זאת תהיה תורת המצורע… (י"ד, ב)
הימים הנעלים של חג הפסח כבר עברו עלינו לטובה, ובצעדים נרגשים אנו פותחים – עד כמה שניתן בימים אלו – את הקיץ הבא עלינו לטובה ולברכה, לישועה ולרפואה. הלב מלא בציפיות ובשאיפות, בתוכניות וברצונות, במאוויים ובתקוות, ואנו מקווים כי הקיץ הקרוב יהיה מלא בחסד ורחמים, שפע שמימי ברוחניות ובגשמיות, בריאות איתנה כמובן ושגרה ברוכה.
לקראת הקיץ, יש מאיתנו המקווים לשמחה, יש המייחלים לרפואה, יש הזקוקים להצלחה כלכלית, וכולנו שואפים לחנך את ילדינו היטב, לרוות מהם נחת, להצליח להתפלל וללמוד כראוי, לשפר את המידות, וכמובן – להיות בריאים ולא לדעת ממגיפות ומנגיפים.
כדי שכל אלה אכן יקרו, כל אחד מאיתנו שואל את עצמו היכן נמצא הברז השמימי, שאנו יכולים לפתוח אותו ולהרעיף על עצמנו חסד ושפע שיאפשרו את מימוש התוכניות שלנו והגשמת התקוות הכמוסות בנו. היכן הוא אותו 'שאלטר', שלחיצה עליו תרעיף את השפע הדרוש והסייעתא דשמיא לה אנו זקוקים כדי לזכות בכל האוצרות הללו, כדי להגיע לכל היעדים שצבנו לעצמנו. אז היכן הוא באמת?!
הנה גילוי מדהים: אצלנו. מי שמכריע כמה שפע יהיה לאדם – הוא האדם בעצמו. מי שקובע אם יזכה לקיץ בריא ומואר, שמח ומאושר – הוא האדם בעצמו. מי שמחליט אם יהיה לו קיץ רווי הישגים, הצלחות, שמחות ורגעים יפים – הוא האדם בעצמו! כן, זה תלוי בנו, עשה זאת בעצמך!
איך? – פרשת השבוע מגלה לנו. רבותינו חושפים, כי המצורע לוקה בצרעת ונגזר עליו ריחוק מביתו – כי הוא הרחיק בין איש לרעהו, הוא הרבה פירוד בעולם, ולכן עליו להיפרד מהמוכר לו. כלומר, מה שניתן לנו משמים – ניתן לנו כתמונת ראי למעשינו: כפי מה שאדם עושה – כך עושים אתו, כפי מה שאדם נוהג – נוהגים עמו, במידה שמודד האדם – בה מודדים לו!
מדהים! מסתבר, שהאדם עצמו מחליט איך ינהגו אתו, מה יתנו לו, כיצד ייראה גורלו. משמים נותנים לו בדיוק כפי שמגיע לו – בהתאם לצורה בה הוא נוהג, בהתאם לאופן בו הוא מתנהג. אדם רחמן – זוכה לרחמים, אדם בעל חסד – זוכה לחסד, אדם הנענה לבקשות זולתו – נענים לבקשות שלו, אדם שמסור לחבריו – מסורים כלפיו, וכן הלאה…
את הדרך השמימית הזו, גילה לנו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע בפסוק מספר תהלים קכ"א 'השם צילך', כי בורא עולם נוהג עם האדם כמו צל ממש. הצל – אין צמוד ממנו לאדם, עושה בדיוק את שהאדם עושה. כשהוא מרים את היד – הצל מרים יד, כשהוא מניף רגל – גם צילו מניף רגל. כך גם נוהג בורא עולם, אחת לאחת:
כשאדם נוהג כהלכה – נוהג אתו הבורא כהלכה. כשהוא מרבה חסד – מרבים עמו חסד. כשהוא מתאמץ לשמח את זולתו – משמחים אותו משמים. כשהוא משליך את יהבו על ה' – ה' משיב לו ביטחון ועוצמה. הנהגת אבא שבשמים איתנו – היא העתק מדוייק של התנהגותנו, בדיוק!
