חז"ל במסכת ערכין (ח, ב) אומרים: "אמר רב פפא צדקתך כהררי אל – אלו נגעי אדם. משפטיך תהום רבה – אלו נגעי בתים". מפרש רש"י: "נגעי אדם נבררין בשבוע אחד, אם ליטהר אם להיחלט, וצדקה גדולה היא זו, ואילו נגעי בתים הסגרן עד ג' שבועות, וזהו משפט עד תהום רבה".
דברי חז"ל הללו מפליאים מאוד; וכי לא נמצאת בעולם צדקה וחסד של הקדוש ברוך הוא, יותר מכך שהמצורע נסגר רק לשבוע ימים – לבחון אם טמא או טהור הוא? הרי "חסד השם מלאה ארץ", חסדו הוא לאין שיעור ותכלית, ומדוע נוקטים דווקא את ענין הנגעים כדוגמא לכך שצדקת השם עצומה כהררי אל?
גם את חלקה השני של דרשת חז"ל: "משפטיך תהום רבה – אלו נגעי בתים" יש להבין; וכי מכל המשפטים הנוראים שנעשים בבריאה, אין משפט קשה ועמוק כתהום, יותר מהסגר הבית לשלושה שבועות? הלוא "הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט", אין פרט בבריאה שמתנהל ללא משפט מוצדק ומדוקדק עד דק, ומדוע דורשים חז"ל כי משפטי השם עמוקים כתהום, דווקא בעניין הנגעים?
מהלך נפלא כתב מרן הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, אשר כדרכו בקודש שפך אור על דברי חז"ל הקדושים הללו, הפשיטם והבהירם בתבונה חודרת ומעמיקה:
אציין, כי שמעתי מדודי הגאון החסיד רבי חיים מרגליות שליט"א, חתנו של הגאון הצדיק רבי שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל, שהכיר היטב את רבי אייזיק, משנות לימודו בישיבת סלבודקה לפני עשרות שנים, כי כל מי שלמד אצלו, אינו יכול שלא לזכור בערגה את הנעימות המיוחדת במינה שחשו תמיד במחיצתו.
ליבו הרחב של רבי אייזיק, הכיל לתוכו את דאגתם וטרחתם של הכלל והפרט, וסבלנותו הנדירה בנפש חפיצה ומאור פניו לכל יחיד ויחיד – היה לשם דבר. בנוסף, הוא ניחן בחושים מחודדים לקלוט בין רגע את נפש האדם העומד מולו, ולדבר הישר לרמתו, לשכלו ולהרגשיו. גם מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, התבטא: "הרגישו טעם גן עדן לדבר עמו". כך שהדברים הבאים נאים למי שאמרם:
בראשית דבריו מקדים רבי אייזיק לבאר, מדוע באמת עוונו של המספר לשון הרע כה חמור, אשר חז"ל אומרים עליו (ערכין טו, ב) 'מגדיל עוונות עד לשמים', והתורה החמירה בעונשו של המצורע בצורה כה קשה, שלא ראינו דוגמתו בשאר עבירות שבתורה; מצווה להרחיקו ולבודדו מחברת בני אדם, להתעטף באבלות ולהכריז על עצמו 'טמא טמא'. אפילו מרים הנביאה שדיברה על משה אחיה בשוגג, מבלי כוונה חלילה לגנותו או לבזותו, נענשה חמורות.
אומר רבי אייזיק: זאת משום שהקדוש ברוך הוא אוהב את כל אחד ואחד מישראל ומחבבו כבנו אהובו, וכמו שכל אב מסור לא ישקוט על שמריו, אם יראה שבזים ומשפילים את בנו או מספרים בגנותו, ולא יחסוך כל מאמץ בכדי למנוע זאת ולהגן עליו, כך כאשר אדם מישראל מדבר סרה על אדם אחר, אביו שבשמים דורש את כבודו ועלבונו. למרות שגם המספר הוא בנו אהובו, אך על ידי דיבוריו הרעים כביכול ניתק את עצמו מאביו שבשמים. כך אומרים חז"ל (ערכין, שם): "אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם". השם יתברך כביכול מנתק את הקשר עימו עד שישוב בתשובה, רחמנא ליצלן.
בשל כך אביו מרחיקו ומביא עליו נגע צרעת, וגורם לו לשבת מחוץ למחנה בדד ולהיחשב כמת. כפי שהתבטא אהרן באוזני משה, כשמרים קיבלה הצרעת: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת", פירש רש"י: "שהמצורע חשוב כמת". עונש חמור שלא מצינו דוגמתו בתורה!
