"דבר אל בני ישראל אשה כי" וגו' (יב ב')
פעם, בימי הקיץ החמים, נשאלה אמא מדוע אין בביתה מזגן. היא השיבה בפשטות: "הדירה מאווררת ביותר, בהיותה בעלת כיווני אוויר רבים, ואין כל צורך במזגן".
ומה אמרו אחרים?
"פעם נכנסתי לסבתא", מספרת אחת הנכדות, "היה זה בעיצומו של קיץ, ובחדר הכניסה לא היה מזגן. אפילו מאוורר כמדומני שלא היה, החום היה מעיק ובלתי נסבל, ולמרות זאת סבתא ישבה נינוחה וקיבלה נשים בזו אחר זו, בחדר הלימוד של סבא פעל המזגן. נכנסתי לשם כדי להתקרר, ורק אחרי ששהיתי שם זמן מה, הייתי מסוגלת לצאת ולדבר עם סבתא".
אמא היתה רגילה לומר: "מיד כשמגיע החורף, אנשים מחפשים כיצד להתחמם; שחלילה לא יהיה להם קר מידי… בבוא הקיץ הם מחפשים כיצד להתקרר; שחלילה לא יהיה חם מדי… מדוע להתפנק כל כך? הרי כך ברא ה' את העולם!"…
פעם סיפרה אמא, כיצד היא מתמודדת בכל מזג אוויר על ידי כוח הדמיון: "כשאני יוצאת מן הבית וחם לי מאד, אני מדמיינת כאילו עתה אמצע החורף. רוחות קרות מנשבות ללא רחם, הקור חודר לעצמות, בררר… ופתאום, משב רוח חם עוטף אותי, כמה טוב! ובימי הקור? – אני מדמיינת יום קיץ שרבי לוהט, החום כבד, ואינני מוצאת מפלט, והנה לפתע מגיע משב רוח קריר, מרענן ומשיב נפש"…
גם בשנים האחרונות, כשסוף סוף הותקן מזגן בכניסה, היה זה למורת רוחה של אמא, וחושבני שאף ללא ידיעתה – כאשר נעדרה מן הבית.
בחודשי חייה האחרונים הותקן מזגן גם במטבח, כמובן, הדבר נעשה לאחר מסע שכנוע ארוך, שכן מתחילה לא נתנה אמא את הסכמתה, באומרה שאין היא צריכה את ה'לוקסוס' הזה. אולם מכיוון שהדבר היה נחוץ ביותר, שהרי בישלו במטבח כמויות עצומות כשל מוסד (כיוון שאמא היתה שולחת אוכל למשפחות רבות, וכן ציבור גדול סעד על שולחנם בשבתות) – טיכסו בני המשפחה עצה כיצד לגרום לאמא להסכים.
מה עשו? פנו לגברת מרים כהן, שהיתה יד ימינה של אמא, והיתה מסייעת לה בימי חמישי ושישי בעבודות המטבח, וביקשו ממנה כי תאמר שהיא זקוקה למזגן, מיד כאשר שמעה זאת אמא, נתרצתה והורתה להתקינו במהירות האפשרית… אולם אמא עצמה מעולם לא ביקשה להדליקו לצרכיה שלה!
כל זמן שהיו הדברים מיועדים בעבורה, עמדה אמא בהתנגדותה כחומה בצורה, לבל ירכשו או יעשו למענה דבר. לא כך היה בשעה שהיו הדברים נוגעים לצורכי אחרים. בעניינים אלו היתה אמא מהדרת עד קצה הגבול; משתדלת שאותם אחרים יהיו מרוצים ככל האפשר.
ידידות שביקרו אצל אמא סיפרו, כי נדהמו לגלות ספה חדשה. אמא התנצלה מיד: "חלילה לכן לחשוב כי הספה החדשה נקנתה בשבילי; ישן אצלי נכד, והוא כמובן אינו יכול לישון על המיטה השבורה"… גם המזגן הותקן לצורך הנכד…
לאורך כל השנים לא נעשה כל ניסיון ליפות את הבית: פרט למקרים יוצאי דופן לא נערכו שיפוצים, קירות הבית לא נצבעו, ואף הרהיטים לא הוחלפו. אחת מאחיותי הציעה פעם לאמא כי תצבע את המיטות בחדר שינה, ואמא, שראתה כמה הדבר חשוב לה, נענתה בחיוב. המלאכה נמשכה זמן רב, ואחותי נלאתה מלסיימה. המיטות נשארו עד עצם היום צבועות למחצה: מיטה אחת בצבע חום, והשניה נשארה בצבע עץ דהוי…
מלבד כל האמור, בשנותיה האחרונות של אמא, כאשר המונים צבאו על דלתות הבית, היה לאמא טעם נוסף להיזהר ממותרות ומחדשנות. אמא היתה מרבה לומר לנו: "דעו לכם שעיניהם של אלפים ורבבות צופיות אל הבית הזה, ופשטותו מהווה להם דוגמא וסמל. עובדה זו מחייבת אותנו לשקול כל שינוי שנעשה בבית, ולנהוג משנה זהירות". אכן, נשים רבות שהגיעו להתלונן על קשיי פרסה, יצאו נפעמות מהפשטות בביתנו.
