מו"ר בעל 'משאת המלך' הגרש"מ דיסקין זצ"ל היה מכנה בפשטות את תלמידיו הרבים בישיבה בתואר 'חברים'. "החברים שלי שואלים"…, זכורני שאמר למרביץ תורה אחד שנכנס לבקרו בבית החולים, כחודש לפני פטירתו, כשהכוונה אל ה"חברים", בחורים צעירים, שהגיעו לבקרו ודיברו איתו בלימוד.
ראש ישיבת חברון הגר"א פרבשטין זצ"ל מסר פעם 'שיעור כללי' בישיבה. הוא הקשה קושיא חריפה וביאר אותה הדק היטב והיכל הישיבה סער וגעש. הויכוחים והריתחא דאורייתא עלו עד לב שמים. רבי אברהם ניסה להמשיך ולמסור את השיעור, אך לשווא. הבחורים עסקו בשאלה, מתווכחים, מתלהטים, סוערים, מנסים ליישב ודנים בענין. הגיעה השעה אחת בצהרים וראש הישיבה ירד מהבימה, מאושר בעליל. פעמים לא מעטות לא היה הגר"א פרבשטין שליט"א משלים את כל המהלך שהכין לשיעור, בגלל שהבחורים היו מתלהטים, דנים ומתווכחים, וראש הישיבה היה שש ושמח, למרות שלא הצליח להעביר את כל מה שהיה לו עצמו לחדש ולהבהיר בסוגיא, באומרו: "הרי כל מטרת השיעור הוא לשתף את הבחורים בעומק הסוגיא, לגרות אותם לחשוב, לתת להם כלים לבנות את הדברים, לדעת מה לומר ומה לא, מה לקרב ומה לרחק. והנה, הם עושים זאת בהצטיינות"…
זאת היתה גם התחושה היומיומית אצל מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל. הבחורים הרגישו שהקושיא 'שלו' היא קושיה 'שלהם'. הם משתתפים כאן כעת יחד ביצירה, מלבנים יחד את הסוגיא. הם ידעו היטב מי כאן הרב ומי התלמיד, אך הגרש"מ העניק להם תחושה של 'חברים' ש'מדברים יחד בלימוד'….
זאת הייתה אחת הסיבות, שבעל 'משמר הלוי' זצ"ל כותב בהקדמת הספר 'משמר הרש"ם' על הגרש"מ זצ"ל, ש"כמספר מכיריו- כך מספר אוהביו"…
***
ראה"מ נתניהו הוא אדם בעל הישגים רבים. מדינאי, מבין היטב בנושאי בטחון, איש כלכלה נבון. ראש ממשלה שבתקופת ממשלתו הארוכה היו הרבה פחות פיגועי טרור מכל התקופות של ראשי הממשלה שקדמו לו. כך גם במדיניות כלכלית, כך גם בעמידה האיתנה והכמעט אובסיסיבית שלו להביא לישראל מליוני חיסונים, בשעה שחצי עולם מתייסר עדיין ביסורי המגפה. הבאת הסכמי שלום עם מדינות ערב ועוד הישגים משמעותיים במגוון תחומים, שמחשיבים אדם כמותו לראש מדינה טוב. 'יהדות התורה', בצו מאורינו, המליצו גם הפעם על נתניהו לראשות הממשלה, מהסיבות הידועות והברורות, בהיותו עומד בראש מפלגה שמצביעיה מסורתיים, בעלי רגש חם לדת, יותר מהאחרים.
החלק השמאלי של היושבים בציון שונאים אותו שנאה אישית עזה, בגלל ההתקפות הקבועות שנתניהו תקף אותם ודחק אותם בקביעות, בנאומים ובראיונות, בדיבורים ובמעשים, לרמה של חוסר לגיטימציה. אך זהו משחק פוליטי צרוף. נתניהו מצליח לשלהב את הימין בכל מערכת בחירות, דרך שילהוב יצרים של 'הם ואנחנו'. זהו, לכאורה, צעד פוליטי נבון. אי אפשר לדרוש מפוליטיקאי חילוני לא להתפלש במדמנת הפוליטיקה. מאז הוצאת ספרי 'פוליטיקה' של אריסטו, ועד ימינו, הפוליטיקאים מתנהגים כמו פוליטיקאים. הם משסים את האוהב באויב וגורמים לו ליתר מוטיבציה ואמביציה, בדרך לליכוד השורות והגנה מפני האויב, האמיתי או המדומה.
אך נתניהו 'הצליח' במשך השנים להרחיק מעליו גם את כל ידידיו הטובים, הקרובים ביותר. סער, אלקין, ליברמן, בנט, שקד ועוד רשימה ארוכה של חברים ויועצים קרובים, שצעדו איתו יד ביד במשך שנים, מוכנים לאבד את כל עולמם, רק כדי לא "לשבת עם ביבי". אין הבדלי אידאולוגיה בין סער, אלקין, בנט ושקד וחבריהם לבין נתניהו. כולם שייכים לאותו מחנה והם חולקים תפיסות מדיניות וחברתיות שוות. אך הקלקול האישי הרס ביניהם כל חלקה טובה. חלקם מוכנים לשבת עם מרצ ואחמד טיבי, העיקר לא עם בן הברית הטבעי שלהם, נתניהו.
