קרני שמש אחרונות מזדקרות מבעד לשרשרת הרי מירון, השמים הופכים לכתומים, המוני אדם עולים ובאים מחניוני האוטובוסים ממלאים מחדש את ההר כולו שהתרוקן מעט בשעות הצהריים החמות, כשכעת, הכל עומד להתחיל מחדש.
שעת נעילה.
הרחבות מתמלאות בזו אחר זו, רחבת באיאן, תולדות אהרן, תולדות אברהם יצחק, חצר המערה. קהל ענק שרק הולך וגדל מרגע לרגע מצטבר במעלה ההר, מנצל כל רגע ושניה בשעות המסוגלות והקדושות הללו, ממתין לאות הפתיחה, מדליק נרות, מצטופף, מתפלל מנחה, מסיים תהילים, מתארגן לקראת הרגעים הגדולים והקדושים.
ואז זה קורה.
הצליל הראשון בוקע וקולו מתפזר על ההרים, שב בבת קול רועדת לרחבות העמוסות, הניגון המרטיט שמכריז על פתיחת מעמד ההדלקה עולה ומתנגן, 'ארבע בבות', 'ויהי נועם', 'ויהיו רחמיך מתגוללים'. הרגע שבו עוצמים את העיניים, מתנתקים, הלב יחד עם הדמעות עושה את שלו ונפתח לעולמות נשגבים השמורים לרגעים שכאלה בלבד, 'פתח להם נועם ורצון לפתוח שערי רצונך'.
והם, עומדים שם כמעט ולא נראים, רק קול נגינתם יישמע ושפתותיהם לא נעות, גופם מותש, ביממה האחרונה אצבעותיהם לא הפסיקו מלרטוט על לחצני הקלידים, פיהם היה צמוד לפיית הקלרינט בו הם נשפו שעות רצופות ללא הפסקה, אבל נשמתם, ליבם ורוחם, מקבלים עוצמה חדשה, כוחות מעולמות אחרים.
כשבידיהם הקלרינט, הכלי הזה, שכבר מהצליל הראשון שבוקע מתוכו הלב רוצה לרקוד מתוך בכי, ולבכות מתוך ריקוד, הם פותחים בניגוני רגש והכנה, בינתיים האלפים עולים, בזה אחר זה עורמים את המדורות בשמן זית וצמר גפן, מתכוננים לרגע הנשגב בו יידלק הניצוץ הראשון ותעלה המדורה כשלהבת העולה מאליה.
בהגיע הרגע, בשלב שבו ניגוני התעוררות יגיעו לשיאם, בנקודה בה הלב נמס מגעגוע ומהרהורי תשובה, או אז, הניצוץ הראשון עולה בסערה ויחד אתו הקצב משתנה, קולות הזמרה יפרצו בזה אחר זה.
"לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי" "לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי"
"לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי" "לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי".
אם יש לב יהודי בעולם שנותר אטום ברבות השנים, כאן הוא יישבר, רבבות האנשים, הפרנצ'ס, הרחבות, הבמות, ההר כולו עולה בלהבות של אש קודש, וההרים סביב, נדמה כי הם ממתינים בדומיה לרגע הזה משנה לשנה.
"ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף".
החלום: בימת חצר הציון
אל הרגעים הללו ביקשנו לשוב, לחזות בהם מהצד השני, מצידם של אותם אלה שעומדים שם מוקפים בלהקת זמרים, וקול הקלרינט פורץ ישר מנשמתם וחודר ללבבות. אי אפשר להתכחש לכך שרובם, כן, רובם של נגני הקלרינט בהר מירון במהלך השנים הם חסידי ברסלב. ולא רק הם, אם תגיעו לבימת המוזיקה בחצר הציון בכל שנה ושנה בל"ג בעומר בכל אחת משעות היממה הזו תבחינו כי לפחות מחצית מנגני הלהקה, הינם חסידי ברסלב.
בכדי לפצח את החידה הזו התכנסנו עם שלושה מהם, נגני קלרינט ידועי שם, שניצבים שם כבר שנים ארוכות ברציפות מידי שנה בשנה, ר' דוד קליגר, ר' נחמן צוקר ור' אברהם בלטי. שלושתם חסידי ברסלב, שהפכו לנכסי צאן ברזל במושגי ל"ג בעומר.
