כבר הבאנו דברי חז"ל (פסחים נא:): "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בין בפניו ובין שלא בפניו". ומלבד מה שנתבאר כי כוחו של רשב"י רב להושיע, אף לאותם הנמצאים שלא בפניו, אז נכלל בזה עוד כי ניתן 'להיות' ולהשתטח על ציונו הק' של רשב"י, גם אם נמצא בגופו שלא בפניו, והוא על ידי הלימוד במאמריו.
וכדאיתא בגמרא (יבמות צז.): "אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב 'אגורה באהליך עולמים', וכי אפשר לו לאדם לגור בני עולמים? אלא אמר דוד לפני הקב"ה: 'ריבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רשב"י, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה – שפתותיו דובבות בקבר'".
וכך כתב הגה"צ רבי אשר זעליג מרגליות זצ"ל: "מי שהוא מחמת אונס וחולשה, וקשה לו לעלות למירון ביום ל"ג בעומר, או הדר בחוצה לארץ, ילמד בזה הספר מאמרי הרשב"י, וישמח במקומו בשמחת הילולא דרשב"י, ויוושע גם כן".
וביאר ב'יערות דבש' (ח"ב דרוש ז) וז"ל: "כשאומרים דבר שמועה מפיו, אז נשמת צדיק מתלבשת שם בלומדים ועומדת שם… ולכך שפיר אמרינן שדוד המלך דר בב' עולמות: א. עולם הנצחי, ב. בזה העולם – בלומדים האומרים דבר שמועה מפיו", עכ"ל. והיינו שעל ידי שעוסק במאמרי רשב"י, זוכה הוא שרשב"י בעצמו יבוא להתחבר עמו ולשכון בו, בשעה שמזכיר את מאמריו ומדובב את שפתיו.
***
בשנת תרצ"ה ביקרו בארה"ק בני הרה"ק ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ זי"ע (בעודו בחיים חיותו) ועלו למירון בל"ג בעומר, ומפני הדוחק והצפיפות ששררו במערה הכריזו "מאכט'ס פלאץ פאר די וויז'ניצער קינדער" (פנו מקום לבני הרבי מויז'ניץ), בכדי שיוכלו לגשת אל הציון. צעקה זקנה אחת: "אצל רבי שמעון כולם נחשבים כבנים". ה'אמרי אמת' נהנה מאד מדבריה, והיה חוזר עליהם שכולם כבני רבי שמעון… (והרי ידוע שרחמי האב על הבן אינם תלויים בהתנהגות הבן, אם היא ראויה או לא, בכל אופן אפילו אם הוא 'מן הפחותים' תגבר אהבת אב על הבן).
***
סיפר הרה"ק ה'דברי שמואל' זי"ע, ממה שהיה בעת ביקורו בצעירותו במירון בל"ג בעומר: אשה עשירה אחת באה לציון הרשב"י, לבקש מרשב"י שימליץ טוב עליה, כי שלחה אניה בלב ים מלאה בסחורה יקרה, וביקשה שיעבור הכל בשלום ותרוויח במסחרה.
בגישתה אל הציון, שמעה קול אשה ענייה מבקשת לחם לפי טפיה, ומעות לנישואי שתי בנותיה… פנתה אליה העשירה בשאלה: "לכמה מעות הינך נצרכת?". ענתה: כך וכך. מיד הוציאה העשירה מכיסה את כל הסכום ונתנה לה ככל צרכה, ובזה הסתובבה אל הציון ואמרה: "רבי שמעון! הנה זאת האשה פעלה כל משאלות לבה, אנא עזור לי גם כן… ותפעל בשמים ממעל, שתהיה לי שמירה עליונה על נכסי ועל הספינה השטה בים הגדול"…
והיה ה'דברי שמואל' מפליא בדבריו, כי אותה עשירה לא פנתה לאמור: 'ענני אלוקי בזכות הצדקה הגדולה שעשיתי עתה', אלא באמונתה ביקשה שזכות הרשב"י תעמוד לה, כי לא יוכל רשב"י להחזיר פני שואליו ריקם ('מזקנים אתבונן').
***
מעתה יראה כל איש באשר הוא, למלא את האי יומא קדישא לעסוק בתורתו של רשב"י ובאידרא קדישא, או באמירת תהלים, וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו, בין בפניו ובין שלא בפניו.
הא למה זה דומה, לרופא שעשה מעשה מרקחת לחולי מסויים, והוא שולח תרופה זו בכל קצוות תבל, והדבר פשוט, שאף אם יעמוד הרופא במקום אחד, והחולה ייטול את הרפואה בסוף העולם – יזכה הלה להתרפא, והכי נמי מצודתו של רשב"י פרוסה מסוף העולם ועד סופו, וכל מי שיטול 'תרופותיו' יתרפא ברוחניות ובגשמיות, ו'תרופות' אלו הינן החיזוק בכל ענייני התורה ועבודה ויראת שמים, ועי"ז יזכה להיוושע בכל משאלותיו לטובה.