נגד טבעה
ברצוני להבהיר: טעות היא לחשוב כי אמא היתה מלאך ממרום, שאין לו שיג ושיח בענייני העולם הזה, אינו מבין מהו חומר, ואין לו טעם בשום דבר גשמי. אמא ניחנה בחוש אסתטי מפותח, והיא אהבה יופי. חברות ילדות שלה זוכרות את חיבתה לחפצים נאים. היה לה טעם טוב ומעודן, ואנו ילדיה נהנינו מעצותיה בבואנו לרכוש כלים ובגדים. ברם בכל הנוגע לה עצמה, ראתה חוב קדוש להסתפק במועט וביטלה את רצונותיה הטבעיים עד כי סלדה מכל אשר ריח גשמיות נודף הימנו, כפי שניכר על כל צעד ושעל בחייה.
המטבח המשופץ
אחד מבני הבית הניח את בגדיו סמוך לתנור החימום. תוך רגעים ספורים הם התלקחו, ואש גדולה ומאיימת הלכה והתפשטה. בחסדי שמים הצליחו להשתלט על הדליקה, ואז התבררו הנזקים: רוב המטבח נשרף, והיה צורך להחליף את הארונות ואת החרסינה. הנהלת כולל 'חזון איש', שהדירה שייכת לו, שלחה בעלי מלאכה לשפץ את הבית, אולם אמא סירבה לקבלם: "הדירה כשירה לשימוש גם עתה, ואין כל צורך לא בהחלפת הארונות ולא בעקירת אריחי החרסינה הטובים"…
סבא הסטייפלר שמע על כך ואמר לה: "אל לך לדאוג, הדבר לא יגרע מחלקך בעולם הבא בכהוא זה!", רק אז הסכימה אמא להכניס את בעלי המלאכה.
כשהחלו להחליף את החרסינה המפויחת, נזעקה אמא בשנית: "אין כל צורך להחליף את החרסינות כולן; חלק מהן נשארו שלמות לגמרי!". היא לא השתכנעה גם כאשר אמרו לה, כי החרסינה הישנה היתה לבנה ואילו החדשה צהובה, ושילוב הישן עם החדש ייראה מוזר ביותר. אמא נותרה בשלה: "אם החרסינה שלימה, אין צורך להחליף אותה!".
לבסוף נלאתה להתווכח, ביטלה את דעתה, והביטה בעיניים כלות ובכאב רב על הגשמיות המתנחלת בביתה… הנגר סיפר, כי כשהחליף את הידיות בארונות המטבח, בכתה אמא בדמעות שליש…
כעבור מספר שנים ביקרה מכרה בביתנו, ושאלה את אמא האם היא זוכרת את השריפה במטבח, ואמא השיבה בצער: "ודאי שאני זוכרת. עד היום אינני מבינה מדוע החליפו את החרסינה!", זה היה הזיכרון של אמא מן השריפה…
בפעם אחרת, כאשר היה צורך דחוף בשיפוץ כלשהו בבית, ניסו עסקנים לנצל את ההזדמנות ולהרחיב את העבודות לכל הבית, אולם הם נתקלו בהתנגדותה של אמא, שהשגיחה לבל יעשו כל פעולה שאין בה מן ההכרח. היא לא השתכנעה מדבריהם על אודות הצורך בשיפוצים אלו, ואמרה: "איך אפשר להרוס קירות שספגו כל כך הרבה תורה?"…
מחנכת לרבים
אמרו לאמא שיש בחורות, שעבורן זוהי הקרבה להעדיף חתן בן תורה ולבחור בחיי דוחק. אמא לא הבינה: "מי אמר שצריך לחיות בדוחק, ומי אמר שזהו דוחק? ראשית, יש להתבונן ולהחליט מה העיקר בחיים ולשם מה האדם חי, ורק לאחר מכן יש לדון מה נצרך לו למען מטרות אלו. מה אדם לוקח איתו למעלה אחרי מאה ועשרים שנותיו? – תורה ומעשים טובים בלבד! ומאחר שכל האושר, כל הקדושה וכל השמחה נמצאים בתורה ובחיי תורה, הרי מי שבוחר בהם, אינו חי בדוחק כלל!"…
אמא היתה רגילה לומר את ה'ווארט' הבא: מדוע מברך אדם את ילדיו "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", ואינו מברכם שיהיו כשאר השבטים? – לפי שאפרים ומנשה הם היחידים שבשבטים שהתגוררו במצרים ויכלו לחיות חיי נוחות, פאר, עושר ורווחה, כבני מלכים. עם כל זאת, מיאנו ליהנות מן הלוקסוס הרב, ולפיכך זכו שיתברכו בהם כל ילדי ישראל.