כשבידיהם הכלי המרגש, הקלרינט, התקבצנו לשיחה מיוחדת שכולה הכנה מרגשת ליום הגדול והמסוגל הזה, הם חיים אותו יום אחר יום במהלך השנה, אלו הם רגעי הדגל שלהם מהיום שבו פגשו את הקלרינט בהיותם בחורים, כבר אז הבינו מיד שהפסגה והשעות הנשגבות ביותר של נגני הקלרינט הם שם, ביום ל"ג בעומר.
ואנחנו שואלים מיד.
כמה שנים אתם כבר מתייצבים שם מידי שנה עם הקלרינט?
ר' נחמן צוקר: "פעם ראשונה שניגנתי היה לפני כעשרים שנה, הייתי אז קצת אחרי בר מצווה, על חליל אני מנגן מגיל שמונה אבל על קלרינט התחלתי מיד אחרי הבר מצווה. השנה ראשונה שניגנתי הייתה יחד עם מספר בחורים בישיבה שידעו לנגן על כלים נוספים, באנו חדורי מטרה לכבוש את הפסגה שהייתה מבחינתנו הבמה בהר מירון.
"באותו זמן ניגן שם ר' יחיאל בריכטא יהודי שמגיע כל שנה לל"ג בעומר עם חמשה כלים אקורדיון, סקסופון ועוד, והיה מנגן שעות על גבי שעות רק בחצר המערה. אנחנו הצטרפנו אליו, היינו אז צעירים, בשבילינו זה היה השיא לנגן שם למרות שאולי אז זה לא היה נשמע טוב כמו היום, אבל משם התחלנו".
ר' אברהם בלטי: "הפעם הראשונה שלי בחצר המערה הייתה לפני כשבע עשרה שנה, למדתי אז בישיבת דאראג בבני ברק התחלתי לנגן על קלרינט. תמיד אהבתי מוזיקה, ממש מגיל קטן, אך כששמעתי את הקלרינט זה שבה את ליבי והבנתי שבשורש אני שייך לכלי הזה. אני מגנן על עוד כלים אך זה לא מגיע לרמה – לא מקצועית ולא רגשית – בה אני מחובר לקלרינט.
"כמובן שמהרגע שהתחלתי לנגן חלמתי כמו כל נגן קלרינט לנגן במירון בחצר המערה אבל כבחור ישיבה לא הייתי אמור לעזוב את הישיבה ולהגיע למירון וחשבתי שזה יישאר בגדר חלום, אבל לפתע המשגיח הודיע שהוא ארגן אוטובוס לכל הבחורים למירון, אני כמובן תפסתי את הקלרינט ורצתי לאוטובוס.
"הגענו בשעת אחרי צהריים למירון, נעמדתי ליד הבימה עם הקלרינט בשלב מסוים היה רגע שבו נגן הקלרינט יצא, נכנסתי לבימה ותפסתי את מקומו לקול שירתו של אברהמל'ה קירשנבוים, זו הייתה השנה הראשונה שבה המשיכו את הריקודים בחצר המערה עד לשעה עשר בלילה, לפני כן הניגונים היו מסתיימים בשקיעה, ומאותה שנה הכל היסטוריה.
השיא: שש שעות ברציפות
למעשה ר' דוד קליגר, הינו הנגן הוותיק מבניהם, בזמן שבו הוא החל לנגן בחצר המערה עדיין לא הייתה את הבימה המפורסמת, באותם ימים היו עומדים הנגנים בצד החצר זה לצד זה ומחליפים ניגונים לפי בקשת הציבור, אבל הפעם הראשונה בה עמד שם קליגר הייתה הרבה לפני שהוא ניגן בקלרינט, עשר שנים קודם לכן.
ר' דוד קליגר: "הקשר שלי למירון התחיל בגיל מאוד קטן, בשמחת החלאקה שלי – לפני 37 שנים, שם זכיתי שיגזזו את שערותיי, ומי שגזז את שערותיי היה רבה של אלעד כיום הרב שלמה זלמן גרוסמן. בגיל שמונה עברו הוריי לצפת, שם גרנו שלוש שנים.
