כולם מדברים על השואה. מספרים עליה בוכים בעקבותיה, תמהים עליה, מתחזקים ממנה, מנסים להסביר אותה, מנסים להסביר כמה אי אפשר להסביר אותה, דואגים שלא תישכח.
אבל יש מעטים, סְפורים, שלא רק זוכרים ומזכירים ומסבירים ושואלים ועונים. יש כאלה שממש חיים את השואה. כאילו עברו אותה בעצמם. אני לא מדבר על אלה שבאמת עברו אותה בעצמם אלא על אנשים משכבות גיל שונות, מעדות שונות, חלקם לא שמעו בבית סיפורי שואה ולחלקם לא היה אפילו קרוב שנפטר בשואה, ומשום מה משהו בהם מרגיש שהם חוו את השואה על בשרם, ממש כך.
מדובר בחבורה סודית של אנשים שמזהים עצמם רק באופן אקראי, כאשר עולה נושא השואה על השולחן או אפילו בנסיעה כלשהיא, ואז הם מזהים את זולתם בקלות, על פי תסמינים הנהירים רק להם.
במקרה אני אחד מאותם אנשים.
כך כתבתי בהקדמה לספר "שתיים ממשפחה" סיפורה של חנה מינצה גרינוולד (פליישר):
"הפעם הראשונה שקראתי 'ספר שואה' הייתה בהיותי בן עשר שנים.
אני זוכר היטב את שמו של הספר 'אוד מוצל' שמצאתיו במקום סתר כלשהו בבית. היה זה ספר קשה לקריאה ובו תמונות קשות ומחרידות ומאוד לא מתאימות לילד בן עשר.
הספר הזה יצר אצלי צימאון רב לקרוא ולדעת על השואה, והחומר הרב שקראתי, גרם לכך שזיכרון השואה הפך חלק ממני, מעיצוב דעותיי, מחשבותיי ואפילו רגשותיי.
יעידו על כך ידידיי ובני משפחתי שבכל פעם שנושא השואה עולה, כאב גדול ממלא את ליבי, כאב ועצב וחמלה ובעיקר זעם גדול על הגויים שעוללו ככה לי ולעמי, ופגיעה נוראה המבוטאת היטב במילות התפילה: 'הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים
נחשבנו כצאן לטבח יובל להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה'".
מטבע הדברים אנשי החבורה הנ"ל מקשרים כל דבר לשואה, ולפעמים מסתבכים בגלל זה. קחו את אותו ח"כ שאפילו בלי לדבר איתו אני רואה בו חלק מהחבורה, שכן בכל נאום שלו תתמקם המילה "אקציה" ו"עננים שחורים באירופה" וצפונה משם.
למען האמת, חבורה מצומצמת זו, אינה מסתפקת בנאומים חוצבי להבות, כי אם מחליטה החלטות, מנהלת את חייה, ואפילו מנחילה לדורות הבאים צורות חשיבה הנגזרות מהשואה. תלשינו אותי ליצחק קדמן, אבל אני מחנך את ילדיי משחר נעוריהם 'לקפוץ מהרכבת', כלומר: אם חלילה יחזור מצב כזה שאויב יכבוש את הארץ ויחליט לכנס אזרחים, למספר אותם, לשלוח אותם וכו', תעשו הכול ההפך. כי אנו יודעים משהו שדור השואה לא ידע. שהדרך הטובה ביותר להשמיד עם זה ציות. ולכן צריך לעשות את ההפך מהציות…
אגב, "לקפוץ מהרכבת" הוא לא רק כפשוטו, אלא מושג הקשור להפעלת תושייה. לחשיבה מחוץ לקופסא, להעזה ולעשייה.
אחזור ואומר שאין בדברים משום הבעת ביקורת על נספי השואה, שמי שמבין מה עברו יקלוט שמבחינתם עשו את הדבר הנכון, שכן הנאצים עשו הכול כדי להרדים את הגנותיהם ולהפיח בהם תקווה, שאם יעשו כדבריהם יזכו בחיים. הדברים נעשו כשיטה עד לתאי הגזים ממש. כעת לפחות ניתן להסיק תועלת מהתובנות שהוסקו במחיר כל כך כבד.
***
אגון ברגר ז"ל, היה יהודי ניצול שואה, תושב בני ברק, שנפטר לפני כעשרים שנה. אחד מסיפוריו שנחרטו אצלי יותר מכל, היה סיפורו של הניצול הפולני שהגיע לכפר הקטן בו התגוררה משפחתו של אגון.
היה זה כשהנאצים עמדו לפני פלישה להונגריה, לקראת תום המלחמה. האיש סיפר בהתרגשות לכל מי שרצה לשמוע, את מה שאירע ליהודי פולין. הוא סיפר על הטלאי הצהוב, האקציות, הגטו, הגרוש לאושוויץ וכמובן על תאי הגזים והמשרפות. הוא זעק ליהודים שכדאי להם למהר ולברוח כי סכנה מרחפת על ראשם. כמובן שדבריו עוררו בהלה גדולה.
הדברים הגיעו לאנשי נבחרי הציבור, ואלה הגיעו באישון לילה וגירשו את הניצול הפולני מהכפר, בעוון דברי ההבל והבהלה שהוא זורע, והזהירו אותו שאם ישוב לכפר, הם ינקטו כנגדו צעדים קשים הרבה יותר.
למותר לציין, שמספר חודשים לאחר מכן, כבשו הנאצים את הונגריה ועשו בדיוק את מה שהניצול הזהיר והתריע ממנו: הם השמידו את רוב אוכלוסייתה היהודית של הונגריה בטווח זמן של מספר חודשים.
המשפט שעליו חזר אגון שוב ושוב היה: "הכי כואב שהשוטים דווקא האמינו לו וברחו… אבל כל ה'חכמים', הרופאים והפוליטיקאים, הבנקאים וכל אלה שנחשבים 'חכמים' לא האמינו – ואיש לא עשה דבר כדי למלט עצמו".
מי שאינו לומד מן העבר – לא יהיה לו עתיד. הדברים אמורים הן לגבי סכנות פיזיות והן לגבי סכנות רוחניות. כל שצריך, כאן וגם כאן, להקשיב לזקנים. חכמי הדור האמיתיים.
הם שהעתיקו מן השמועה את התובנות לגבי שואות גשמיות ורוחניות שעברו על עם ישראל, יודעים לזהות סכנה ולהזהיר מפניה. וכל שאנו צריכים לעשות – זה ללכת לאורם!
1/950