יהודה יעקובי
"הצלקות שנותרו בי מהאירוע הלילה, יקח עוד זמן רב עד שאצליח להרפא מהן" – אומר הרה"ג רבי יהושע לנגר שליט"א בשיחה מיוחדת ל"יתד נאמן" – לאחר שסירב להתפנות לביה"ח למרות קשיי נשימה וכאבים ברגליו, ושב מיד לביתו בירושלים עם שחר.
בשיחתו הוא מפרט את שעבר עליו מרגע הגעתו ועד הגיעו לירושלים – "הגעתי בתחילת הערב לקבר הרשב"י במירון, התפללתי ליד הציון, ולא הספקתי לראות את ההדלקה הראשונה של חסידות בויאן וזו שלאחריה, מחמת שהדרך ארכה לנו כשבע שעות (מה שלא היה בשנים קודמות), והחלטתי להישאר להדלקה של חסידות תולדות אהרן שהחלה מעט לאחר חצות, כשתכננתי כי בסיומה אצא הביתה לירושלים כדי שלא להיכשל בנסיעה סמוך ליום השבת".
"ההרגשה היתה מופלאה כשנאמרו הסליחות בניגון שובה לב וכשהגיעו רגעי השיא, עם קבלת עול מלכות שמים, בבכי וברגש רב, וכולנו אחריו, חשנו רחבות הנפש, והדוחק שהיה סביבנו כלל לא תפס מקום. לאחר מכן החלה ההדלקה ועמה הריקודים בשירת בר יוחאי, וכעבור חצי שעה, כשהשעה 1 התקרבה, אמרתי שאני חייב להתחיל לצאת לכיוון היציאה, כי אם בהלוך לקח לי 7 שעות מי יודע מה יהא בדרך חזרה. החלטתי לצאת מהמקום דרך השביל תחת ה'הכנסת אורחים' שהוא הקרוב ביותר למורד היציאה".
"כשהתקרבנו למורד המדרגות החל דוחק נורא, והיה חום נורא מחמת כך. אמרתי לזה שלידי 'מה יהיה איך יוצאים מכאן', וכולנו היינו אובדי עצות כי כבר לא היתה דרך לסגת, לא לאחור ולא קדימה. כשהתחלתי לעלות במדרגות שהיו חלקות מרוב החום, שמעתי צעקות 'לא לדחוף, תלכו לאחור' וכו'. הבנתי שאני לכוד, שנקלעתי לעין הסערה מבלי יכולת לעשות דבר. ואז ברגע אחד אני רואה מפולת שלימה של אנשים שמחליקים במורד המדרגות וכל הבאים אחריהם נופלים עליהם. תפסתי מיד בפח שנקשר לגדר, והתברר שהציל את חיי ממש. אני רואה אנשים נופלים בזה אחר זה, ובין היתר אני רואה אבא שמחזיק את בנו הקטן מעט למעלה וצועק שהוא נופל לו. תפסתי אותו ברגע והרמתי אותו כשאביו נפל, ועליו נפלו עוד רבים. גם אני קיבלתי מכות מכל כיוון. אנשים החלו להערם עלי, ואני שומע צרחות נוראות 'אני לא נושם'… צעקות נוראיות… לא אוכל לתאר…"
כשהוא דומע ומתקשה לדבר, הוא נשנק בבכי בספרו – "ראיתי בחור צעיר שצעק 'תוציאו אותי אני לא נושם', ואז צעק 'שמע ישראל'… ואני לא יכולתי להרימו כי הילד היה בידיי שמרתי על עצמי לבל אפול לתוך המפולת הנוראה הזאת שהיתה צמודה אלי, אך לא יכולתי לעמוד נואש ואמרתי לבחור שהצליח מעט להתרומם מרוב אדם שנחתו עליו, שירים את הבחור הצעיר שנמצא למרגלותיי. הוא ניסה ולא הצליח… אבל כעבור דקה הוא הפסיק לצעוק… הבנתי שמשהו נורא קרה…"
הוא ממשיך בתיאורו קורע הלב – "התפללתי בליבי ואמרתי 'כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק', רבי שמעון תפעל בפמליא של מעלה לעצור את הזוועה הזאת, אבל כנראה שעת הדחק איננה שעת הדוחק. המצב רק החמיר, האסון רק הולך ומתחזק ועוד נופלים מחליקים ונופלים אחד על השני, כשאין לאן לצאת לא בצד שלנו שהיה עמוס מאדם, ולא למעלה שכולם במורד מנסים רק להכנס בדרך להדלקה מבלי להבין מה מתרחש".
"הילד הקטן כמובן צרח לאביו וזה הקשה עלי עוד יותר. התפללתי לבורא העולם שיציל אותי רק בעבור הילד הזה שמתחנן 'אבא'… ואני זועק ל'אבא'. התקשתי להרגיעו מרוב הלם בו הייתי שרוי, ואמרתי אתו בדמע – אבא שבשמים! תעצור לנו את הזוועה ביום כה מסוגל לא הרחק מפתח המערה של התנא הא-לוקי…"
"דקות אלו שנדמו כנצח היו נראות כי הצעקות הנוראיות שבמקום שיילכו ויתחזקו, הלכו ודממו, וזה סימן עבורי יותר מכל את הטרגדיה, ורק צעקות של הצלה נשמעו מכל עבר. כשהחלו מעט לזוז, כשחשתי מפלט ובלית ברירה נסוגתי לאחרו עם הילד שעמי. רגלי כאבו מאד, וידי כמעט נשברה מאחיזת הילד גבוה מעל הנופלים. ניסיתי לאתר את אביו של הילד, לדעתי הוא שרד כי ראיתיו נמלט לצד הנופלים, אבל אין לי מושג. אני הגשתי את הילד לחובש החלה שניסה להרגיע ומבכיו, ואני יצאתי מהמקום. כשלא הסכמתי להתפנות, התקשרתי הביתה, ואשתי אמרה שאבוא מיד הביתה בכל מחיר…"
יצאתי בדמעות חבול וכאוב פיזית ונפשית, והתחלתי לרדת במורד ההר, וכשראיתי אוטובוס עליתי וציפיתי להגיע לירושלים כשלא היה לי ספק שמימדי האסון יהיו קשים. אבל גם אני לא שיערתי שבדרך תוך כדי אמירת התהלים נשמע את גודל הזוועה שלא נתפסת בעיני אדם".
לסיום מתאר לנו רבי יהושע – "באתי הביתה וכולי הודאה, כי כפסע היה ביני לבין המות, וחשתי כי הילד שהיה בידיי כנראה גרם לי כוחות נדירים להתפס בכל מחיר בפלטת האלומיניום שהצילה את נפילתי המוחלטת, וכך למרות שלידי בכל כיוון דממו הקולות, אני נותרתי בחיים, ולכן הסכמי לדבר אתכם, לפרסם את הנס ברבים, ולומר כי חשתי לראשונה בחוש מהו כל המיל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, את העולם שלי ושל ילדיי שחלילה היו נותרים יתומים ד' ירחם…"
כשביקשנו לשמוע תחושותיו לאחר עיכול האירוע, הוא לא מדבר כלל על המחדלים שאין לו הבנה בהם – "חשתי שזו גזירה נוראה משמיא, ואולי כמו אצל בני אהרן שבמקום הקדוש ובזמן הקדוש ביותר נלקחו לכפרה, אין לי ספק שהיתה זו גזירה שבאה לכפר בצורה כה קדושה ומיוחדת על הדור כולו, ונקווה שאכן נראה רק ישועות לכלל ולפרט".