"וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות תהינה" (כג טו)
איתא בחז"ל (יבמות סב:): שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא וכולם מתו בפרק אחד, בין פסח לעצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. וכבר ידועה ומפורסמת קושיית המפרשים, מאי טעמא נענשו דווקא בימים אלו בין פסח לעצרת, שהם מיועדים לימי שמחה, ימי הכנה למתן תורה וכדברי הרמב"ן (בפרשתן) שימים אלו שבין פסח לעצרת הם כימי חוה"מ. מה טעם סובבה ההשגחה, שתהא מיתתם בימים אלו, ובכך נהפך לאבל מחולנו?
מסופר, שבעת שסובב מרנא ה'חפץ חיים' זיעוכי"א ממקום למקום למכור את ספריו, חישב על אם אחת הדרכים לנסוע אף לעיר קובנה. אומר ועושה. אך מחמת יראתו המופלגת, התנה ה'חפץ חיים' תנאי עם פייבקע העגלון, שלא תעלה על עגלתו אשה בשופו"א. פייבקע הסכים בהינף יד ובזילזול גמור לבקשתו 'התמוהה' ואישר.
אך, לא איש כפייבקע יפסיד נוסע, אמנם הבטיח, אך לא הבטיח לקיים… עוד באותה תחנה העלה אשה על עגלתו. נחרד ה'חפץ חיים' ופנה לרדת, כפי שנדרש. אך משהתחיל לרדת התפרץ עליו פייבקע בחמת זעם, חירפו וגידפו כדבעי בכל מיני תארים שאין להעלותם על בדל שפתינו, עד שהבטיח פייבקע לעצמו, כי אכן שילם לאיש כמעשהו על עזותו ב'מנהג שטות זה', עפ"ל.
ה'חפץ חיים' לא נע ולא זע, בחרש השיבו כי אל לו להתרעם כי אם על עצמו בלבד, הן סוכמו הדברים מראש, ומשלא עמד בהם – אין מקום לתרעומת. העגלון המשיך במסע גידופיו ודברי הגנאי החמורים, עד שנבלע הח"ח באופק, בדרכו להשגת עגלה חילופית שהשיג בסוף והגיע עמה לקובנה.
משנכנס פייבקע לביהמ"ד בקובנה ביום השבת, השתומם לראות את הקהל כולו יושב ברתת, ומאזין בשקיקה לנועם צוף אמרותיו של אותו הלך משונה וקבצן מוזר, שירד מעגלתו עבור חומרות שווא… פייבקע שפשף עיניו בתימהון גובר ולא הבין את המתחולל: מה יש לו לקבצן זה 'למכור', ומאי טעמא שותים כל הקהל הקדוש בצמא את דבריו?…
פייבקע פנה לחבריו העגלונים לדעת מי זה ועל מה זה, והללו תקעו בו עיני שור תם, תמהים על כי אין הוא יודע שזהו ה'חפץ חיים' בכבודו ובעצמו, שזכתה קובנה שבא להאציל מהודו עליה… פייבקע צנח מתעלף… האומנם את ה'חפץ חיים' בעצמו ביזיתי והשפלתי עד עפר?! אויה לי, אוי לי ואבוי על סוסי, עגלתי ופרנסתי…
ללא אומר ובלא דברים נוספים, אץ פייבקע בברכיים כושלות אל קדמת ביהמ"ד, ניגש למעלות הארון קודש והשתטח אפיים ארצה לפני ה'חפץ חיים', בבקשת מחילה על שככה עולל לו. "הן לא ידעתי כי כבודו הוא רבינו ה'חפץ חיים'"…
כאן הגיע תורו של ה'חפץ חיים' להתחלחל: "וכי יהודי אחר שאינו 'חפץ חיים' מותר לבזות ולהשפיל? וכי יהודי פשוט, כביכול, אין חובה לנהוג בו כבוד?!
"משכך, אמנם על כבודי שהושפל – מחול-לך מחול-לך מחול-לך, הן לא ידעת, אך על כבודו של 'יהודי פשוט' שביזית ללא היתר וללא צדק – מי ימחל לך? הדבר אינו בידי ובינתיים אינו מחול!".
"ומה אעשה? האם אבדה תקוותי?" – ביכה פייבקע.
"אם תבטיח, כי מהיום והלאה תיזהר בכבודו של כל יהודי באשר הוא, ולא תפגע בכבוד זולתו, תהיה זו תשובת המשקל הנכונה ובכך תהא מחילתך!".
משהבטיח כן פייבקע נאמנה, הושיט לו ה'חפץ חיים' את ידיו בחמימות, ובפנים שוחקות הכריז: "מחול לך! מחול לך!". (מקור: החפץ חיים חייו ופעלו).