"באותה תקופה, אבא שלי למד בכולל של הרב של מירון הרה"ג ר' מאיר שטרן שליט"א, בל"ג בעומר הם העמידו דוכן התרמה לכולל, שם מכרו שמן זית, נרות ועל הדרך אספו תרומות לכולל. בין השאר הביאו אותי לעמוד שם לצד הדוכן ולשיר.
"הייתי נראה קטן מאוד, אמרו שיש לי קול יפה ואני יודע לשיר, אז הצמידו לי אורגניסט ושרתי בליל ל"ג בעומר משמונה בערב עד השעה שתיים בלילה ברציפות תוך כדי שאנשי הכולל מביאים עוד ועוד מתפללים לדוכן ההתרמה כשהם צועקים כל הזמן בואו לחזות בילד הפלא בן השלוש. הייתי אמנם בן שמונה אבל נמוך, נראיתי ממש כבן שלוש, זה היה מחזה מאד נדיר. אני זוכר שזרקו עלי מטבעות של כסף מרוב התלהבות.
"הפעם הראשונה שניגנתי הייתה בגיל שבע עשרה, באותו זמן התחלתי לנגן בקלרינט דבר שהעצים אצלי את הנושא של רשב"י ול"ג בעומר בפרט. בשנים עברו לא היה סדר בבמות כמו שיש בשנים האחרונות, לעלות לנגן בחצר הציון הייתה שאיפה של כל נגן קלרינט או סתם נגן, וכך מגיל די צעיר מצאתי את עצמי מנגן על הבמה בחצר הציון. שנה אחת אפילו זכיתי למה שהרבה לא זכו, ניגנתי קרוב ל-6 שעות ברציפות בקלרינט בחצר המערה, איש לא בא להחליף אותי כך שניגנתי ברציפות עד לסיום ההילולא. זה היה קצת קשה אבל היה ברור לי שאני לא אשאיר את חצר המערה בל"ג בעומר בלי קלרינט".
ההלם: לנגן שעות בלי קהל
כל אחד מהם, שנים על גבי שנים נמצאים שם ביום ל"ג בעומר, החל מערב ל"ג בעומר במעמדי הפתיחה בכניסת הלילה הקדוש, ועד לסיום יום המחרת. בין מעמד למעמד שאליהם הם מוזמנים מבעוד מועד, הם נכנסים לחצר המערה עצמה, שם הנגינה עולה ומתנגנת עשרים ושמונה שעות ללא הפסקה. על השעות האלו הם לא יוותרו לעולם, הם ימתינו כל השנה לרגעים הללו.
אך שנה שעברה, כשהעולם כולו עצר מלכת עם פרוץ נגיף הקורונה ומירון נותרה סגורה, הם עמדו במתח והמתינו לראות האם גם בשנה זו הם יזכו להגיע ולהמשיך את המסורת, כל אחד מהם כשנזכר ברגעים הללו קולו עומד על סף בכי.
ר' אברהם בלטי: "לא יודע איך הייתה לי את הזכות אבל הוזמנתי לנגן בשנה שעברה במעמד ההדלקה המרכזית שפותחת את שמחת ההילולא. לא דמיינתי שיכולה להיות מציאות כזו, אבל עמדתי שם עם הקלרינט כשעל הבמה היו יותר אנשים מאשר בקהל. היה קשה לראות את המחזה הזה, מירון שוממה, ואנחנו מנסים לנגן רגיל, הלב נשבר אבל הרגשתי תחושת שליחות אמיתית".
ר' דוד קליגר: זה קשה לי להיזכר בזה, הייתה לי הזמנה לנגן בהדלקה והיא התבטלה כמה שעות לפני האירוע, הלב שלי נשבר בבית כל הל"ג בעומר, לבסוף לא יכולתי להתאפק, קמתי ונסעתי, החלטתי שאני אגיע הכי קרוב שאצליח, כשהגעתי זה היה אחרי שפרצו למירון רבים, והמשטרה ביקשה לעשות סדר מחדש, אז חסמו את כל הדרכים, אפילו תעודת העיתונאי שלי לא עזרה לי, כל פעם כשאני רואה צילומים מהמעמד בשנה שעברה יורדות לי דמעות".
