הרב ישראל ליוש
יומיים לפני שעם ישראל קיים מצוות 'והגדת לבנך', דור לדור סיפרו מעשיו ושחו בנפלאותיו, אב העביר לבנו את סיפור עשרת המכות וקריעת ים סוף, סב למד עם נכדו על מעמד הר סיני, ועל הורתו ולידתו של עם ישראל, נפרדנו ממי שבזכותו נודע לרבים הסיפורים הללו, עשרת המכות, יציאת מצרים ומעמד הר סיני… נפרדנו ממי שבזכותו לא נגדעה שרשרת העברת לפיד האמונה.
נפרדנו מהגאון הצדיק רבי ירחמיאל קראם זצ"ל… רבי ירחמיאל, מורם ורבם של פעילי אחינו, ואני הקטן ביניהם. ואולי יותר נכון לומר, מורם ורבם של כל מי שנשמה של 'קירוב' פועמת בקרבו, כי הוא לימד אותנו מהי מסירות נפש לכל נשמה ונשמה. הוא לימד אותנו שכאשר איכפת באמת מכבוד שמים, לא רואים אף מכשול בדרך. הוא לימד אותנו שהמרחק הרחוק ביותר, הוא קרוב מאוד כשמדובר בלקרב יהודי…
פעם התייעצתי איתו כיצד אצליח לשכנע הורים לשלוח את ילדם היחיד לישיבה, הם הרי קשורים אליו מאוד, וכלל לא מעלים בדעתם אפשרות שהוא ילון בפנימיה. הוא שאל אותי היכן הם גרים? 'בקריות!', עניתי בפשטות, אינני מבין כלל מדוע מידע זה חשוב, כדי לדעת איך משכנעים הורים לילד יחיד לרשום את בנם לישיבה, 'מה הכתובת המדויקת?' המשיך ר' ירחמיאל להתעניין. אמרתי לו את הכתובת המדויקת, והוא נפרד ממני לשלום, למחרת שמעתי שהוא היה אצלם בבית…
בהזדמנות אחרת, התייעצתי איתו בדבר בחור שנאלץ לעזוב את הישיבה, כי הוריו לא שילמו שכר לימוד. אני התכוונתי שיעזור לי להסביר לישיבה שאם יתעקשו על השכר לימוד, הבחור עלול למצוא את עצמו מחוץ לעולם הישיבות, אך הוא היה יעיל עוד יותר ומעשי בתכלית, הוא יצר קשר עם מזכיר הישיבה והעביר לידיו את שכר הלימוד לחודשים הקרובים…
הסיפורים הרבים שחווה, והדילמות הרבות ששמע, לא הקהו את חושיו. הוא נשאר תמיד ער ונמרץ, נחוש ונסער בכל ענין ש'כבוד שמים' נוגע אליו…
הוא לא נח ולא שקט כשידע על איזה 'זיכוי הרבים', או ריבוי כבוד שמים שהוא יכול לפעול, עד שעשה ככל אשר ביכולתו, כדי להוציאו אל הפועל.
כאשר נאלץ לשבות ב'בני ברק', כי אשתו תחי' סעדה את אמה ע"ה, לא ניצל זאת למנוחה, אף שעבר עליו שבוע גדוש ועמוס פעילות. הוא היה מחזר אחרי בתי מדרש וישיבות שיוכל לדרוש ולהלהיב את השומעים לתורה ויראת שמים. ולא, לא כי הוא אהב לדרוש, הוא פשוט ראה בזה את שליחותו בעולם הזה, הוא הכיר את כוחו, ומיראת בוראו רצה לנצל זאת למען שמו ית'.
יהיו שיאמרו שהוא היה עניו גדול, אחרים יפריזו ויאמרו שהוא בז לכבוד, ואני אומר שהכבוד לא היה אצלו מושג שצריך אפילו לבוז לו, הוא היה מנותק מהמושג הזה מכל וכל. הדבר היחיד שהניא אותו הוא 'כבוד שמים' ו'זיכוי הרבים', ולמענם הוא עשה הכל, גם אם היה בזה בעיני אחרים בזיון, כי עבורו אין בזיון או כבוד כשמדובר ב'כבוד שמים'…
הוא היה כותב כל דבר תורה ששמע. ובענוותנותו, או כפי שהגדרנו, שרק כבוד שמים הניא אותו, היה כותב גם דברי תורה שהיה שומע מתלמידים מתחילים. לא פעם, ראיתי באירועים של 'אחינו', שתלמידים עלו לשאת דברי תורה ורבי ירחמיאל ישב בשולחן הכבוד וכתב את הוורטים שאמרו…
וכששאלנו אותו למה הוא כותב את מה ששומע, היה עונה בפשטות: 'זה יבוא לשימוש…!'