כל זה כדי שיתבודד עם עצמו, וישים אל ליבו לשוב בתשובה שלמה, לתקן דרכיו ומידותיו המגונות, ולראות כיצד להתחבר בשנית אל אביו שבשמים, ושב ורפא לו.
הרי שהנקודה הזאת של 'משפטיך תהום רבה', למדים אנו דווקא מנגע הצרעת. כי הנה בדרך כלל כאשר אדם לא פועל מעשה רע בידיו אלא רק חוטא בלשונו, קיימת בו תחושה מסויימת: "מה כבר עשיתי?" "רק דיברתי?" "רק אמרתי?". אך לא! כאן אנו למדים עד כמה עמוק ונוקב כח המשפט כ"תהום רבה" ממש. כל דיבור ודיבור אסור עלול לגרום למדבר ליפול מרמתו הגבוהה, כבן יקר ואהוב להקדוש ברוך הוא, ולהתרסק, כפשוטו עד תהום רבה, להיחשב כמת ממש.
גם מאופן טהרת המצורע, למדים אנו ללמוד באיזה שפל של טומאה היה מצוי המספר. הוא נזקק לתהליך ארוך ומתיש כדי להיטהר; ציפורים, תגלחת, קרבנות, הזאות בשמן המשחה ושמן הקודש ועוד. כל זה מורה על עומק המשפט וגודל הדקדוק הנורא, שמדקדקים עם האדם על כל מילה ומילה היוצאת מפיו.
נמצא, כי ענין הנגעים מלמדים יותר מכל דבר אחר, עד כמה חמורים ונוראים, עמוקים ונוקבים משפטי השם. לכן אמרו חז"ל "משפטיך תהום רבה – אלו נגעי אדם", כי בזה רואים בצורה חדה את עומק המשפט וחומרתו.
אך בד בבד, אומר רבי אייזיק, יחד עם המשפט הנורא והכלימה הצורבת, ניתן לראות בחוש גם את ה"צדקתך כהררי אל"- את הצדקה והחסד הגדול שעשה הקדוש ברוך הוא עם האדם, כשהביא עליו נגע צרעת בבגדו או בביתו. כך גם את מעלתן הגדולה של ישראל, שזכו לגילוי שכינה על ידי הנגעים.
***
לפני כשמונים שנה, התגורר באמריקה תלמיד חכם וגאון מובהק בעל פה מפיק מרגליות, בשם רבי אברהם אהרן יודלביץ זצ"ל. הוא שימש ברבנות בכמה וכמה ערים גדולות בארצות הברית וברוסיה, וחיבר חיבורים מחוכמים ונודעים אשר ה'גדול ממינסק', מרן הגאון רבי ירוחם יהודה ליב פרלמן זצ"ל, יצא מגדרו באורח נדיר להעניק עליהם הסכמה. בה כתב כך: "ספרו היה לפני כמה פעמים, וראיתי דרכו בקודש דרך הישר, כיצד קולע אל המטרה, בדברים נכונים וברורים ובראיות ישרות, לכן יצאתי מגדרי לעשות רצונו ולהעניק לו הסכמה".
בספרו 'דרש אב', מביא רבי אברהם אהרן מעשה, אשר היה לו עד בצעירותו וממחיש היטב את הדברים:
בעיר נובהרדוק חי יהודי פשוט, שלצורך מסחרו היה נוסע בקביעות בתחילת כל שבוע אל העיר הגדולה מינסק, שם היה רוכש כמויות גדולות של סחורה לצורך חנווני העיר נובהרדוק.
עבודתו היתה קשה ומפרכת, כאשר בסוף השבוע היה חוזר לעירו מיוזע ומיוגע, עייף מטרדות הדרך. מיד במוצאי שבת החל מסתובב עד השעות הקטנות של הלילה, אצל לקוחותיו הסוחרים כדי לספק להם את מה שהזמינו, ולגבות מהם תשלום עבור השבוע הבא. גם למחרת היה משכים קום בעלות השחר, וממשיך עד אחר חצות היום להסתובב ברחבי העיר לצורך אספקה והזמנת סחורות. אז היה רותם את סוסו לעגלתו, ושם את פעמיו לעיר מינסק וחוזר חלילה.
את עלויות הדרך כיסה באופן קבוע, על ידי נוסעים שהצטרפו אליו למינסק או לעיירות אחרות שעבר סמוך אליהן על אם הדרך, ושילמו לו דמי נסיעה כפי שהשית עליהם. אמנם הדבר גזל ממנו זמן לא מבוטל, כי פעמים המתין בכניסה לעיר שעה ארוכה עד שתתמלא עגלתו בנוסעים, ופעמים נאלץ לנסוע עד קצה העיר, כדי לאסוף נוסע פלוני שהזמין אצלו מקום מראש. אך בסופו של דבר תמיד היתה עגלתו מלאה בנוסעים.