ר' נחמן צוקר: "אני זכיתי להגיע למירון ולנגן במהלך היום בחצר המערה, למי שלא היה שם אי אפשר להסביר את מה שהרגשנו שם, למרות שלא היו אנשים בציון ארגון הילולא דרשב"י דאג שבכל השעות יהיו ניגונים כרגיל בחצר המערה בשביל להמשיך את המסורת.
"אלו היו שעות שאני עד עכשיו לא יודע להגדיר אותן. מצד אחד אני נמצא בל"ג בעומר במירון מנגן את אותם שירים, אותה תזמורת, הניגונים המיוחדים הללו של ל"ג בעומר, אבל מצד שני אני לבד, אין קהל, אין אנשים, כמו מלך בלא עם. אני מתחיל להישבר, אבל אז אני נזכר שאני בחצר הציון הקדוש ביום ל"ג בעומר, רבי שמעון כאן רוקד בוודאי, אז אני פשוט מנגן לרבי שמעון בכבודו ובעצמו, אבל אז אני מתפרק שוב כשמחשבות וזכרונות מכל השנים עולות וצפות, אני מנסה לעכל את מה שקורה ולא מצליח".
ר' אברהם בלטי: "זה היה מאד קשה, תחושה מוזרה מאד, אני חיזקתי את עצמי בזמן הזה עם נקודה יפה ששמעתי אז. הרבה מכירים את הנאמר 'כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק', אבל יש עוד מאמר מרבי שמעון, שהתאים למה שהיה שם, הגמרא בפסחים אומרת "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו". מצד אחד הייתה שמחה על הזכות שנפלה בחלקי להיות אצל רשב"י ביום ההילולא אבל מצד שני כואב וקשה שנבצר מכל עם ישראל להגיע".
ר' נחמן צוקר: "כל זמן מה אחד הנגנים התפרץ בבכי, הגיעו לנקודה מאד פנימית, כי מנגנים בשיא הרצינות כמו לפני עשר אלף איש, כמו שצריך לנגן במקום הקדוש הזה, כי יודעים שלמרות שאין אנשים הקדושה היא אותה קדושה, אבל המקום ריק, אני לבד. אומרים שהתזמורת עושה את השמחה אבל אנחנו הרגשנו מה קורה כשהקהל לא נמצא".
ר' דוד קליגר: "למעשה היו לי עוד שנתיים בודדות בחיי שהפסדתי את ל"ג בעומר במירון, זה היה כשהייתי בישיבה קטנה, למדתי בישיבה ליטאית, ראש הישיבה אמר שמי שייסע למירון ייזרק מהישיבה. בשנה הראשונה באיזושהי אמתלה הצלחתי להשיג שחרור אבל בשנתיים שלאחר מכן זה היה מאוד קשה והפסדתי. עד שנה שעברה היו חסרות לי שנתיים במירון והרגשתי כאילו חסרות לי שנתיים בחיים, סוג של חור בנשמה, בשנה שעברה לצערי הרב נוספה השלישית.
המקור: צוענים דרוזים ומולדבים
מדוע כל נגן קלרינט מרגיש שהפסגה של הניגון שלו זה על הבמה בחצר המערה?
ר' נחמן צוקר: "הקשר של הקלרינט ומירון זה קשר עתיק מאד, אגב יש אומרים שהקלרינט מוזכר בגמרא במסכת סוכה (החליל חמישה וששה) שכבר בזמן בית המקדש היה חליל מיוחד שאיתו ניגנו הלווים בבית המקדש, והרבה מדמים את זה לקלרינט של ימינו שהוא מאד דומיננטי ומביע רגשות בצורה מעוררת השתאות".
ר' אברהם בלטי: "הניגון במירון זה משהו רוחני, זה לא כמו לנגן בכל מקום אחר. בשנים האחרונות, למעט עצירה להתפלל ולטעום משהו, הקלרינט לא יוצא מהפה שלי. אני מתחיל את ההילולה בהדלקה המסורתית הראשונה ומשם אני מדלג לעוד 8 הדלקות בערך, כל הדלקה במירון יש לה את השעה, הזמן, האור והחן שמיוחד רק לה, כך שקשה להשוות בין ההדלקות. אפשר לומר שהראשונה זו ההדלקה הכי גדולה, וגם הראשונה שפותחת את היום, אבל בוודאי באמת שגולת הכותרת היא חצר הציון".