ראה נא בנוהג שבעולם, מעמידים בכל ארץ ועיר בנין גדול, שמשם מעבירים את זרם החשמל (עלקטרי"ק), והנה אפשר שיעמוד אדם בסמוך ממש לאותו הבניין וחשכה לו, לעומתו יש המקבלים 'אורה' אף במרחק גדול מאד. וההפרש ביניהם, כי הללו התחברו לאותו זרם ב'חוטים' ועבותות (חוטי חשמל) ע"כ יש בביתם אורה ושמחה… והנמשל: אם 'יתחבר' לרשב"י מציונו (וימשוך חוטים) עד ביתו, תאיר לו במקומו זכותו וכוחו דרשב"י למרחק מרחקים…
בעניין זה יש לציין מעשה נורא, שהתרחש בארה"ב בשנת תשע"ג: בתחילת השנה הושיבו השלטונות כמה וכמה יהודים יראים ושלמים בבית האסורים, מחמת איזה ענין שהוא. אחד מהאסורים היה יהודי, שנהג לעלות מפעם לפעם במשך ימות השנה, וק"ו בל"ג בעומר, לאת"ק מירון, גם עתה משנתפס רצה ליסע מיד לארה"ק למירון, לבקש רחמים לביטול הגזירה, אך השלטון כבר עיכב בעדו מלצאת את גבולות ארצם, ושלח את בנו שימהר ליסע לאת"ק מירון, וכן עשה הבן.
על כולנה הצטער היהודי צער רב, ולא פסיק פומיה מלהתאונן, שמעודו לא החסיר מלעלות להסתופף בצילא דרשב"י, ועתה בשנה זו הרי הוא נתון בכבלי בית האסורים, ולא יוכל ליסע למירון (כי הושיבום שם לזמן ארוך). נענה אחד הבנים ואמר לו דרך נחמה: "אכן בשנה זו אינך יכול ליסע לרשב"י, אך ברור לי שרשב"י בוא יבוא אליך!", והיו דיבוריו נראים כחוכא ואיטלולא.
בהגיע שבת ערב ל"ג בעומר (שחל ביום א') ישב היהודי בכלאו, ומירר בבכי מרוב השתוקקותו לשהות בצילו דרשב"י, וכפי שהגדיר זאת ה'יושב': "כל קירות בית האסורים היו רטובים באותה שבת מדמעות"…
ואכן, במוצאי מנוחה פרצה שריפה בבית האסורים, או אז – 'בקעה מצאו' היהודים ה'יושבים' – והחלו לרקוד סביב לשונות האש ושוררו: "בר יוחאי… תורתו מגן לנו… היא מאירת עינינו… הוא ימליץ טוב בעדנו אדוננו בר יוחאי". למחרת היום הודיע להם מטעם השלטון, כי עקב השריפה הרי הם משוחררים לביתם, וראו הכל שלא זו בלבד שרבי שמעון הגיע אל תוככי בית האסורים, והביא להם אבוקה לרקוד בשמחה, אלא אף גם זאת – הוציאם מן השביה.
שמעתי מבעל המעשה הי"ו, שלפני כמה שנים 'נתפס' בידי שוטרי המלכות על שעבר על חוקי המדינה. הללו אסרו אותו תחת מסגר ובריח, ובמשך כמה שבועות המתין לגזר דין שישיתו עליו השופטים.
למותר לציין, שבני משפחתו פעלו ועשו כל מיני השתדלויות שבעולם כדי לשחררו, אולם כל ה'עסקנים' אמרו, שלפי הנראה אין מנוס מישיבה בבית האסורים, למשך כארבעה שבועות לכל הפחות, והימים 'ימי הספירה' היו.
בהגיע ליל ל"ג בעומר נזכר ביומא דהילולא של רשב"י. פרץ בדמעות שליש ובכה מאין הפוגות על מצבו הקשה, וידר נדר לאמר, שאם יהיה אלוקים עמו ויצילו מן הבור הזה, בזכות אדוננו בר יוחאי, ייסע למירון כדי להודות לה' על חסדיו המרובים שגמל עמו. ואכן לא עבר זמן רב, ולפתע נכנס אחד משומרי בית האסורים וציווה עליו להתלוות אליו. לתדהמתו שחררוהו על אתר!!…
בעצם היום הזה הופיע האיש בביתו, הניח כמה ממטלטליו והודיע לבני הבית, כי אצה לו הדרך לעלות מירונה. בני משפחתו ניסו לדבר אל ליבו שלא יעשה כן, כי מן הנראה שהינו עייף ויגע מכל אשר עבר עליו בשבועות האחרונים, אולם הוא לא שמע אליהם, והודיעם שעליו לקיים נדרו, להודות ולהלל להשי"ת על הציון המצויינת באתרא קדישא מירון, ואכן בשמחה ובששון הגיע לציון הקדוש, ושהה שם עד למוצאי ל"ג בעומר, כשהוא מודה לקב"ה בשבח ושירה על כל החסד שעשה עמו.
(לקט מתוך 'באר הפרשה' אמור תש"פ)