מספר הרב יצחק אלחנן גיברלטר ז"ל בזכרונותיו:
אחי ר' דוב עבד בשדה התעופה באלקסוט ועמו עבדו שם כ-5000 איש יום ולילה. העבודה היתה קשה ומתישה וכילתה את כל הכוחות. בנוסף לכך, תנאי הרעב וכן הליכה יום יומית של עשרה קילומטרים למקום העבודה ובחזרה לביתם בגטו – היו קשים מנשוא. הבית היה ריק ממזון, חוץ, כמובן, מההקצבה המעטה שקיבלנו. אנו הילדים סחבנו משאות בגטו ותמורתם קיבלנו כמה תפוחי אדמה, מהם עשינו קצת מרק. מה לא עשינו בשביל ״תמורה״ כזו.
יום אחד פונה אחי הגדול לאמנו הצדקנית בטענה שיש לו חולשה איומה. ״אני מרגיש״, אמר, ״שעוד מעט אגווע ברעב ואתמוטט״. דמעות נקוו בעיניה של אמא. אין לאל ידה להושיע ברב או במעט. ״אמא״, אמר אחי, ״בגטו מחלקים לעובדים בשדה התעופה בשר סוס ואומרים בשם הגאון רבה של קובנה שאלו שעובדים בעבודה בשדה התעופה ומצילים את הגטו – מותר להם לאכול בשר סוס״.
עם כל רחמי האם, אמרה היא: ״אני מבינה לרוחך, אבל מבלי לקבל היתר מה'דבר אברהם' – לא אוכל לבשל לך את בשר הסוס״. אחי הגדול שם פעמיו ל״תל התלפיות״ של קובנה – ביתו של ה'דבר אברהם'. אחי תינה בפניו את הבעיה הקשה ואת מצבו הגופני ההולך ומדרדר. כאן יש להוסיף, שאחי שמע על כל מיני היתרים של הרב הגאון לעובדי שדה התעופה, כולל אכילת בשר אסור.
שמע ה'דבר אברהם' את השאלה, המתין קמעא ושאל: ״היכן למדת לפני המלחמה, יקירי!״, אחי ענה שלמד ארבע שנים בישיבת וילקומיר. לאחר מכן נשאל לשם משפחתו. מששמע זאת אמר: ״אכן, יקירי, היו מקרים שבהם התרתי אף אכילת בשר סוס, אבל לא לבני עלייה שכמוך התכוונתי. אמנם חלש אתה, ניצב על סף התמוטטות ועובד בפרך, אבל מבחור שלמד בוילקומיר ואשר נמנה על משפחה כה מיוחסת ומכובדת, אני דורש יותר מסירות נפש. במצב קשה כמו זה שבו עם ישראל נתון – רק קיום מצוות במסירות נפש יכול להגן על עם ישראל. אנחנו חיים בהסתר פנים, מחיצה של ברזל מפרידה בינינו לבין אבינו שבשמים. אף מצוה אינה עוזרת לנו כדי להינצל. את שכרנו נקבל לאחר מאה ועשרים, עתה לא עומדת לנו אף זכות. אך מה בכל זאת קורע שחקים לרחם עלינו בעת הזאת, בשעת הסתר פנים! כשעם ישראל מקיים מצוות במסירות נפש.
"אמנם אתה חלש וכמעט מתמוטט מרוב עבודה קשה ומהרעב האיום האוחז בך, אך אתה יכול עדיין לקום מעילפונך ולהמשיך ללכת. עדיין אתה מחוייב למסור את נפשך ולא לאכול. רק כשתרגיש שאתה גווע ממש – אז מחוייב הינך לאכול מיד כדי לא לעבור על איסור 'מאבד עצמו לדעת'. בין קיום מצווה רגילה לבין קיומה במסירות נפש יש מרחק גדול. בין קיום מצווה במסירות נפש לבין איבוד עצמו לדעת עובר חוט דק מאד כחוט השערה ודרושה חכמה גדולה כדי לחוש בהבדל. אין דבר העומד בפני פיקוח נפש! בזמן כה קשה, כשמחכים לרחמי שמים, צריכים זכויות של קיום מצוות במסירות נפש ממש. רק בזכות מסירות נפש בקיום מצוות נוכל לקוות לסייעתא דשמיא״.
כאן יש לציין שברכתו של הגאון הצדיק פתחה פתח של פרנסה בדרך פלאית. לשובע – לא היה, אבל לחם יותר לא היה חסר, ולא נזדקקנו לקליפות תפוחי אדמה. אחי התאושש מחולשתו. הצדיק גזר – והקב״ה קיים.
(גיליון 'יאיר נזרו')