ר' דוד קליגר: "בזמנו הפיקו כרטיסים מיוחדים לנגנים בחצר הציון ויש לי כמה כרטיסים כאלה של שעות נגינה, אני שומר אותם בצד ורוצה שיקברו אותי אחרי מאה ועשרים עם הכרטיסים, אולי יש כאלה שיצחקו, אבל מבחינתי, אלו הם כרטיסי הכניסה שלי לגן עדן. הכרטיסים האלה זה הפתח לרבי שמעון, כי באמת אני יודע שאם רבי שמעון לא מזמין את האדם, הוא לא יגיע. כדי להגיע לרבי שמעון בל"ג בעומר צריך זכות. להיות במירון בל"ג בעומר זו תפילה, זה הווי, לכל אחד זה מזיז משהו משמעותי בלב.
"אי אפשר לצפות את זה מראש. זה להגיע למירון ולתת ללב לעבוד. ככל שמתקדמים במעלה ההר מפלס הרגש מתרומם. כשמגיעים לציון הוא כבר עולה על גדותיו. מישהו פעם אמר לי מה רשב"י לכל אף קלרינט לכל, כמו שאצל רשב"י יש הכל; יום כיפור בפנים ושמחת תורה בחוץ. כך גם הקלרינט, כלי הנגינה של מירון, מה שמיוחד בו הוא שאפשר לנגן בו צלילי בכי וצלילי צחוק באותה נשימה. ויש בו כמויות עצומות של נשמה".
ר' אברהם בלטי: "למעשה הקשר של הניגונים הללו למירון התחיל בגלל שלפני המון שנים היו מגיעים להילולא דרוזים וצ'רקסים שגם הם היו מאד מעריכים את גדולתו של רשב"י הקדוש, באותו זמן היה שם רק קלרינט תוף ואקורדיון, כל אחד ביקש את הניגון שהוא אוהב, ושילם לנגנים כמה פרוטות. עם השנים השתרשו ניגונים רבים שמושרים בעיקר בל"ג בעומר במירון וכונו 'ניגוני מירון'".
ר' נחמן צוקר: "הניגונים האלו הגיעו מהרבה מקומות, מחצרות חסידיות במזרח אירופה, מלחנים שמקורם ביידיש והובאו על ידי העולים, ניגונים צועניים ממולדובה, מבולגריה, ניגונים דרוזיים. המשותף לכל הניגונים האלו זה שהיה אפשר לנגן אותם בקלרינט תוף ואקורדיון וזה יצר את הרצף של הסגנון המיוחד הזה".
ר' דוד קליגר: "היו מנגנים מפורסמים שהתחילו לסחוב את הניגונים הללו למירון, היו יצחק 'שפילער', שמעון 'קלרינט'ער', אריה לייב ואברהם סגל (אברום קרלינט'ער), בתקופה זו התבלטו גם המזמרים והרוקדים כמו ר' זושא ברנדויין, ר' אברהם לייב זילברמן ובנו ר' בערל, הצדיק רבי אשר זעליג מרגליות זצ"ל ועוד.
ההבטחה: בזכות הניגונים המיוחדים
"בעקבות הנוהג שהעולים היו מבקשים מהכליזמרים לנגן ניגון ובתמורה היו מעניקים להם מטבע כשכר אז חלק מהניגונים מכונים על שם מי שהיה מבקש בשנים עברו לנגנם כמו למשל: ניגונו של ר' ישעיה אשר זעליג מרגליות, המוכר גם כשיר 'משה אמת', וכן ניגון ר' יוחנן הסנדלר".
ר' נחמן צוקר: "אגב, אחת ההדלקות העתיקות ביותר לפני ההדלקות הידועות שיש היום זו ההדלקה שמתקיימת על קבר רבי יוחנן הסנדלר. אומרים שזה התחיל כדי לא לבייש את רבי יוחנן הסנדלר שלא מגיעים לקברו בזמן שיש עשרות אלפים בציון של רבי שמעון הסמוך. היה מנהג שעושים תהלוכת הכנסת ספר תורה מצפת למירון, ואז היו מנגנים ניגונים קבועים מסורתיים, בשעה שתיים בלילה היו מתיישבים בציון של רבי יוחנן הסנדלר, שם היו מנגנים במשך כמה שעות אוסף ניגוני מירון".
