"והובא אל אהרן הכהן" (יג ב)
פרסום ראשון של קטע נבחר, מתוך ספר חדש שעומד לראות אור בקרוב, לתולדות חייו של הגאון הגדול רבי משה מרדכי חדש זצ"ל. הספר נכתב ביד אמן של בנו הרה"ג ר' אלחנן חדש שליט"א.
בימי הקיץ שנת תשל"ח, הגיע לארץ הקודש הגאון רבי שמחה וסרמן זצ"ל, בנו בכורו של מרן הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד. רבי שמחה הגיע לאחר שנים רבות של פעילות תורנית ענפה בארצות הברית, במטרה להקים ישיבה על שם אביו בארץ ישראל.
רבי שמחה חיפש אדם שיהא שותף לו במפעל הזה, אך היו לו דרישות ייחודיות… לא כל אדם, ואפילו בעל שיעור קומה, יכול היה להתאים למה שביקשה נפשו. תלמידו הרב יעקב קראוס שליט"א, רב קהילת 'תורת אמת' בלוס אנג'לס, סיפר כי שמע מפיו איך חיפש ראש ישיבה שידע לנהוג עם התלמידים באהבה בנוסח של 'ימין מקרבת', אך מצד שני יצליח גם להחזיק את הישיבה ברמה גבוהה.
שבת אחת, התארח רבי שמחה אצל ר' הירש זקס ידידו, נכדו של ה'חפץ חיים'. ר' הירש שהתגורר באותם ימים בקריית צאנז בירושלים, הציע לרבי שמחה להכיר את הישיבה החדשה שנפתחה בשכונתו. רבי שמחה נכנס להתפלל בישיבה. לאחר התפילה ביקש אבא להיכנס אליהם יחד עם קבוצת בחורים, להתבשם מגדלותו. וכך היה, אבא נכנס עם התלמידים לביתו של ר' הירש, והם שקעו בשיחה עם רבי שמחה, כאשר אבא והבחורים מטים אוזן קשבת לדברותיו. רבי שמחה התרשם עמוקות מאישיותו של אבא ומהקשבתם של התלמידים, הוא קם ונסע לבני ברק אל מרן הסטייפלר זצ"ל בבקשת עצה, האם להתחבר אל הישיבה החדשה שרק לאחרונה הוקמה.
קשר עתיק יומין שרר בין רבי שמחה לבין מרן הסטייפלר זצ"ל, שבהיותו בחור ישיבה בנובהרדוק, היה אוכל 'ימים' בבית חמיו של רבי שמחה – רבי מאיר אבוביץ, שהיה רבה של העיר נובהרדוק. משום כך, חש הסטייפלר חיוב הכרת הטוב לרבי שמחה, ובאופן נדיר ניתנה הרשות אף לרבנית, אשתו של רבי שמחה, להיכנס אל הקודש לקבלת ברכה. הסטייפלר סמך את ידיו על הרעיון להקים שותפות עם אבא. רבי שמחה החל לבקר בישיבה. בביקוריו התרשם מאד מהתלמידים, מאווירת הלימוד, ובמיוחד – מאישיותו של אבא.
באחד מביקוריו של רבי שמחה בישיבה, שמעו התלמידים שיעור מפי הגאון רבי אפרים בורדיאנסקי זצ"ל, שאותו היה אבא מזמין לעיתים תכופות למסור שיעורים לתלמידי הישיבה. המפגש בין רבי שמחה לר' אפרים בהזדמנות ההיא היה מרגש מאוד. עוד בימי שהותו בליטא, היה ר' אפרים חברותא של העילוי ר' נפתלי בינוש וסרמן הי"ד, אחיו של רבי שמחה. ר' אפרים תיאר לרבי שמחה את המסע האחרון שערך יחד עם אחיו ר' נפתלי, ואת זיכרונותיו מהימים ההם.
הזיכרונות הקשים הסעירו את ר' אפרים, והנה התנער רבי שמחה וקרא לעומתו: "ר' אפרים, לא צריך להישבר! אדרבה, הקב"ה השאיר אותנו כאן כדי שנמשיך לפעול ולבנות!". הוא אף שח לו את הרעיון שהיה חוזר ואומר על הפסוק "ויחל נח ויטע כרם". לדברי חז"ל, הייתה תביעה על נח, שהתעסק תחילה ביין מיד לאחר תום המבול. לכאורה, הרי זקוק היה לכך, כי החורבן היה כה גדול ויש לחפש דרכים להתאושש ולהתנחם. "מכאן", אמר רבי שמחה, "שלאחר חורבן אין התפקיד להתנחם – אלא לבנות!". אבא היה מזכיר יסוד זה פעמים רבות ביום השנה של רבי שמחה, שחל בדיוק בפרשת נח, תוך שהוא מדגיש איך קיים זאת רבי שמחה במסירות נפש גדולה.