אנחנו לא עסוקים כאן בפוליטיקה, אחד הדברים המתועבים ביותר עלי אדמות. נתניהו משמש לנו, יראי ה' וחושבי שמו, רק כמשל ודוגמה.
אדם יכול להיות מוכשר ומוצלח, חכם ונבון, איש מעש ומעוף. להבדיל, הוא יכול גם להיות תלמיד חכם מופלג וירא שמים אמיתי, אך כדי להקיף את עצמו בחברי אמת, לנהל נכון מערכת יחסים בבית, בעבודה, אפילו בבית המדרש, וגם לזכות להנחיל את התוה"ק לתלמידיו בצורה של חיבור, עליו להשתלם במידה הנקראת כיום בשם 'אינטליגנציה רגשית'.
'אינטליגנציה רגשית' כוללת כמה מרכיבים, כמו תפיסת רגשות, שימוש ברגשות, הבנת רגשות וידע רגשי ועוד. אך במקום לעסוק בהגדרות של חכמת הפסיכולוגיה, הטוב ביותר הוא לשנן את דברי הרמב"ם הקדושים, העוסקים אמנם באופן ישיר בקשר בין רב לתלמיד, אך יש בהם גם כדי ללמדנו על התנהלות נכונה בבית, עם החברותא, החברים, השכנים, העובדים במשרד או במקום העבודה, או, להבדיל, בכל מוסד חינוכי שהוא, בעיקר ביחסי עובד- מעביד, ראש מערכת ומנהל למול עובדיו וכדומה.
וכך כותב הרמב"ם (ת"ת ה, יב): "כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. כך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם".
הרמב"ם ז"ל מונה כאן שלשה דברים שהרב צריך להעניק לתלמידיו. כבוד, קירוב ואהבה. כשרב רוצה שדבריו יחלחלו בקרב שומעי לקחו, עליו לכבדם. לא הכוונה לקום בפניהם או להכין להם כוס קפה. אלו חיובי כבוד של תלמיד לרב ולא של רב לתלמיד. הכוונה היא שהתלמיד ירגיש שהרב מכבדו במדרגתו ומעריכו על מעלותיו באמת ובכנות. ולקרבן ולאוהבם. קירבה ואהבה אמיתית, היוצאת מן הלב. שהתלמיד ירגיש שאכפת לו ממנו, שהוא רואה בו שותף אמת לבירור הסוגיא ולהעמדת הדברים, בדרך הנכונה שהקב"ה מסר בה את התוה"ק, במסירת רב לתלמיד, כשהרב משפיע את חכמתו על התלמיד ואילו התלמיד הטוב וההגון, מזכה את רבו במדרגת "ומתלמידי יותר מכולם", וכהמשך דברי הרמב"ם שם: "התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין לבו, אמרו חכמים הרבה חכמה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד הרב עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה".
כך גם ביחסי עובד- מעביד, חבר, חברותא, או כל מי שנמצא איתנו במגע. להעניק לשני תחושה שאנו פועלים יחד, בהרמוניה. משתפים אחד את השני בהחלטות ומעניקים לו תחושה שאנחנו צריכים אותו לא פחות ממה שהוא צריך אותנו. להבין את רגשותיו של השני, להיכנס למוחו ולבבו ולראות מה הוא רוצה לשמוע מאיתנו וכיצד אנו יכולים לתת לו תחושה שאנחנו פועלים יחד בשיתוף. רב, וגם מעביד, אינם חייבים להסכים לכל דבר שהתלמיד או העובד שלהם סבורים. בידם ניתנה המילה האחרונה. אך עצם הענקת התחושה שלמרות שאני חולק על דעתך- אני מחשיב אותך ואת דעתך, חשובה היא מאד. וכמובן, מחמאות רצופות, הערכה כנה, התייעצות ועוד דברים שבעל דעה ורגש יודע ומכיר.
***
שמעתי מהגה"צ רבי נח פלאי שליט"א, המשגיח ד'תורה בתפארתה': "כשה"פחד יצחק" הגאון הגדול רבי יצחק הוטנר זצוק"ל נפטר, ישבו לנחם המשגיח הגר"ש וולבה זצוק"ל והמשגיח הגר"מ חדש זצוק"ל. הגר"ש וולבה אמר שכידוע, ה"סבא" מסלבודקא זי"ע תבע תביעות עצומות מכל בחור ובחור ובוודאי בדורנו הבחורים לא היו מסוגלים ללמוד בקביעות אצל ה"סבא", לגודל תביעותיו מכל בחור.
"נענה רבי מאיר חדש ואמר: "אבל אם היו אוהבים את הבחורים כמו שה"סבא" אהב אותם- היו הבחורים יכולים לעמוד בתביעות כאלו גם כיום".
(פורסם בעיתון 'יתד נאמן')