ר' דוד קליגר: יש סיפור ידוע על אחד הניגונים המיוחדים של מירון שנקרא ניגון הרידב"ז – רבי יעקב דוד וילובסקי בן זאב, הרידב"ז התגורר בעיר העתיקה בצפת בשכנות לאחד מנגני הכליזמר הידועים בדורו ר' שמעון קלרינט'ער, כל פעם שהרידב"ז היה יוצא מביתו ורואה את ר' שמעון יושב בפתח חצר הבית ומנגן לעצמו ניגוני מירון היה נעמד בסמוך אליו ומאזין לנגינתו. באחת הפעמים שאל הרידב"ז את ר' שמעון 'במה אני יכול לגמול לך על ההנאה שאתה גורם לי בנגינתך?' השיב לו ר' שמעון קלרינטר: 'כשם שאני שכן שלך בחיים אני מבקש להיות שכן שלך גם בעולם הבא'.
"הרידב"ז הבטיח לו שכך יהיה וזה קרה בצורה מופלאה. הרידב"ז נפטר ביום הראשון של ראש השנה תרע"ד שחל ביום השבת. כנהוג באותם ימים לא רצו להלין אותו יומיים עד למוצאי החג וחיפשו קבר מוכן כדי לקברו ביום השני של ראש השנה. קבר כזה היה בחלקה שרכש שמעון קלרינטר עבורו ועבור אשתו ושם אכן נקבר הרידב"ז. וכך לאחר אריכות ימיו ושנותיו זכה שמעון להיקבר בסמוך לרידב"ז כפי שהבטיח לו. זה המקור לשם של הניגון שמנגנים במירון 'ניגון הרידב"ז'.
החיבור: קשר של שמחה ולב נשבר
איך אתם מסבירים שרוב הנגנים במירון הם חסידי ברסלב?
ר' דוד קליגר: "נראה לי שזה תלוי בשני דברים, לברסלב יש קשר מיוחד למירון, זה לא סוד, בברסלב מדורי דורות היו פוקדים את ציון הרשב"י במירון, וגדולי העובדים בברסלב בילו בו ימים שבועות וחודשים באשר הוא מיחידי הדורות וכו', ואף היו שבשנים שלא התקיים קיבוץ באומן ערכו שם את הקיבוץ הקדוש בראש השנה ומצאו את מנוחת נפשם בגעגוע לצדיק בציון רשב"י הקדוש. ומצד שני, לברסלב יש קשר מיוחד לעולם הנגינה, זה גם ידוע, וכאן בעצם שתי הנקודות מתחברות".
ר' נחמן צוקר: "אם אנשים ישימו לב זה לא רק במירון, חסידי ברסלב מנגנים באחוזים הרבה יותר ממקומות אחרים, כמעט ולא תמצאו היום להקה ותזמורת שאין בה נגנים חסידי ברסלב, בחתונות של ליטאים, ספרדים, חסידים, פעמים רבות מאד על הבמה יהיה לפחות חסיד ברסלב אחד".
ר' אברהם בלטי: "אפשר להסביר את זה בשתי צורות, מצד אחד באמת החובה שרבינו הקדוש חייב כל אחד להיות בשמחה, ולכן זה מאד נפוץ נגנים חסידי ברסלב. אבל יש עוד עניין, שבברסלב לא מתביישים ללמד בחור נגינה, אני זוכר שבבחרותי ההורים שלי עודדו אותי שאלמד נגינה אבל היו לי חברים נוספים שרצו ללמוד אך ההורים שלהם לא הסכימו".
ר' דוד קליגר: "כמובן בברסלב יש גם את העניין הזה של לב נשבר יחד עם שמחה, שזה ממש מה שיש בקלרינט, כנראה שרבינו הקדוש רוצה שהלב נשבר והשמחה יגיעו לכל מקום והוא שולח אותנו כשליחים שלו, וודאי במירון, שבאמת הקשר של חסידי ברסלב למירון היה חזק בכל השנים, ובל"ג בעומר זה היה השיא.