כמה שנים לאחר מכן, שב על עצמו הסיפור בשנית בשינויי מיקום ואדרת, אי שם באוטבוצק – פולין. וכך היה המעשה:
בתחנת הרכבת השוממה המתינו שני יהודים. בהגיע הרכבת עלו שניהם על הקרון הצפוף, וראו כי נותר עבורם ספסל של שני מושבים בלבד. הצעיר מביניהם, בחור בעל בשר וקל דעת, ניגש לאלתר למושב הסמוך לחלון, תפס את רוחבו של הספסל והותיר לשני, איש זקן וצנום, מקום צר וקטן בקצה הספסל החיצוני.
שעות הנסיעה הארוכות הפילו שיעמום כבד על הבחור, שמצא תעסוקה הולמת בזילזול היהודי הזקן היושב לצידו. הוא החל לדוחפו ולדוחקו אט-אט עוד ועוד החוצה מהספסל, תוך כדי דברי צחוק על שמשקיע זמנו בספרו הבלוי, ועוד כהנה וכהנה הוסיף להתלוצץ הימנו וללעוג למו, עד שבאחד מעיקולי הדרך מצא זמן מתאים לתת לו עוד דחיפה קלה, ובכך הפילו אפיים ארצה לקול תרועת צחוקו המתגלגל של הבחור המגושם.
הזקן שהתרומם בקושי לא שב למקומו, אלא נעמד בירכתי הקרון והמשיך בלימודו, ואילו השני השתלט על הספסל כולו. לא עברו רגעים עד ששקע בשינה עמוקה, כשחיוך הניצחון אינו מש מפניו לרגע.
משהתקרבה הרכבת אל יעדה, ראה הבחור מהחלון תכונה רבתית על רציף הרכבת. אנשים מרוגשים ממתינים, מן הסתם, לאדם נכבד שבא עמו ברכבת. משנעצרה הרכבת יכול היה לזהות את השלטים המקושטים המקדימים בברכת 'ברוכים הבאים' את רבן של כל בני הגולה, שר התורה, הגאון הגדול ר' חיים שליט"א, רבה של בריסק.
התרגשותו של הבחור גברה, הוא לא האמין למראה עיניו, הן מזה זמן ועידן חפץ היה לראות ברבה של בריסק, והנה הוא הגיע עד אליו, ואף נסע עמו ברכבת אחת! תחושת החמצה נילוותה לו, כאשר חישב כי אילו היה מגלה את הדבר מבעוד מועד, כי אז היה מבלה זמנו איתו, מאשר לבלות את זמנו לריק, בדברי קונדס וריב עם אותו זקן מובטל…
בהתרגשות גוברת התקרב לדלתות הרכבת, ומשאך נפתחו לרווחה – פרץ החוצה בכדי לתפוס מקום טוב, תוך כדי שרמס היטב בדרכו החוצה, את אותו זקן שעמד לו שם כמכשול עלי דרך. הבחור הגס ירד במהירות אל הרציף, ונעמד אל מול הרכבת לחזות בפניו של ה'בריסקער-רב', ולהתעלף לאלתר כשגילה, כי אותו זקן אינו כי אם… הבריסקער רב בכבודו ובעצמו! שהתעולל למו כל הנסיעה במעשי פשע וזילזול.
נוכל לתאר את אשר עבר עתה על אותו צעיר, שבחר ברבי חיים בריסקער כקרבן למעשי קונדסו…
בשעת לילה מאוחרת, כשאחרוני מקבלי פניו ושואלי עצתו של הגר"ח עזבו את אכסנייתו, נכנס הבחור אל הגר"ח, פניו חיורות, עיניו מצועפות בדמע ואבריו דא לדא נקשן: "באתי לבקש את מחילת כבודו, על כל מה שעוללתי וחוללתי ברכבת. הן לא ידעתי כי כבודו הינו 'הרב מבריסק'", כך ביקש בתחנון רטוב.
הגר"ח נחרד: "הלוא זה עתה פגעת ביהדות כולה – איך אוכל למחול על חשבונם?!"
ר' חיים המשיך להבהיר לו: "ראה, על עצם ביזיון של יהודי – אין לבך נוקפך כלל, רק על שלא ידעת שהנני 'הרב מבריסק', על זה הינך מתחרט. וכי דם יהודי פשוט הפקר הוא?! וכי מי שאיננו 'הרב מבריסק' – מותר לעולל לו כך, לצערו להשפילו ולבזותו עד עפר?!
"מה תעזור מחילתי, כאשר עצם כבודו של כל יהודי קל בעיניך? אינני רשאי ואין ביכולתי למחול לך!".
כך השיב רבן של ישראל, למי שאינו מבין כבודן של ישראל מהו.
ספירה לכל אחד
תנו רבנן (מנחות ס"ה:) "וספרתם לכם" – שתהא ספירה לכל אחד ואחד (ועי' ברמב"ן בפרשתן שמקיש מצוות וספרתם לכ"ם כמו מצוות ולקחתם לכ"ם שחיובו לכל אחד ואחד, שיספור ומנה כל אחד בפיו ויזכיר חשבונו).