נמצינו למדים, שמה שיקרה איתנו בקיץ הבעל"ט – תלוי רק בנו, בהתנהגות שלנו, במעשי ידינו. אם אנו רוצים לזכות לשפע, לנחת, לבריאות, לרחמים, לחסד, לשמחות, לישועות, לפרנסה – הבה נפעל באותה דרך, להרבות חסד וטוב בעולם, לשמח את הזולת ולהקל עליו, לבטוח בה', לקוות רק לו ולהישען רק עליו.
בית שמקים בית…
היה זה אשתקד בחודש אדר, כאשר עולם השמחות הועב בענן המגיפה שהשתלטה על תבל ומלואה, ומשפחות כה רבות שתכננו את שמחת נישואי ילדיהם נאלצו להתמודד עם סגירת אולמות השמחה וההגבלות שהוטלו על קיום חתונות. בימים שעדיין ניתן היה לערוך חתונות במסגרת מצומצמת, היתה אמורה להיערך חתונה של זוג צעיר, שלפתע פתאום מצאו עצמם בלי אולם, בלי אפשרות לקיים חתונה…
בצר להם, החליטו המחותנים לפנות למשפחה יקרה ממרכז הארץ המתגוררת בדירה גדולה ונאה, רחבת מימדים ובעלת חצר מטופחת, ולבקש לערוך את החתונה בביתם. כשהגיעה הפניה, התקשתה המשפחה להחליט כיצד לנהוג: מחד גיסא, הלב נקרע על כאבם של החתן והכלה, בני הזוג אשר עומדים לפני היום המאושר בחייהם והנסיבות אינן מאפשרות להם לשמוח כמתוכנן, הכל משובש ושונה כל כך…
אולם מאידך גיסא, לא קל להחליט כי הבית ייפתח לעשרות אנשים זרים, אשר יעשו בחצר היפה כבשלהם, יהפכו את הסלון העדין והאצילי לאולם אירועים, ומי יודע כיצד ייראה הבית כתום המהפכה… מה עוד, שגם שיקול בריאותי עומד כאן – הרי אין לדעת מה מצב בריאות האנשים שיבואו, ועל אף שהחתונה עתידה להתקיים על פי הנחיות הרשויות, שמא עדיין יש בכך משום נטילת סיכון?
ההתלבטות לא היתה קלה, אולם לפתע קמה האם ואמרה: 'הרי בביתנו בן, הגרוש מזה מספר שנים, וישועתו אינה נראית באופק, לצערנו. אולי זו ההזדמנות שלנו – להקריב ולוותר על ביתנו ערב אחד כדי לשמח זוג, להיות שותפי אמת בהקמת בית בישראל, להסכים לשלם את המחירים האישיים הנדרשים כדי לארח שמחה שכזו – ובזכות זו ישלח לנו הבורא את ישועתו? אולי אם נשמח ונקים בית, נזכה בישועה משלנו – לשמחה ולהקמת בית?!'
מהרגע שהמחשבה הזו הועלתה על הפרק, הצדדים האחרים כבר איבדו ממשקלם. המחותנים קיבלו הודעה כי המשפחה בעלת הדירה הנאה תשמח לארח את השמחה, והודעות נשלחו לקומץ המוזמנים כי החתונה תיערך בשעה טובה ומוצלחת בבית משפחה פלונית, אשר תארח את השמחה.
לצורך הסדרת קיום החתונה בבית, ביקשה המשפחה את עזרתה של מארגנת ומעצבת אירועים, שתיאמה עם המשפחה המארחת כי היא תבוא בבוקרו של יום, ותחל להכין את רחבת הכניסה כאולם קבלת פנים ותמונות, את החצר תהפוך לרחבת חופה נאה, וכמובן – את סלון הבית לאולם בו תיערך הסעודה. עם שחר הגיעה האשה, והחלה במלאכתה שנמשכה לאורך כל היום, כולל גם שעות הערב בהן התקיימה החתונה.
