"דבר אל בני ישראל לאמור אשה כי וגו'" (יב ב)
כ"ק האדמו"ר מגור סיפר לבתו מעשה מופלא, על רבי יהושע מקוטנא
הרב ציביאק סיפר לי מה ששמע מרעייתו הצדקנית של הרה"ח רבי יצחק מאיר לוין זצ"ל, שהיה חתנו של כ"ק מרן ה'אמרי אמת' מגור זצ"ל.
הרבנית לוין ע"ה, בתו של הרבי, סיפרה שאביה הקדיש לה מעתותיו הכל-כך עמוסות, כדי לשנן באוזניה פרקי-חיים ולהקנות לה ידע מעמיק בהלכות שלום הבית בפרט, ובהלכות בין אדם לחבירו בכלל.
"אבא זצ"ל", סיפרה בתו של ה'אמרי אמת' לרב ציביאק, "סיפר לי פעם על מעשה מופלא שהתרחש אצל רבי יהושע מקוטנא בעל ה'ישועות מלכו', שהיה גאון הדור:
"רבי יהושע עשה פעם טובה ליהודי אחד, ולאחר מכן התכופף הגאון ארצה, נטל אבן קטנה, ומסרה לידיו של היהודי ההוא, שכמובן לא הבין פשרו של דבר, ולא הצליח לפענח את החידה הזו של מסירת האבן.
"הסביר לו רבי יהושע מקוטנא:
"'אני יודע ש'מנהגו של עולם' הוא שלאחר שעושים טובה לאדם, מקבלים ממנו אבנים… אז הנה, כדי לחסוך לך את העבודה, אני נותן כבר עכשיו את האבן הקטנה הזו בידך, אבל אל תזרוק עלי אבנים נוספות. וגם, ברצוני לומר לך שהאבן הזו קטנה, כי גם הטובה שעשיתי עמך היתה קטנה, ולכן לא מגיע לי אבנים גדולות'…
"את הסיפור הזה סיפר לי אבא, הרבי מגור זצ"ל", אמרה הרבנית לוין, "ואפשר ללמוד מכאן על חוכמתו העצומה של גאון הדור ההוא, שמן הסתם חזה מראש שמהטובה שעשה ליהודי ההוא עלולה לצמוח לו רעה, והקדים את האבן הקטנה כרפואה למכה"…
אבל למדנו עוד, שלמרות שה'אמרי אמת' הקדיש את כל זמנו למען כלל ישראל, מצא אותו צדיק את הפנאי כדי ללמד את בתו אורחות-חיים, ולהעניק לה פרק מוסרי מאלף כיצד מתגברים על מריבות הפורצות לעיתים גם בבתי ישראל.
הדרך שבה סָתַם רבי יהושע מקוטנא את פרצות-המריבה, שיתכן שהיתה מתגלעת, אולי אינה מתאימה לכל אחד, וגם לא לכל שעה ולכל משפחה. אבל אפשר ללמוד מכאן דוגמא טובה לתוואי הנכון ולמסילה הישרה, שבאמצעותה יפתרו חלק גדול מכל הבעיות בשלום הבית.
וכך יעשו כל אב ואם בישראל: אין כמו דיבורים של אבא ואמא מסורים, כדי להשפיע על הילדים בצורה חיובית, ולהעניק להם את הבסיס המוצק לחיים של שלום, כדי שגם הם ידעו בבוא היום, כיצד להשתית את ביתם על יסודות של ידידות ואחווה אמיתיים.
נספר כאן איך הצליחה רעייתי ע"ה, להשכין שלום-בית בין שכנים: באחד הבתים הישנים בבני ברק לא היתה חניה מסודרת, ואחד הדיירים שרכש מכונית, וחשש מגניבות, היה מניח את הרכב בחצר.
הדבר הפריע לשכנים, ובעיקר לשכנות. הם באו לביתנו לדין תורה, ורעייתי אמרה להם שאני נמצא עדיין בכולל בחולון. לרגע התעשתה, ואמרה: "הרי בכל זאת גדלתי בבית שלומדים שם תורה, אולי תספרו לי את המקרה"… והם סיפרו.
היא שומעת את דברי הצדדים הניצים, ואומרת כך: "בעלי (שאבדל לחיים), אומר תמיד, שכיום אי אפשר לחיות בשבת בבנין שאין לאחד מדייריו מכונית צמודה. כי יש מקרים שצריכים לנסוע בדחיפות עם יולדת". הסיפור התרחש, כמובן, לפני שנים רבות, מיד עם בואנו להתגורר ברמת אלחנן, כש'מעייני הישועה' עדיין לא הוקם, וגם לא 'עזר מציון' עם ה'גוי-של-שבת' שלו…
עכשיו פנתה רעייתי אל בעל הרכב ושאלה אותו: "אמור נא לי, אם תהיה בביתכם יולדת שיצטרכו להסיעה בשבת, האם תסיענה?" והוא עונה: "בוודאי!". "ואם תתקֵל במקרה של ילד שזקוק בשבת לפעולה רפואית דחופה, האם גם אותו תהיה מוכן לקחת?". -"בוודאי!" – השיב בעל הרכב.
ואז פנתה רעייתי אל כל השכנות ואמרה להן: "בעצם, הרכב הזה שייך לכל הבניין… שהרי כשיצטרכו להסיע יולדת או חולה בשבת, אין כאן אדם אחר עם רכב שיעשה זאת, ואם כן כולכן צריכות להסכים עם החניה הזו"…
כשמוע הנשים את ההיגיון שבדבריה, הסכימו כולן פה אחד לאפשר לו את החניה… איזו דעת תורה! איזו תבונה לנצל כל רגש קטן בתורתנו הקדושה, כדי להשכין שלום בין איש לרעהו.
****
מרן ה'איילת השחר' מזרז את בני־לווייתו בצרפת, לקנות מתנה לנשותיהם הממתינות להם בארץ…
כדי לרדת למהותו של שלום הבית, נספר כאן שבהיותו בצרפת, לרגל ביקור בקהילות החרדיות, שאל מרן הגאון רבי אהרן־לייב שטיינמן זצוק"ל, את כל בני לווייתו, אם קנו מתנה לנשותיהם, כדי שבשובם הביתה יהיה מה להעניק להן…
"הרי" – אמר הגראי"ל – "עזבנו את הבית לכמה ימים, והאשה דואגת, וצריכים לקנות לה משהו"…
זה נקרא שלום בית… כאשר הבעל זוכר את אשתו גם כשהוא נמצא רחוק מן הבית, וכל מחשבותיו נתונות בשאלה כיצד להיטיב לה, ולהודות לה על פעליה שהיא עושה עימו, ולא כפי המצב שנוצר כיום שכל אחד דואג לעצמו, ומעוניין שהוא יהיה מרוצה. כמו שלפעמים הבעל דורש את ארוחת הצהרים, גם אם רעייתו המטופלת בתינוקות קטנים עסוקה עד למעלה־ראש, ולא היה לה פנאי ואפשרות להכין את הארוחה. מי שמתנהג עם רעייתו בדרך זו, אינו הולך בדרך בה בחר ה'.
כאשר בני־הזוג צועדים ביחד, נמלכים זה בזה, וממליכים זה את זה – חייהם טבולים בים־של־חדווה, וגלים־של־אושר מציפים את לבבם.
הפתרון המחוכם של הגאב"ד דפוניבז'
הגאון מפוניבז', מרן רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, סיפר על בעל שהתלונן בפניו על רעייתו שאינה מסודרת, וביקש גט. הדבר היה עוד בעיירה פוניבז' שבליטא, וכל ניסיון לשכנעו שיוותר על הרעיון, נפל על אזניים ערלות. אמר לו רבי יוסף שלמה: "בוא מחר לביתי ותקבל את הגט הנכסף".
למחרת קרא הגרי"ש לזוגתו הרבנית, והורה לה לפזר אף את כל הבגדים שהיו מיועדים לכביסה, להוציא את החפצים מן הארונות, ולפזר אף את כל האוכל בכל חדרי הבית. הרבנית שהיתה מטבעה מסודרת מאד, התביישה לעשות זאת, אך כיון שאשה צדקת וכשרה היתה, עשתה רצון בעלה עד שהבית היה נראה מפוזר ביותר.
והנה, בשעה היעודה מתדפק הבעל על דלת ביתו של הרב, ומביע באוזניו את פליאתו על… אי־הסדר השורר בביתו.
השיב לו הרב: "לפי דבריך יוצא שגם אני הייתי צריך לתת גט לרעייתי!… אבל הינך רואה שאני חי איתה בשלום ובשלווה, ואם כן מה לך להתקוטט עם אשתך על דבר קטן כזה?!"
(מתוך הספר 'שמחה בבית' בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)