הנסיעה עימו לא היתה 'חוויה' בלשון המעטה. ראשית, פעמים רבות עד שאסף את כל הנוסעים ויצא לדרכו כבר שקעה החמה, וכך היתה הנסיעה בחושך מוחלט. שנית, העגלה היתה עמוסה בנוסעים, והצפיפות והדחקות הקשו מאוד. שלישית, בדרך כלל צירפו הנוסעים לעגלתו אווזים ותרנגולים ושאר בעלי כנף. אלה הרעישו וקרקרו כל העת, ולא הוסיפו רוגע ושלוה.
כאשר הגיעה העגלה לתחנתה הראשונה בעיירה קארעליץ הסמוכה למינסק, מרחק של כשלשה פרסאות מתחילת הנסיעה, עצרה שם העגלה לפוש מעט מעמל הדרך. הנוסעים יצאו החוצה ליישר אבריהם ולפשט רגליהם שנכפפו ונדחקו כל הנסיעה, ואנחת רווחה נשמעה מפיהם. בתחנה ההיא היה קיים פונדק קטן שניהלה אשה יהודיה, בו מכרה מיני מגדניות, אוכל מבושל ושתיה, והעוברים ושבים היו נכנסים פנימה להשביע את רעבונם ולהרוות את צמאונם, עד שימשיכו בנסיעה.
באחת הנסיעות הצטרף אליהם הנגיד רבי יוסף קאבאק זצ"ל מנובהרדוק, שככל הנראה הוכרח להגיע בנחיצות רבה למינסק, ומכיון שלא היתה אז ברשותו עגלה זמינה, החליט להצטרף לסוחר.
כאשר עצרו בקארעליץ סמוך לפונדק, נכנס הנגיד פנימה ושאל את בעלת הבית מה יש לה להציע היום למכירה? השיבה הפונדקאית כי מלאי החנות כבר אזל היום, עקב ריבוי הקונים, ולא נותר לה כי אם כוס חלב ופת קיבר. בלית ברירה נענה רבי יוסף בחיוב. היא פרסה מפה על השולחן, והגישה לו את שביקש. הוא נטל את ידיו והחל לאכול בתיאבון.
כעבור דקות אחדות נכנס גם הסוחר בעל העגלה, ולאחר שטיפל בסוס העייף, בהניחו לפניו מים ושעורים כדי שיתרענן, שאל אף הוא את בעלת הבית מה יש היום לאכול? השיבה האשה כפי שכבר אמרה לקודמו, שאין בידה להציע כי אם כוס חלב ופת קיבר.
בעל העגלה התרגז נורא, והחל צועק על הפודנקאית, בחירופים וגידופים קשים: "עצלנית שכמותך… חסרת דעת!… מדוע לא הבאת בחשבון, כי אמורים לבוא לכאן קונים בשעה מאוחרת יותר?… וכי נדמה לך שאסתפק היום לארוחת ערב בפת לחם חרבה וכוס חלב? בשום אופן לא!… ".
הנגיד היה המום מהתנהגותו הנבזית של הסוחר, כיצד מהין הוא להרעים בקולו על בעלת הפונדק ולגנותה בדברי גנאי ודופי, למרות שמעולם לא חטאה נגדו ולא עשתה לו שום מעשה רע?!
פנה הנגיד אל הסוחר ושאלו: "מדוע תנהג כך? וכי מפונק אתה יותר ממני? הלוא גם אני שרגיל לאכול תמיד בביתי מעדני מלכים, הסתפקתי כעת רק בלחם וכוס חלב, ואין לי כל תרעומת או טרוניה עליה, כי היא עושה את עבודתה נאמנה, ואילו אתה, שבביתך אוכל מן הסתם באופן קבוע רק פיסת לחם וכוס חלב, יש לך עוד טענות ומענות?!".
השיב לו הסוחר מיניה וביה: "דווקא בשל כך אני כה כועס ורוגז עליה. אתה שבכל ימות השנה הנך יושב בבית מלכים, ונהנה ומשביע את רעבונך בתענוגות ומעדנים, ורק פעם או פעמים בשנה נוסע למינסק, אכן לא יהיה זה בשבילך 'אסון' אם לא תתפנק פעם אחת, ותאכל פת לחם עם כוס חלב בלבד, כי הנה תיכף תשוב לטרקלינך ותשלים את שהחסרת.
"לעומת זאת, אני אף פעם לא יושב בביתי, וכל ימי נמצא בטלטולי דרכים, על כן מצפה אני כי לכל הפחות בתחנת העצירה, יהיה לי אוכל בריא ומזין לקיים את גופי ולהשיב את כוחותי. הסעודה הזאת אינה פינוק או מותרות עבורי, אלא הכרח חיוני לקיום גופי. אם לא יכינו עבורי סעודה הגונה, ייכשל כוחי וחלילה עלול אני למות בחצי ימי, אשתי תהיה אלמנה ובני יתומים…".