לאחר שהחתונה התקיימה בשמחה ובטוב לבב, החלה האשה לארוז את הכלים והחפצים שהובאו לצורך קיום החתונה, ולהחזיר את הבית למתכונתו השגרתית. היא עבדה ועמלה עד שעות מאוחרות אחר חצות ליל, ובני המשפחה המארחת התפעלו מהליכותיה וממסירותה, מעבודה ומהתנהגותה. כשסיימה, נקשרה שיחה בין האשה לבין אם המשפחה המארחת, שהתעניינה אודות צורת עבודתה בימים כה טרופים ומבולבלים…
לפתע הזדקפו אוזניה, כששמעה את האשה אומרת את המילים הבאות: 'תראי, בדרך כלל משלמים לי, משלמים לי טוב. הפעם החלטתי להתנדב, כי אני גרושה מזה מספר שנים, מייחלת להקים בית בישראל. לכן אמרתי להם שאין צורך בתשלום, אני עושה את השמחה הזו מכל הלב, כדי לשמח זוג צעיר, מתוך תקווה שבורא עולם ישמח אותי…'
המשפטים האחרונים הלמו בראש אם המשפחה המארחת כקורנס. היא שומעת את הסיפור שלה: הסכמה נדיבה להיות שותפה בשמחה, מתוך תקווה להקים בית! הרי זו הסיבה בעטיה גם היא נידבה את ביתה! ובנוסף, אשה זו גרושה מזה כמה שנים, בדיוק כמו הבן שלה!
ענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל: את הסוף אתם מנחשים לבד, עוד לפני חג הפסח התקיימה שמחת האירוסין הנרגשת, כאשר האשה שהתנדבה לשמח זוג צעיר ולערוך את החתונה בהתנדבות – מתארסת עם בן המשפחה שאירחה בביתה את החתונה במסירות כה רבה. למותר אולי לציין, כי השדכנים – הלא הם הזוג הצעיר שהתחתן ובזכותו באו הגרוש והגרושה בברית האירוסין – ויתרו על שכרם כמובן…
מדהים: מאמץ של משפחה אחת כדי להיות שותפים בהקמת בית, משתלב במאמציה של אשה להיות שותפה בהקמת אותו בית, וסוף דבר שהבית שהוקם במאמץ המשותף, הופך לשדכן שמקים בית בין שני המתאמצים… כי כשיהודים מתאמצים לשמח, פועלים מכל הלב למען זולתם, הקדוש ברוך הוא משלם להם באותה מטבע, ובמזומן!
ככל שיהודי מתאמץ לשמח את הזולת, להקל מעליו, לנהוג כלפיו בחסד וברחמים – כך ה' יתברך נוהג אתו, משיב לו כגמולו הטוב. ככל שיהודי פותח את לבו, מעניק לזולתו, פועל למען רעהו – כך ה' נותן לו, מעניק לו, פועל עבורו. הבה נתאמץ למען חברים וידידים, הבה נעשה הכל כדי לשמח את הזולת, לגמול חסד, להרבות טוב – ונזכה שבורא עולם ירבה טובו עימנו, יעניק לנו מאוצרו הטוב שפע חסד ורחמים, שמחה וברכה לרוב!
יהלום שנגנב, נשמה שנמצאה…
הסיפור הבא מתחיל בבית, שאב המשפחה נסתלק, מותיר אחריו אלמנה ויתומים. איש לא שת לבו אל היתום הגדול שבחבורה, בחור צעיר כבן 15, אשר האסון גרם לו לזנוח את הדרך בה חינך אותו אביו. הלה קם ועזב את הישיבה בה למד, נסע לחו"ל והחל לעבוד בסיוע ליהלומנים בבורסת היהלומים.
בתוך פחות משנה, למד הנער את רזי המקצוע היטב היטב, והחל עוסק בעצמו בתיווך יהלומים. בימים ההם גאו בו הרהורי חרטה על דרכו הרוחנית, הוא חש כי מוטל עליו לשוב בתשובה שלימה ולחזור לארץ הקודש, לשוב לשקוד על דלתי התורה ולהדק את הקשר עם אבא שבשמים. הוא החליט כי כשיצבור בידיו סכום מסויים יעשה כך, אולם גם לאחר שצבר את הסכום – הכסף הגדול קרץ לו עוד ועוד, והוא שקע במסחר היהלומים, שוכח את ההחלטה הזו ומשקיע בביזנס את כל יישותו…
ויהי לתקופת הימים, נתן הבחור הלז – שכבר הפך לסוחר מוכר וידוע – יהלום יקר ונדיר לאחד מנאמניו, כדי שיסחר בו ויתווך לו עיסקה טובה. עוברים יום יומיים ואף שבוע שבועיים, ואותו 'נאמן' הסתבר כלא כל כך נאמן… הלה נעלם עם היהלום היקר ששוויו הון תועפות, מדי פעם עונה בקצרה לטלפון בתירוץ אגבי כי הנה תיכף הוא מביא את הכסף או שהוא בדיוק טס למדינה אחרת, תירוצים מתירוצים שונים – וכסף אין…
עד מהרה הבין הסוחר, כי ה'נאמן' לשעבר אינו אלא נוכל, נוכל גדול ומתוחכם. הוא קנה את אמונו עוד ועוד, התאזר בסבלנות עד שהופקד בידו יהלום יקר ונדיר מאוד, ואז נעלם ואיננו. לבו נשבר והתרסק בקרבו, חלק גדול מרווחיו עד אז היו מושקעים באותה מרגלית נדירה ויקרה, אשר אבדה ממנו לעולם!