"כילדים קטנים במשפחה של חסידי ברסלב לא היינו מוותרים, אז לא היו כל כך הרבה אנשים והנסיעה לא הייתה כמו היום. אני נזכר ששנה אחת הצטרפנו אני ואחי לנסיעה ברכב של ידיד של אבא שלי שלקח אותנו למירון. ישבנו בתא המטען של פורד ה'קורטינה' שלו, זה רכב שמותאם לישיבת נוסעים בחלקו האחורי. באחת העליות שבדרך למירון נפתחה הדלת האחורית ופשוט נשפכתי החוצה. כבר הרגשתי את חיכוך האספלט ביד, בחלקיק השניה לפני שמצאתי את עצמי עף החוצה, אח שלי תפס אותי ומשך אותי בחזרה לבגאז'. מאז בכל פעם שאני עובר שם אני מברך ברוך שעשה לי נס".
הרגעים: לרקוד לנגן ולבכות
אתם נזכרים בימי ראש השנה באומן כשאתם מנגנים במירון עם הקיבוץ הענק של כל סוגי האנשים?
ר' אברהם בלטי: "באמת יש הרבה דברים דומים בין מירון לבין אומן, באומן אומנם אין מעמד הדלקה כמו במירון, זה קצת שונה אבל יש הדלקה בלב".
ר' נחמן צוקר: "אלו שתי בחינות דומות, מכל עמך בית ישראל, כל הגוונים מתקבצים ביחד למקום אחד, האחדות, השמחה, הצדיק, הקיבוץ הגדול, יש בזה הרבה דברים דומים. נראה שאותם אנשים שיגיעו לאומן זה סגנון האנשים שמגיעים למירון, אנשים שמחפשים את הצדיק, מחפשים את הקירבה לקדוש ברוך הוא דרך הצדיקים".
ר' דוד קליגר: "אולי כחסידי ברסלב אנחנו באמת מתרגשים יותר במירון כי זה מתחיל להכין אותנו לראש השנה כשזה מזכיר לנו את הקיבוץ באומן. כל שנה אני באמת פותח את הבוקר של ל"ג בעומר כשאני מנגן בהדלקה של ברסלב שנערכת בשטח של תוא"י, מי שבאמת רוצה לרקוד ברווח יכול להגיע לשם, זה במקום מרווח ורחב ידיים ללא צפיפות ודוחק".
לסיום, אילו רגעים מיוחדים נחרטו לכם במהלך השנים מהנגינה במירון?
ר' נחמן צוקר: "אני נוהג ככה, ואני מאמין שגם חבריי נוהגים כך, שלפני שעולים לנגן מצטרפים לריקודים בחצר, בלי זה אי אפשר לנגן, צריכים לזכות קודם לרקוד עם רשב"י לפני שעולים לנגן. באחת השנים כשהגעתי לחצר המערה, ר' אברהם בלטי ניגן על הבמה ואני הייתי אמור לעלות אחריו, בינתיים התחלתי לרקוד ותוך כדי גם נעמדתי לקרוא זוהר בחצר המערה. תוך כדי שאני קורא, הנגינה של הכלייזמר הייתה כל כך מיוחדת, ופתאום פרצתי בבכי, הייתי אמור להחליף את ר' אברהם אבל פשוט לא יכולתי לעלות לנגן, לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
"באמת הניגונים הללו שהם בלי מילים רק מנגינות מביאים לכזו התעוררות מתוך שמחה וגעגועים לקדוש ברוך הוא שאין בשום ניגונים אחרים, אולי דווקא בגלל שזה בלי מילים אז זה גבוה יותר. אני זוכר שר' אברהם חיכה שאני אעלה במקומו, אבל עמדתי שם זמן ממושך בכיתי ובכיתי. זה סוג של בכי שבאמת אנחנו מכירים רק באומן בציון הקדוש, והניגונים הללו אצל רשב"י הם ממש מנקים את הלב, מרגישים אחרי זה משהו חדש, נשמה נקיה יותר".