אחת מהנשים המקורבות ביותר לאמא, אשר בנתה את עצמה לאור השקפותיה, סיפרה לי כיצד התביישה מאמא כאשר בעלה רכש מכונית. אף כי הרכב היה ישן נושן, שהתואר 'טרנטע' היה יפה לו ביותר, היא הרגישה כי גם רכב כזה אינו עולה בקנה אחד, עם דרישות ההסתפקות שעל פיהן חיה אמא, ולכן תמיד ביקשה מבעלה כי יחנה את הרכב במרחק מה מביתנו…
מעניין כי למרות הכל, ידעה אמא להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, גם כאשר הדברים נגדו את משנתה. אשה אחת ילידת חו"ל, תמהה בפני אמא כיצד היא מסוגלת להסתדר עם מטבח קטן, בעוד היא עצמה איננה מסוגלת לכך כלל. אמא הניחה את דעתה: "את בסדר גמור; הלוא חז"ל אמרו שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם. אני כבר רגילה לגודל הזה, והוא טוב לי".
לבושה בפשטות
נכדה שאלה פעם את אמא: "גלי לי, סבתא, מהו סוד אהבת הבריות אלייך?"
"התשובה פשוטה", נענתה אמא. "כשנשים באות אלי, הן מהרהרות בלבן כי בוודאי תפגושנה אשה מכובדת, עוטה מחלצות; לבסוף הן רואות כי אשה פשוטה אנוכי ולבושה בפשטות, לכן הן אוהבות לבוא"…
הדבר לא יאמן, אולם אמא מעולם לא התעסקה בקניית בגד לעצמה, ואפילו לא משקפיים. בילדותה היתה סבתא חיה מושא בוחרת את הבדים שמהם נתפרו בגדיה, לאחר חתונתה היתה סבתא הרבנית קניבסקי אחראית לקנייתם, ומאז ואילך לא היה מי שיעסוק בכך…
נשים רבות ראו זכות לעצמן להפתיע את אמא בבגדים שקנו בעבורה. מיותר לציין שהן לא התייעצו איתה על הצבע והדוגמא, היה עליה רק לאשר את צניעות הבגד טרם לבשה אותו. אמא לא השלימה עם מעשיהן: "לשם מה זקוקה אני לחולצה נוספת, וכי אלבש בגד על בגד?". ידידה אחת הביאה לה בקביעות חליפות מחו"ל, אמא תמהה: "מה אעשה עם בגדים רבים כל כך?". למעשה, רק לעיתים נדירות, מדי מספר שנים, היה לה פריט לבוש חדש, שהיה כמובן פשוט ביותר, וגם אותו לא לבשה אלא כדי לשמח את הידידה שהביאתו.
פעם ירדה אמא לבית הכנסת 'לדרמן' לבושה בסוודר. הימים היו ימי קיץ, והנשים תמהו למראֶהָ. התברר כי אמא היתה זקוקה לכיס כדי להניח בו את המפתח הבית, אך לא עלה בדעתה לרכוש לעצמה בגד קיצי בעל כיסים למטרה זו. וכי מה רע בכיסיו של הסוודר?
באחד החגים באה אמא לבקר את חמותי, כששרשרת פנינים חדשה לצווארה. חמותי התפלאה מאוד ושאלה: "מה לך ולתכשיט חדש?"
"מישהו הביא לבעלי את השרשרת כמתנה בעבורי", התנצלה אמא, "וכדי שלא לביישו אני לובשת אותה, אולם באמת לא נוח לי במתנה זו, ולאחר החג אסיר אותה".