נבוך ומבולבל, ישב הסוחר באותו ערב, מנסה להבין איך קרה לו אסון כזה, כיצד הפקיד סכום כה גדול בידי אדם לא אמין, ששיקר ורימה אותו במצח נחושה. לפתע נזכר, כי גם הוא שקרן לא קטן: הן הבטיח לבורא עולם שישוב לארץ וישקוד על התורה, ולא עמד בהבטחתו!
יתירה מזו, כשהוא מחשב את שווי האבן שנגנבה ממנו, וכמה כסף עוד נותר בידיו – הוא מבין שבעצם האבן הזו שווה בדיוק את הסכום שהרוויח מאז אותה הבטחה שהבטיח לשוב ארצה, הוא פשוט חזר לנקודה בה היה בעת שהבטיח את אותה הבטחה! המחשבה הזו הבהילה אותו: הסתבר לו שבורא עולם סיבב שמישהו לא עמד בדיבורו כלפיו – בדיוק כפי שהוא לא עמד בדיבורו והבטחתו לבורא עולם, והנה כי כן – שווי רכושו שב לאותו שווי שהיה בעת החל להפר את ההבטחה!
בהחלטה נחושה, קם הבחור הסוחר והזמין טיסה לארץ, מברר בינתיים על ישיבה מתאימה למצבו כעת. הוא החליט שכאשר ינחת בארץ יבקש להיכנס לאותה ישיבה, ואכן יעמוד בדיבורו – כפי שהבטיח לאבא שבשמים. אולם בבואו ארצה, התעסק רבות בביקורים משפחתיים וחלוקת מתנות, ואת הכניסה לישיבה דחה עוד ועוד…
מה גם, שפתאום החלו בו הרהורים וערעורים. למה שראש הישיבה יקבל אותו, הרי רק יבחן את מראהו – וכנראה ידחה אותו מיד. ובכלל, מי אמר שמתאים לו, ולמה לו באמת להיכנס לישיבה… – היצר הציף את לבו בקושיות ותירוצים, עד שהחליט כי יצא ידי חובתו בכך שהגיע לארץ, והוא כבר מזמין טיסה חזור…
יום לפני מועד הטיסה, נסע הבחור לתומו בדרכים, וביציאה מהעיר הוא מבחין ביהודי נשוא פנים הזקוק ל'טרמפ'. הבחור עוצר את מכוניתו ההדורה, הלה נכנס ומתיישב מאחור, ומכיוון שמדובר היה בדרך ארוכה למדי שהתארכה בשל פקקים – נקשרה ביניהם שיחה נעימה למדי.