וטעם הדבר שנצרך שתהא 'וספרתם לכם' – ספירה לכל אחד, דהרי עבודת ימי הספירה היא בכדי להתכונן בה כראוי לקבלת התורה, ולימטי טהור להאי יומא רבה. והנה הדרך לקבלת התורה שונה מאיש לרעהו, כל אחד עם 'הפעקל' שלו, כל אחד עם חבילת הניסיונות שלו, ירידותיו ועליותיו, וכפי שאמרו חז"ל (ברכות נח:, תוספתא שם פרק ו, תנחומא פנחס ט) כשם שאין פרצופיהן שווים כך אין דעותיהן שוות. הרבה דרכים למקום אך תוצאה אחת לה – קבלת התורה.
ובוודאי אשר גם לזה כיוון שלמה המלך ברוב חכמתו (קהלת א ז): "כל הנחלים הולכים אל הים" – הוא ים התלמוד, שהדרך אל הים מלאה נחלים – לכל אחד נחל משלו, אך אין דומה נחל האחד למשנהו, אם בעבודת מידותיו ואם בהתגברות ניסיונותיו, ונחל זה בדייקא הוא המוביל אותו אל עבר הים.
מעתה נתבונן ונבין, שאף אם שונה הדרך ולכל אחד נחל מיוחד לו, עם כל זה חשיבות עצומה בפנ"ע לכל דרך משלה, שהרי "כל הנחלים הולכים אל הים" – הוא ים התלמוד "והים איננו מלא" – אלא אלפי דרכים לו. א"כ זהו הציווי המודגש "וספרתם לכם" – ספירה לכל אחד ואחד, כי הדרך לקבלת התורה, שונה הוא בתכלית מאחד לאחד – כל אחד עם הנחל הפרטי שלו, שמן שמיא הוכן עבורו.
השתא דאתינא להכי יובן בבהירות, עונשם של תלמידי ר"ע דייקא בימי שמחה אלו ימי חוה"מ, כי זה 'שלא נהגו כבוד זה בזה' הוא מפני שזלזלו כל אחד בדרך חבירו שהייתה שונה משלו, והיה כל אחד דבוק במשנתו תוך זילזול במשנת חבירו. אך ממצוות 'וספרתם לכם', היה להם ללמוד שהרבה דרכים למקום, והרבה נחלים הולכים אל הים, ומשלא למדו הימנה כך – נענשו ולקו בימים הללו דייקא. (ובאופן שונה ראה ב'שם משמואל' פרשתן ל"ג בעומר תרע"ב).
זַכּוּת האדם כפי זַכּוּת לשונו
שלמה המלך אומר במשלי (כז כא): "מצרף לכסף, וכור לזהב, ואיש כפי מהללו". הרבה דברי חכמה הטמין אותו חכם מכל אדם בו. ולדרכנו יש לפרשו דהכי קאמר: "מצרף לכסף" – בכדי להעריך שווי טיב הכסף, מביאים את הכסף לצורף, המתיך אותו באור אש קטנה ובודק כמה פסולת וסיגים יש בו. "וכור לזהב" – כך גם את הזהב מתיכים באש, מכניסים אותו לכור ההיתוך, וכשנמס נפרדים הימנו הפסולת.
אך לא כן האדם, איך ניתן לדעת ערכו וחשיבותו של האדם? הלוא אי אפשר להכניסו לא באור קטן ולא בלהבות הכור?… על זה נותן לנו החכם מכל אדם עצה טובה, לדעת ערכו בבדיקה פשוטה – "ואיש כפי מהללו" – כפי כמה שפיו מהלל לזולתו: אם פיו מהלל ומשבח את זולתו, ואינו חוסך שבח לשונו לומר מילה טובה לזולתו – הרי שנקי וטהור הוא מכל סיג ופגם. אך אם חלילה להיפך, שפיו אינו מהלל וחוסך שבח לשונו לומר מילה לזולתו, סימן מובהק הוא שהוא מלא סיגים ואינו צרוף. זוהי אבן הבוחן, אותה העניק לנו החכם מכל אדם, וכך הם דברי בן זומא שאומר (אבות ד א): "איזה מכובד המכבד את הבריות", שהא בהא תליא.
וא"כ, דבר בעתו מה טוב, להעתיר בתפילה בתוך מצוות ספירת העומר (ברבש"ע אתה ציוותנו) 'ולתקן את נפשותינו וכו' מכל סיג ופגם', להרבות פעלים ולנצל את ימי הספירה האלו, ליתן כבוד זה בזה 'כפי מהללו', ובכך נהיה טהורים כצרף כסף וזהב, נקיים מכל סיג ופגם.
ונסיים בתורת בעל ההילולא, רבי שמעון בר יוחאי, שאומר (משנה שבת יד ד): "כל ישראל בני מלכים הן". ובנוסף לפשוטו הנוגע להלכה, יש בהכי גם רמז, שע"י שנהיה באחדות בבחינת 'כל ישראל' ביחד, בזה גופא מקבלים אנו דין של 'בני מלכים'.
"תורתו מגן לנו היא מאירת עינינו הוא ימליץ טוב בעדנו אדוננו בר יוחאי", אמן
('מתוך שיחת גאב"ד 'חרדים)