אבא סיפר, כי רבי שמחה התבטא פעם כלפי אנשים מסוימים, שהייתה לו ביקורת אודות הנהגתם. הוא שאל: מה ההבדל בין 'נסתר' ל'מכוסה'? כאשר אדם נושא חפץ, למשל ספר, מתחת מעילו כדי שלא יראוהו, הרי שהספר אכן מכוסה, אך הכל יכולים להבחין כי מתחת למעילו מסתתר דבר מה. לעומת זאת, כאשר אדם מסתיר דבר מה במקום סתר, בצורה שאיננה נראית כלל, לזה יקרא 'נסתר'.
"כך הוא הדבר אצל בני האדם", הסביר רבי שמחה, "יש אנשים שלמראית עין מכסים עצמם, אך מטרתם לפעמים היא כדי להתבלט עוד יותר… אך נסתר אמיתי הוא זה שבאמת אין רואים ואין מרגישים בו כלל". אף בדברים אלו, הגדיר רבי שמחה את אישיותו שלו בדיוק נמרץ, כי אכן – נסתר אמיתי היה כל ימיו. הוא היה גאון מופלא, אך יותר מזה, היה גאון בהסתרה, ומשום כך לא חשו הסובבים את גדלותו התורנית.
"כשהייתי בשיעור ב', זמן אלול, למדו מסכת מכות", סיפר תלמיד. "ראש הישיבה אמר לנו שיעור יומי על המסכת. לקראת הימים הנוראים, הגיע רבי שמחה לישיבה והצטרף לשיעור כאחד התלמידים. באמצע השיעור, הצביע רבי שמחה… הייתה לו שאלה, והוא הרים את אצבעו כמו תלמיד צעיר… ידעתי שהמראה הזה ייחרט בקרבי ולא ימוש ממני לעולם!".
בזיכרונותיהם של בני הישיבה חרוטה העובדה, שכאשר עקבו אחריו בעת מסירת שיעור, הבחינו שבעת שציטט גמרא בשיעור, היה משים עצמו כאילו הוא מעיין בגמרא. לאמיתו של דבר היה מקריא את כל לשון הגמרא בעל פה.
תלמיד אחד מעיד, שכאשר היו לומדים עם רבי שמחה, היה מתקן את הקורא מבלי גמרא הפתוחה לפניו. בעת שהיה מגיע לבית המדרש בישיבה, היו התלמידים ניגשים ושואלים אותו בכל מקומות הש"ס, ולכולם היה עונה במתק לשון, כשהוא לא שוכח לעולם לומר מילה טובה לשואל…
עם המעבר לשכונת 'עזרת תורה', קרם עור וגידים ה'שידוך' בין אבא לבין רבי שמחה. בחנוכה תשל"ט התקיים כנס ייחודי וקריאת שם הישיבה 'אור אלחנן'. בקריאת השם 'אור אלחנן' הוזכר גם שמו של חמיו של רבי שמחה – הגאון רבי מאיר אבוביץ זצ"ל, רב העיר נובהרדוק.
לא היה בשינוי השם צעד סמלי בלבד, אלא הקמת ישיבה על קברו של רבי אלחנן. משעה שנקראה הישיבה על שמו של קדוש ישראל, מרן רבי אלחנן הי"ד, השקיע אבא כוחות רבים בהחדרת רוחו והשקפתו של רבי אלחנן בתלמידים. "זכות גדולה נפלה בחלקנו, שהישיבה נושאת את שמו של אותו גאון וקדוש", היה אבא חוזר ואומר לתלמידים. "אך עם זאת, יש לדעת כי יש בכך 'מחייב' גדול עבורנו, שנהייה ראויים לשאת את שמו".
מדי שנה, ביום השנה לפטירתו של רבי אלחנן, נערכה בקביעות עצרת זיכרון בישיבה. אבא היה טורח ומתאמץ להביא לעצרת מגדולי תלמידיו של רבי אלחנן, לדבר לפני תלמידי הישיבה, כדי שיספגו מעט מהאווירה ומהמושגים המופלאים שהיו בברנוביץ. "הקדוש רבי אלחנן", היה אבא אומר כל אימת שהזכיר שמו, ובכל פעם כזו היה מתמלא התרגשות, ורעד נשמע בקולו.
(מתוך 'יתד נאמן' פסח תשפ"א)