אחת מגיסותי קנתה פעם שרשרת מרהיבה לאמא. אמא הודתה לה בחום לבה, ואחר החזירה לה את השרשרת…
אין משליכים חפצים הראויים לשימוש
אמא השתדלה לחנך את צאצאיה להסתפקות ולחיסכון. רבות היתה מספרת לנכדים על ימי ה'צנע' בהיותה נערה בירושלים. "אז הרגשנו עד כמה חשוב כל מאכל וכל חפץ", הוסיפה ואמרה.
אכן, אמא לא זרקה דבר מאכל או חפץ במצב טוב, אולם מה שהוגדר אצלה כ'מצב טוב', היה שונה מאוד בהגדרתו אצלנו. גם ארוחותיה היו עשויות משאריות המזון של שאר בני הבית, כי אם הן ראויות לאכילה, למה לזרוק?
פעם סיפרו לאמא את ההלצה, על הזקנה שרטנה על הכלים החד-פעמיים: 'מה הצעירים מתלהבים כל כך מהחד-פעמי? הרבה יותר קשה לשטוף אותם'… ואמא הגיבה: "אילו יכולתי הייתי גם אני שוטפת אותם, אלא שהנכדות ממונות על כך, ואינני רוצה להטריחן"…
לעומת זאת, את מפת השולחן החד-פעמית היו מנקים ושומרים לשימוש נוסף, בהוראתה של אמא.
הכל מחולק מיד
נשים רבות חפצו להיטיב עם אמא. הן היו רוכשות למענה מתנות שונות, בלא לשאול ובלא להתייעץ, ומביאות לה. כל פעם שהגיעה מתנה חדשה הביתה, היתה אמא מאושרת: 'הנה, יש לי חפץ נוסף שאוכל להעניקו לאחרים'… מיד היתה מוגיעה את מוחה מי יוכל ליהנות מחפץ זה, מצרפת מחשבה למעשה ומשגרת את המתנה…
אשה אחת הביאה לאמא סט כלי מיטה חדשים, ומאחר שחפצה שאמא תשתמש בהם ולא תשלח לאחרים כמנהגה, מיהרה לפרוש את המצעים על המיטות… אמא הודתה לה מקרב לב, אך הוסיפה בצער: "כמה חבל שאת מביאה את המצעים לנו. אנו ישנים רק כשלוש שעות, מוטב היה להביא אותם למי שיהנה מהם יותר, והמובחר ביותר – שתקבלנה כלות יתומות או עניות"…
בפורים היה הבית מוצף במאות ואולי באלפי משלוחי מנות יקרים, שהביאו מוקירים וידידים – החל במוצרי מזון, ועד חפצים יקרי ערך. כבר במוצאי פורים לא נשאר מהם דבר – הכל חולק על ידי אמא.
בשבועות האחרונים לחייה קיבלה אמא מתנה מעניינת: מישהי אספה תמונות של אמא עם אבא בהזדמנויות שונות, כגון כשהיא מגישה לו את ארוחתו, משוחחת עמו או שואלת אותו שאלה כלשהי, חיברה אותן במלאכת מחשבת של עיצוב ממוחשב, והכתירה את התמונה הכוללת במשפט שהיה שגור בפיה של אמא: 'לוותר, להחמיא ולתת'.
אמא נהנתה מאד ממתנה זו, אבל כמו תמיד – היא לא השאירה אותה לעצמה. כשפקד את מעונה זוג שסבל מבעיות שלום בית ומכעסים הדדיים, מסרה להם את התמונה כמתנה אישית ממנה…
צינור שפע לכלל
נאמר במסכת ברכות: "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני – די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". יש מפרשים כי המילה 'בשביל' משמעותה בַּשביל ובצינור השפע שסלל רבי חנינא. כלומר על ידי הסתפקותו במועט הניח רבי חנינא מקור השפעה עצום לכל העולם כולו.
ניתן לומר על אמא, כי בהיותה מסתפקת במועט, ואינה דורשת לעצמה דבר, זכתה להשפיע לכל העולם כולו שפע רב של ערכים רוחניות, הכרה במהותם של חיי תורה, צניעות וקדושה!
*
הערה: כשהיה פרק זה למראה עיניו של אבא, הוא אישר את נכונות הדברים, בהעירו: "וכי מה צריך לכתוב דברים כאלו פשוטים?"…
(ר. צביון -מתוך הספר 'בית אמי')