ר' אברהם בלטי: כמו שר' נחמן צוקר אמר, באמת גם אני מקפיד לרקוד לפני שאני עולה לנגן, זו ממש חובה, חייבים להתחבר לרבי שמעון בריקודים קודם. הייתה שנה אחת אחרי שאני רוקד זמן ממושך, ודקות ספורות לפני שאני עולה לבמה ניגש אלי יהודי וצעק לי 'אברהם, תתפוס מקווה לפני שאתה עולה לנגן'. ברגע הראשון לא חשבתי באמת לעשות את זה, כולם יודעים איך נראים מי המקווה במירון בל"ג בעומר, אבל אז נזכרתי בסיפור שאבא שלי סיפר לי.
"לפני בערך ארבעים שנה הוא הגיע פעם עם הגרא"ב למקווה בבני ברק, שלא החליפו בו את המים תקופה ארוכה מאד, המים שהו שם הרבה זמן והיו ממש מעופשים, כמובן שאיש לא רצה לטבול… כשהגרא"ב ראה את זה הוא אמר, שהעבירות שלנו הרבה יותר מלוכלכות מהמים הללו אז בוודאי שצריכים לטבול. כשנזכרתי בזה החלטתי להיכנס בכל זאת למקווה, באמת אלו היו מים שטבלו בהם כמה מאות איש אבל לא וויתרתי, כשיצאתי החלטתי שאני צריך שוב לרקוד עם הקהל, אני לא אשכח איזו הרגשה מיוחדת קיבלתי באותו זמן, מאז בכל שנה ושנה לפני שאני עולה לנגן אני נכנס לטבול, אני לא מוותר על הטבילה הזו".
השכר: כל התפילות מתקבלות
ר' דוד קליגר: "אני טובל בריקודים של האנשים בחצר, באמת אי אפשר לעלות לנגן בלי לרקוד לפני כן, גם אחרי זה אני יורד שוב לרקוד, אני מנגן ורוקד, מגנן ורוקד, ככה זה למעשה כל היום. באמת אני יכול לומר שבזכות הנגינה והריקודים הללו זכיתי ממש לראות מופתים אצל רבי שמעון כפשוטו. הרגשתי אותו בכל מיני מקומות שהייתי צריך וממש היו לי ניסים, זו זכות לנגן וזו זכות להיות קשור לרבי שמעון, כשמשמחים את האנשים בחתונה שלו, אני מרגיש שהוא מחזיר לי על זה".
ר' אברהם בלטי: "כשרואים ציבור גדול ששש ושמח לכבוד התנא האלוקי זו הרגשה שאי אפשר לתאר אותה במילים. גם אם ננסה לא שייך לתאר אותה במילים, הרגשה עילאית, פשוט מאוד אני מנגן וזועק את המילים של השיר, בין אם הן של בקשה או הודיה המילים מקבלות משמעות אחרת לגמרי בצורה הזאת וזו זכות".
ר' דוד קליגר: "גם להגיד את המילים, זה פשוט מרומם, בבר יוחאי, ואמרתם כה לחי, תוך כדי הריקודים כשיש מילים קדושות כאלה אם אומרים אותן זה מרומם ממש, זה מביא לבכי כשמתחברים לקדושה הזו".
ר' נחמן צוקר: "ניגוני הרגש הללו באמת מביאים לבכי, אני יכול להתחיל לנגן ולדמוע, הריקודים, התפילות, כשאדם מתפלל הוא כולו תפילה. כשהוא רוקד, כולו ריקוד. כשמנגנים, כולנו נגינה, ל"ג בעומר במירון זה משהו שמצפים לו כל השנה, יום שמרגישים שהתפילות עולות למעלה".
מתוך געגועים עזים שלושתם פורצים בניגון ומותירים אותנו בציפייה דרוכה ליום הקדוש.
"אָב הָרַחֲמָן שְׁמַע קוֹלֵנוּ, בְּהִלּוּלָא דְּבַר יוֹחָאי: אַתָּה הוּא מוֹשִׁיעֵנוּ, בִּזְכוּת אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי: אשרינו
הָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְצִיּוֹן עִירֵנוּ, בְּהִלּוּלָא דְּבַר יוֹחָאי: הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ, בִּזְכוּת אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי: אשרינו"
(מתוך ניצוצות : https://www.turbo-ad.co.il/
הערה קריטית
למה כותבים בכתבה הזו על ברלנד ימ"ש?
למה למחוק ולמחוק גם את תגובתי זו.