הוא היה תלמיד חכם ממש, ועל כך יעידו אלפי דרשותיו, שלא היתה אחת מהן שלא היה בה דבר חידוש, וספריו הרבים שהפכו לאבן פינה ויסוד לכל מורה ומחנך, הרוצה לשלב בשיעוריו השקפה ברורה עם אמרה נאה.
זכיתי שהוא התארח בביתי באחת משבתות החיזוק הרבות שערך ב'מודיעין עילית'. הוא דרש באותה שבת לא פחות מ25!! דרשות, לפני כל תפילה, באמצעה ובסופה, בבית ראשון ובבית שני, לפני הארוחות ואחרי הארוחות, דרשה לנשים ודרשה לילדים, לבחורים מתמודדים ולבחורי ישיבה מתעלים, הוא דיבר בשפה של כולם, כולם הבינו אותו והוא הבין את כולם, כי מה שדיבר מתוך גרונו, היה אכפתיות, כנות ורצון עז באמת לחזק את כל מי שרק מוכן לשמוע אותו, ובמידה שהדברים יצאו מן הלב, הם נכנסו אל הלב…
כשאכל אצלי באותה שבת, נוכחתי לראות שהוא מנותק לגמרי מתענוגי העולם הזה, הוא כלל לא שם ליבו לאוכל שהונח בצלחתו, אכל כלא חלי ולא מרגיש, ובכל הזדמנות דיבר דברי תורה על הפרשה, ושמע ובלע כל מילת תורה שנאמרה.
בחודשים האחרונים, נפל למשכב, ויותר מאשר סבל ממחלתו, סבל מהעדר האפשרות לחזק את העולם בדרשותיו. במשפחתו מספרים שהוא הרגיש בלתי יעיל כשאינו יכול להעניק מתורתו לאחרים, ואינו מסוגל לפעול לקרב בנים לאביהם שבשמים…
לפני תקופה קצרה נכנסנו כמה פעילי אחינו לבקרו, ניסינו קצת להנעים לו את שעותיו, שרנו קצת, גם משיריו האהובים, אך הוא לא ממש שיתף פעולה, האזין, זמזם, לא יותר. וכשרק התחלנו לומר דברי תורה, הוא התעורר, שם אזניו כאפרכסת ובלע כל מילה. וכשביקשנו ממנו להשמיע לנו דברי תורה, הוא לא רק התעורר, הוא חזר לעצמו, דיבר בשטף ובהתלהבות כמו שר' ירחמיאל יודע…
אינני יכול לשכוח את הוורט שהוא אמר שם, בעצם הדבר תורה האחרון ששמעתי ממנו, הוא כה התאים אז לחייו ולמשנתו, ועתה, לצערנו הרב, הוא מתאים כל כך להסתלקותו, ויהיה זה לעילוי נשמתו…
הוא דיבר על דברי חז"ל: 'קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש', והסביר: בית המקדש השפיע יראת שמים לכל מי שבא לשם, הניסים שארעו שם ומראה הכהן הגדול והקרבנות הקרינו יראת ה'. הצדיק גם הוא משפיע יראת שמים מיראתו, ומלמד לאחרים דברי תוכחה ומוסר, אלא שבזאת הוא יותר מבית המקדש, בעוד שהוא אינו דומם ומקרין רק למי שבא אליו, אלא הוא יכול לילך ולהפיץ את תורתו ויראתו אף חוץ למקומו, לעם שבשדות ולכל מקום שנקלע אליו. לכן סילוקו של צדיק קשה יותר מחורבן בית המקדש…
רבי ירחמיאל היה דוגמא של צדיק שמפיץ את תורתו חוץ למקומו. לא היה לו בית מדרש, בו הוא נשא את דרשותיו, ומי שרצה לשמוע בא לשם. הוא בא לכל מי שרצה, והפך כל מקום לבית מדרשו, והשפיע מתורתו ומחכמתו…
ואכן סילוקו קשה… קשה למשפחתו ולמאות המשפחות שקירב, קשה לנו תלמידיו וקשה לשומעי לקחו. אך המורשת שהשאיר וסדרת ספריו שהותיר, יאירו מעט את חשכת הימים, ובהליכה בדרכו ננוחם…
