סימן רס"א /// סעיף א'
-
- יש מצוה מהתורה להוסיף מהחול לקודש, בין בכניסת שבת ובין ביציאתה.
- זמן תוספת שבת היא קודם בין השמשות משום שאחר בין השמשות אם אדם יעשה מלאכה הוא כבר נכנס לספק כרת, והוא חייב קרבן אשם תלוי.
- לפי הרמ"א אפשר לקבל שבת עד שעתיים מלפני השבת, ואילו לפי השו"ע אפשר לקבל עד שעה ורבע (זמנית) לפני השקיעה.
- בירושלים נהגו להדליק נרות 40 דקות לפני השקיעה, וכן נוהגים בפ"ת, ואילו בב"ב נהגו 20 דקות לפני השקיעה, והחזו"א נהג 30 דקות.
- קבלת תוספת שבת בלב, לפי הרמ"א זה לא קבלה, ואילו לפי הב"ח והגר"א זה כן קבלה.
- אשה בזמן שהיא מדליקה נרות היא כבר מקבל את השבת.
- איש הדליק נרות שבת, אומר המ"ב שהוא לא קיבל שבת עי"ז, ואומר הגרמ"פ שאפילו אין חשש של מראית העין בזה.
- מי שהתאחר ולא הדליק נרות בזמן, הורה החזו"א שידליק עד השקיעה.
- כמה זמן הכי סמוך לשקיעה זה נחשב למצות תוספת שבת, הגרמ"פ כתב שתי דקות, וכ"כ הגרי"ש והגרש"ז, אלא שכתב שיש לחשוש לשלש דקות, ואילו השבה"ל סובר שחמש דקות משום שקשה לסמוך על השעון בספק של דאוריתא, והגרנ"ק כותב עשר דקות, ובשעת הדחק חמש דקות.
- כשקיבל את השבת הוא כבר לא יכול לעשות מלאכה וגם לא להתפלל מנחה, שהרי הוא כעת בשבת, אלא שאומר הגרי"ש שהרי יש מחלוקת בפוסקים מה הגדר של תוספת שבת האם זה נדר או דין קבלה בעצם, ולכן לפי הדעות שזה נדר, א"כ יעזור לעשות התרת נדרים כך שיוכל לעשות מלאכה, אמנם זה יועיל אך ורק לגבי שיוכל להתפלל מנחה, אבל לא לגבי עשיית מלאכה, משום שעשיית מלאכה זה דאו' ובזה חוששים לצד השני שאומר שזה לא קשור לנדר.
- אדם שמתפלל מנחה בע"ש סמוך לשקיעה ונכנס לשבת עם המנחה, כתב השבה"ל שצ"ע כיצד הם עושים זאת, והרי הם מבטלים את המצות עשה דאוריתא של תוספת שבת.
- כיצד מקבלים מ"ע של תוספת שבת, או באמירת מזמור שיר ליום השבת, או באמירת בואי כלה בלכה דודי, או באמירת הריני מקבל על עצמי מצות עשה של תוספת שבת, או ע"י שהציבור אומרים ברכו.
- אחר שקיבל תוספת שבת מותרת אמירה לעכו"ם לצורך מצוה, אבל הישראל לא יעשה אפילו שבות במקום מצוה.
- המ"ב אומר שעשיית מלאכה אחר קבלת שבת בפה לפני השקיעה, זה יותר חמור מעשיית מלאכה בבין השמשות בלא אמירה בפה.
- השע"ת מסביר שכשיחיד מקבל הוא קיבל על עצמו מצות תוספת שבת, משא"כ כשהציבור אומר ברכו אזי בפשטות הוא מקבל על עצמו את קדושת השבת בעצם.