הסוחר הוסיף לאיים על בעלת הפונדק בפסקנות: "אם אבוא לכאן פעם נוספת, ואראה כי אין כאן אוכל מוכן לא אכנס לכאן שוב, אלא אחפש פונדק אחר לאכול בו, לא כנקמה אלא כיון שהדבר נוגע לחיותי".
רבי אברהם אהרן שנוכח שם בשעת מעשה, כותב בספרו: "מאז ששמעתי את הדו-שיח בין הגביר לסוחר, אמרתי בליבי 'צדיק הוא השם וישר משפטו, ולא יפלא עוד בעיני אם אראה בעולם צדיק ורע לו רשע וטוב לו'".
כי הנה לכאורה במושכל ראשון, נדמה כי הנגיד צדק בטענתו, מדוע הסוחר מתנהג בצורה כה מבישה?! הרי גם בביתו הוא אינו אוכל סעודה מכובדת מזו שהציעה כעת בפניו בעלת הפונדק?! אך במושכל שני, כאשר נתבונן בטענותיו של הסוחר, הגם שודאי אינן מצדיקות את התנהגותו הפראית, אך הן כבר מסבירות את אוזננו להבין את ההגיון שבדבריו, מדוע רוחו כה סוערת והוא מלא כעס ורוגז.
הרי הסעודה הזאת היא הנאתו היחידה מכל עמלו, כל ימיו עוברים עליו בטלטולי דרכים קשים, ואין לו רגע אחד של מנוחת הנפש. אין לו פיסת שלוה לשבת בחיק משפחתו, וליהנות מחייו הגשמיים. אם גם את סעודתו המכובדת והדשנה שתמיד רכש בפונדק לא תהיה לו, הרי שלא נותרה לו שום הנאה מהעולם הזה, וכיצד נצפה ממנו לא לכעוס ולהשתולל? אדרבה, דווקא לגביר מדושן העונג לא יארע דבר, אם יוותר פעם אחת על הרגליו הקבועים, ויאכל מעט לחם וחלב כמו פשוטי העם, זה אפשרי ואף נסבל. הרי בכל מקרה עוד ימים ספורים הוא ישוב למעונו, ויוכל לחזור לתענוגותיו.
אומר רבי אברהם אהרן: הצדיק נמצא כאן בעולם הזה על תקן של גביר. הרי הוא במהותו בן עולם הבא, שם בעולם העליון נמצא ביתו האמיתי והנצחי, ורק כאשר יהיה שם ישתכר בשכר מעשיו הטובים, להתענג על השם ונועם זיו שכינתו. לכן כאשר הוא עדיין חי כאן בעולם הזה בדרכו לשם, זה עדיין נסבל שלא יהיה לו כאן כל כך נח, שיאלץ לעבור קשיים ונסיונות בדרכו, כי כאמור עיקר חייו ומגמתו מכוונות לשם, לזכות למנוחה נכונה בצל כנפי השכינה.
לא כן הרשע. הרי כאשר הוא יבוא לעולם העליון לא ימצא מנוח, הוא יגורש מגן עדן בבושת פנים, ואין לו טרקלין נצחי, שאליו הוא אמור לבוא להשביע את רעבונו ולספק את אושרו. לכן הוא נחשב כמי שכל ימיו נוסע בדרך ומצוי בטלטולים, והעולם הזה דומה לאותו לפונדק, שאם לא ישביעו אותו בטובה לפחות כאן בעולם הזה, לא תהיה לו הנאה לעולם.
המעשה ונמשלו הנוקבים, נותנים לנו מבט אמיתי על הנעשה בבריאה, לדעת כי גם כאשר מתמודד האדם לא עלינו עם תוכחה, או חלילה עם יסורים, זהו סימן כי הוא נמצא בדרך! הוא נמצא כאן בעולם הזה על תקן של גביר! תיכף הוא נוסע אל בית עולמו, ושב אל ארמונו הנצחי! אל העונג והשלוה! בדרך עליו לעבור מעט טלטולי דרכים כדי להגיע אל היעד הנכסף. כשהוא מסתכל על הדברים בצורה הזאת, כל מה שעובר עליו זה בהחלט נסבל, מובן ונלקח בחשבון.
יהודי תמיד צריך לזכור כי 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד', ותמיד כשנפגשים עם ה'משפטיך תהום רבה', טמון בו גם ה'צדקתך כהררי אל', צדק רחמים וחמלה. עבודתו של היהודי לגלות אותם!
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')