הנוסע האורח שאל את הבחור למקורו ולמעשיו, והבחור – שלא היה לו ידיד אמת להשיח בפניו את לבו – סיפר בקצרה את כל העובר עליו: היתמות, הנדודים לחו"ל, ההצלחה הכלכלית, ההבטחה לשוב לארץ ולהיכנס לישיבה, ההתכחשות להבטחה, הנזק הכספי הכבד, ההגעה לארץ, ההחלטה להיכנס לישיבה, וההחלטה הנגדית – לוותר על הישיבה ולשוב מחר לחו"ל…
הנוסע הקשיב קשב רב, ובסיום הסיפור הגיב: 'דווקא בפרט אחד אני חולק עליך: אתה אומר שראש הישיבה לא יקבל אותך, ולדעתי דווקא כן. הישיבה שלו מיועדת עבור בחורים כמוך, הוא מחפש אותם. למה שלא תנסה להתקשר? אסייע לך – אני מכיר אישית את ראש הישיבה הזה, הנה המספר שלו. תתקשר אליו כאן ועכשיו, נראה אם הוא לא מוכן לקבל אותך…'
הבחור הפך נבוך קמעא, אולם חייג בידיים רוטטות את המספר, ולפתע הופתע ונדהם: צלצול טלפון נשמע מהמושב האחורי, וקול נעים ומוכר מאוד אמר 'שלום' – את המילה שמע גם דרך הטלפון וגם מאחורי ראשו ממש…
אכן כן! ראש הישיבה המבוקש – הוא הוא היושב מאחור! הוא שמע את העובר על הבחור, והחליט על אתר לקבלו לישיבה! הבחור ביטל את טיסתו חזור, וכבר באותו ערב הגיע לישיבה, מקיים את הבטחתו לשוב ולשקוד על התורה!
סיפור מפעים זה, המסופר בארוכה בספר 'שפת חיים', מדהים במימדים כה רבים: ראשית, מדהים לראות כיצד התכחשות להבטחה שניתנה לבורא עולם, 'שילמה את עצמה' בהתכחשות נגדית, כאשר חבר נאמן בוגד באמינות שניתנה לו, וממיט נזק כלכלי כבד – בסכום המדוייק שהרוויח המתכחש להבטחה לבורא עולם.
אבל הרבה יותר, במידה טובה מרובה: כשהבחור כבר החליט להגיע לארץ, קבע בלבו ונפשו להתחזק, עשה את הצעד האחד כלפי בורא עולם, בורא עולם השיב לו בצעד ענק משלו, פתח לו את הפתח, סידר וגלגל את ראש הישיבה היישר למכוניתו, בכדי להבטיח שהבחור לא יאבד שנית.
כי במידה שאדם מודד – מודדים לו משמים, כפי שהוא נוהג – נוהגים עמו, כשהוא לא הגון – הוא סובל מחוסר הגינות כלפיו, וכשהוא מחליט להדק את הקשר עם אבא שבשמים – הקדוש ברוך מסייע לו ומהדק את הקשר אתו מנגד!
הבה נפנים את המסר הנשגב. מסתבר, שכל ההנהגה השמימית עימנו, תלויה רק בנו, נקבעת לפי איך שאנו מתנהגים. הבה נחזק את הקשר עם בורא עולם, הבה נשקיע יותר בלימוד התורה, בתפילה כהלכה, ביראת שמים, במידות טובות – ונזכה שבורא עולם יושיט לנו יד, יעניק לנו סייעתא דשמיא לעלות ולהתעלות, וירעיף עלינו שפע מאוצרו הטוב!
פותחים ספר – פותחים שער!
מתוך הכלל של 'מידה כנגד מידה', גילו לנו צדיקים שתי סגולות עוצמתיות וחזקות, שכדאי להכירן ולהשתמש בהן. הרה"ק ה'שר שלום' מבעלזא זי"ע דרש בשם הרה"ק רבו 'החוזה מלובלין' זי"ע, על דברי חז"ל שאמרו 'פת שחרית מבטל שמונים ושלוש מחלות', כי הכוונה ללימוד גמרא בבוקר, שכן 'תלמוד' בגימטריא פ"ת, ולכן לימוד תלמוד בשחרית – בשעות הבוקר, הוא סגולה לבטל 83 מחלות מיותרות!
והנה גילוי נוסף, אשר סיפר החסיד הנודע רבי דוד אוסטרובער זצ"ל מפי רבו – הרה"ק בעל ה'שפת אמת' זי"ע, אשר אמר לו בהאי לישנא: 'כשיהודי פותח גמרא בעולם הזה – פותחים לו שערים ממרום!', וכל מילה נוספת מיותרת!
הנה כי כן, שני אוצרות שאנו זקוקים להם: סגולה לרפואה – בלימוד גמרא בבוקר, ופתיחת שערי שמים – בפתיחת ספרי הגמרא! אז אחים יקרים, הבה נפתח גמרות, נרבה בלימוד בתלמוד – ובפרט בשעות הבוקר, ונזכה בפתיחת שערי שמים, ברפואה וישועה!
('מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע)