יעקב א. לוסטיגמן
""אמור… ואמרת" (כא א)
'אמור' ו'אמרת' להזהיר גדולים על הקטנים" (רש"י)
"היה זה לפני כחצי יובל שנים", מספר הרב ישראל דחבש, מוותיקי הפעילים בארגון 'אחינו', ומנאמני ביתו של מרן הגאון רבי שמעון בעדני שליט"א.
"הייתי אז אברך צעיר, וזכיתי להשתתף באיזה כינוס, בו שמעתי דרשות שנשאו שני גדולי הדור הספרדים, מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, ויבלחט"א חכם שלום כהן שליט"א. שניהם דיברו בחום רב על חשיבות הנושא של זיכוי הרבים.
"הם הזכירו אז את המעשה שמובא בגמרא, על כך שבאה מידת הדין לפני הקב"ה, ולימדה קטגוריה על עם ישראל שהרבו לחטוא. גזר הקב"ה שירד מלאך המשחית ויכה ברשעים רח"ל, אבל לא ייפגע חלילה בצדיקים שבאותו הדור, כי היה תי"ו על מצחם, לסימן שהם מוגנים מפני המגפה.
"שאלה מידת הדין: במה שונים הללו והללו? ואמר הקב"ה שאלו חטאו ואלו צדיקים גמורים. אבל הקטגור לא ויתר ומילא את תפקידו נאמנה: 'הרי הצדיקים לא מחו ברשעים על מעשיהם', הוא טען, והקב"ה השיב: 'גלוי וידוע לפני, שגם אם הם היו מוחים ברשעים ומוכיחים אותם – הם לא היו שומעים להם', וכו' וכו'
"קשה לנו להבין את הדברים האלו, אבל סופו של המעשה היה שאכן הוסר התי"ו ממצחם של הצדיקים, וגם הם נתפסו בעוון הדור, לא עליכם ולא עלינו.
"הדברים הללו, שיצאו מליבותיהם של גדולי הדור, חדרו לעמקי לבבי ולא נתנו לי מנוחה", מספר הרב דחבש. "הסתובבתי כמו סהרורי. הרי יש כל כך הרבה אנשים שלא הולכים בדרך טובה, מה אני עושה בעניין? האם ניסיתי להוכיח אותם? ניסיתי לדבר על לבם? ניסיתי להחזיר בתשובה לפחות אחד מהם? לא ולא! כלום לא עשיתי בעניין. האם חס ושלום אתפס גם אני בעוונם של אלו?
"נמלכתי באנשי ביתי, והחלטנו אני ורעייתי שתחי' להתחיל בפעילות. אני גדלתי בשכונת 'בית-הכרם' בירושלים. היינו המשפחה החרדית היחידה, אולי, בכל השכונה. רוב התושבים לא היו שומרי מצוות, והילדים לא ידעו הרבה על תורה, שבת ועל מושגים ביהדות.
"נסענו לשבת להורים שלי, ופשוט התחלנו לאסוף ילדים לאמירת תהילים. אני ארגנתי תהילים לבנים, אשתי ארגנה פעילות מקבילה לבנות, חילקנו ממתקים ולימדנו אותם לומר 'שמע ישראל'. קצת הלכה בסיסית, קצת פרשת שבוע, קצת השקפה יהודית. פעילות קלילה ונחמדה שהילדים יצאנו ממנה מרוצים ומאושרים.
"שבת לאחר מכן נסענו שוב, וכך במשך שנים היינו נוסעים כל שבת לירושלים, לא וויתרנו על אף שבת. כשנעשה לנו קצת קשה להיות כל- כך הרבה אצל ההורים שלי, וכבר היו ילדים וזה לא היה אפשרי, שכרנו דירה במיוחד בשכונת 'בית-הכרם', והיינו מתגוררים בה רק בשבתות.
"כל השבוע גרנו בבני ברק, שם דבקתי במורי ורבי הגאון רבי שמעון בעדני שליט"א, שזכיתי להכיר אותו עוד בתקופת לימודי בישיבת 'פורת-יוסף' בעיר העתיקה. הגר"ש בעדני היה מגיע כל שבוע לישיבה שלנו, ומאז דבקה נפשי בנפשו, ולא משה ידי מתוך ידו. אחרי החתונה גרתי בבני ברק, וזכיתי להיות תלמיד נאמן, השותה בצמא את דבריו עד עצם היום הזה, לאורך ימים ושנים. אבל שבתות – היינו עושים בירושלים.
"הפעילות עלתה לא מעט כסף, המאמצים נשאו פירות והתחילה התעוררות של תשובה בשכונה. כמובן שהיינו צריכים להקים גני ילדים, ששם יכולנו לחנך את הילדים לתורה ומצוות, ולאחר מכן לשבץ אותם בחינוך תורני. הקמנו אז גם ישיבה לנערים מתושבי השכונה, שרצו ללמוד תורה, פתחנו בתי כנסת ו'ניערנו' את השכונה כולה.
"כמובן שהסטרא אחרא לא ויתר בלי מלחמה. קמו עלינו תושבים וניהלו נגדנו מאבקים, הפיצו פשקווילים ברחובות, השמיצו אותי באופן אישי, הגישו נגדנו תלונות במשטרה, ועתירות לבתי המשפט, ואכן הם נחלו הצלחות פה ושם, הוציאו לנו צווי סגירה, סגרו לנו בית כנסת, נאלצנו להעביר את הפעילות ממבנה אחד למשנהו, ולנהל מאבקים משפטיים, שכמובן עלו גם הם כסף.
"את כל המימון הזה הייתי משיג מתרומות. לא השתייכתי לארגון כלשהו. הייתי פונה ליהודים טובים, מספר להם על הפעילות, והם היו תורמים איש כמתנת ידו וכנדבת לבו.
"האמת שהתביישתי מאוד, אבל מורי ורבי הגר"ש בעדני שליט"א, המריץ אותי ודחק בי לקבץ תרומות. הוא היה יושב איתי בכולל, היינו לומדים ביחד, ואז הוא היה אומר לי: 'ישראל! אני רוצה שתאסוף עכשיו כסף מהאברכים בכולל. תעבור עכשיו בין האברכים, ותושיט את היד שלך לבקש נדבה למען הפעילות שלך!'…
"אני התביישתי וניסיתי להתחמק, אבל הוא היה מצווה עלי: 'עכשיו! אני יושב כאן ומסתכל, אני רוצה לראות שאתה אוסף כסף!'… כך הייתי מסתובב בין החברים שלי ומבקש נדבה, התביישתי מאוד, אבל הרב לא ויתר לי, הוא רצה לשבור את הבושה שלי, ללמד אותי שאוכל להיות עם עזות דקדושה.
"העזות הזאת, שקניתי אז באותם סיבובים של קיבוץ נדבות, תרמה לי רבות בפעילות ברחובות. כבר לפני כן לא הייתי ביישן גדול, אבל לאחר מכן קיבלתי אומץ גדול יותר, ולא פחדתי משום דבר, עד היום אני עוד פועל מכוחה של אותה עזות, בחסד ה' עלי וברחמיו הגדולים.
"כשהפעילות הצליחה עוד יותר, וכבר היינו צריכים להכניס ילדים לישיבות. הגעתי למבוי סתום. עמד בפני ילד בן 14, שלמד בבית ספר ממלכתי כל שנותיו ביסודי, הוא מלא וגדוש ביראת שמים, יש לו גם קצת ידע בגמרא, אבל הוא לא יכול להתקבל לשום ישיבה נורמלית! איך יקבלו אותו? הוא בא מעולם אחר, כל המושגים שלו נרכשו בבית ספר חילוני!
"כך הגעתי לארגון 'אחינו'. זכיתי להכיר את הרב חיים גולדברג, כיום ראש ישיבת 'באר יצחק' במודיעין עילית, ואת הרב משה זהבי, שהיה אז פעיל מאוד מאוד בולט ב'אחינו', והם עזרו לי לשבץ את התלמידים האלו בישיבות שהוקמו במיוחד לשם כך, לקליטתם של צעירים מתחזקים שמגיעים מבתים שאינם חרדים.
"כמה שנים נמשך הסידור הזה. הפעילות שלי הייתה עצמאית, ורק כשהייתי צריך עזרה בהכוונה והפניה של בחורים לישיבות מתאימות – הייתי נעזר בפעילות 'אחינו'.
"ואז הציעו לי פעילי 'אחינו' שהכירו אותי, להצטרף לארגון 'אחינו' ולהתמקד בצעירים, להכניס אותם לישיבות קדושות, שבזה מתמחה הארגון. כך פעם ועוד פעם עד שהדברים קנו שביתה בלבי, ואמרתי: למה לא? אני מוכן לנסות!…
"ואז החלטתי להצטרף. כתוצאה מכך גם הפעילות הלכה והתרחבה, ולאט לאט התחלנו לפעול גם בתל אביב ולאחר מכן ברמת גן, בראשון לציון, בחדרה, בנתניה, התרחבנו לאזור הדרום, הגענו לקריית גת, באר שבע, נתיבות, איפה לא…
"כך הפכתי להיות חלק מארגון 'אחינו'. הפעילות בשכונת 'בית הכרם' נפסקה עם השנים, באו אחרים שעשו עבודה טובה ב"ה, ואני שחיתי עם הזרם, יחד עם ארגון 'אחינו' בפרויקטים ופעילויות של קידום, עזרה, סיוע, הכוונה שיבוץ בישיבות וגם הקמה של ישיבות.
"הקמנו במשך השנים ישיבות רבות, אני כבר לא יכול לספור. היינו פותחים מדרשיה, מדליקים את הניצוץ היהודי, ורואים שיש כמה נערים שמתקדמים בצורה רצינית יותר, הלכנו ואספנו עוד כמה רציניים ממדרשיות אחרות, ופתחנו להם ישיבה. מינינו ראש ישיבה, מגידי שיעורים, מזכיר, טבח, מנהל משק, כל מה שצריך, וככה הישיבה החלה לפעול תחת חסותו של ארגון 'אחינו', עד שראינו שהישיבה עומדת בזכות עצמה, ויכולה לממן את עצמה עם התקציבים ושכר הלימוד וכו', ופשוט נתנו אותה במתנה לראש הישיבה או לרב המקומי, והמשכנו הלאה, להקמתה של ישיבה נוספת. יש כיום עשרות ישיבות שהוקמו באופן כזה על ידי 'אחינו', והיד עוד נטויה בחסדי שמים".
לזכר עולם יהיה צדיק
"אם אנחנו מדברים על ארגון 'אחינו' ועל פעילות הקירוב", אומר הרב דחבש בשולי השיחה שקיימנו עמו, "אי אפשר שלא להזכיר לטובה, את הגאון הצדיק רבי ירחמיאל קראם זצ"ל… אחד היה רבי ירחמיאל! אחד ויחיד בדורו בהיקף הפעילות! אין עוד מחזירים בתשובה ומזכי הרבים כמותו! הוא היה פעיל אמיתי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. בכל רגע שהיה לו הוא חיפש איפה אפשר לזכות עוד יהודי, להחזיר עוד מישהו בתשובה, לפתוח את העיניים לנער נוסף, שיזכה להרגיש את מתיקות התורה.
"מסירות הנפש שלו לעניין הזה, היתה ממש על טבעית! אני זוכר שגם כשהייתי פעיל חדש וטרי, והוא כבר היה 'שועל קרבות' ותיק, עטור ניצחונות, ומי שעל שמו נרשמו אינספור הצלחות של ישיבות שהוקמו, ומשפחות שלמות שזכו להתקרב ליהדות הודות לפעילותו, למרות הכל – הוא היה מאיר לי פנים, ומדבר איתי כאילו שאני והוא פעילים באותה רמה.
"תמיד הוא הציע עזרה: 'איפה שאתה רק צריך', הוא אמר לי, 'תרים טלפון ואני אשתדל לעשות כל מה שאפשר למען זיכוי הרבים'.
"נוות ביתי שתחי' הזכירה לי, שפעם עשינו שבת התאחדות לפעילי 'אחינו', והיינו באיזה מושב, כל אחד בצימר משלו. בליל שבת ישבנו ללימוד משותף הפעילים, והנשים נשארו קצת בצד, בלי תעסוקה מיוחדת.
"היינו שם אולי חמש משפחות, כלומר חמש נשים ישבו ופטפטו והרב קראם שם לב. הוא לא חשב פעמיים, ניגש אל הנשים ושאל אם הן רוצות לשמוע שיעור, שלא ישעמם להן… כמובן שהן שמחו מאוד, כי הוא הרי היה ידוע כמרצה מאוד מבוקש.
"וכך הוא ישב ומסר שיעור במשך יותר משעתיים, בלי להתכונן ובלי להסתכל בכלל כמה משתתפות יש. היא אומרת שהשיעור היה כל כך מרתק, שעד היום היא יכולה לחזור על חלקים ממנו, וכבר אז היא הרגישה שזה לא דבר מובן מאליו, שמרצה דגול ומפורסם כל כך, יושב ומקדיש שעתיים ויותר, כדי לזכות כמה נשים בדברי תורה בשבת קודש.
"מה אומר ומה אדבר?", מסכם הרב דחבש "כשאנחנו מזכירים את הרב קראם, אנחנו צריכים לשאת תפילה קצרה, שהקב"ה יזכה אותנו ללכת בדרכיו, ולהידבק במידה הזאת של קירוב רחוקים בכל זמן ובכל עת".