְּ אַבְרוּמַלֶה כשליח מטעמו והוא מיהר לעלות לקברו עוד באותו לילה ולמסור כי דניאל מחל בלב שלם. בכל זאת, אחרי יומיים, עלינו לקבר עם דניאל בעצמו. בעצת מורה הוראה לקחנו עשרה אנשים, נסענו לקברו של הרה"ח אברהם שיף ז"ל, אמרנו פרקי תהילים בהתרגשות עצומה, כאשר לא נותרה עין אחת יבשה, ודניאל אמר נוכח עשרה אנשים מישראל כי הוא מוחל לו בלבב שלם ואין לו עליו שום קפידא".
*
צאצאיו של רֶבְּ אַבְרוּמַלֶה הנאכלים בגעגועים לדמותו האבהית והאצילית, משתאים נוכח הגילוי המפתיע. מרגישים הם ומשערים כי ייסוריו הקשים של אביהם שאותם קיבל באהבה, בתוספת זכויותיו הכבירות בהפצת האמונה, ובעיקר – קפידתו וזהירותו בכבוד הזולת, הן שחברו יחדיו כדי לסייע לו לתקן את המעוות שחצץ בינו לבין מנוחתו בעולם העליון.
"מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל"
יהא זכרו ברוך.
נ.ב. הסיפור מתפרסם בהוראת מורה הוראה שליט"א שהורה לפרסמו על מנת שההתחזקות באמונה ובבין אדם לחברו תעמוד לזכות אברהם אשר אנשיל בן חנינא (שיף). ת.נ.צ.ב.ה.