סיפר הרה"ג אליהו אסוס הי"ו: היה זה בכ"ב אדר א' ה'תשס"ג. למדתי בישיבה בבית וגן ובערב תוכננה נסיעה לבני ברק לחתונה של חבר. כבר בשעה ארבע אחה"צ האיצו בנו לצאת לכיוון בני-ברק בשל העובדה שהשלג החל לרדת. "עדיף להגיע לחתונה מוקדם מאוד מאשר בכלל לא", הטעימו.
לקחנו את התפילין ויצאנו לבני-ברק. המשכנו את הסדר בבית מדרש קרוב לאולם. כך זכינו להיות נוכחים מהחופה עד סגירת השערים. לאחר שהסתיימה החתונה, מצאנו את עצמנו 'תקועים' במקום ללא כל יכולת. לא יכולנו לחזור לירושלים מכיוון שבוטלו כל נסיעות האוטובוסים מבני-ברק לירושלים בשל השלג שנערם. גם לו היינו מצליחים להגיע לתחנה המרכזית בירושלים, כמעט ולא היה סיכוי להגיע משם לשכונת בית וגן. כך שמצאנו את עצמנו עשרה בחורים משנוררים מיטות בישיבות הממוקמות שם. קבענו, שניפגש כולנו בבוקר במוסדות 'קאליב' שעדיין שכנו בבני ברק. וכך התפזרנו. כולם מצאו מקום שינה.
למחרת נפגשנו בשעה תשע בבוקר, כפי שקבענו. התיישבנו בבית המדרש. לפתע נכנס האדמו"ר זצוק"ל לבית המדרש. קמנו לכבודו. ניגש אלינו האדמו"ר ושאל כל אחד באופן פרטי לשמו עם ליטוף אבהי ולחיצת יד. כששאל את כולנו: "היכן אתם לומדים?" – ענינו "בירושלים". מיד הוא שאל: "היכן אכלתם ארוחת בוקר?", ענינו במקהלה, כך יצא: "לא אכלנו, יש שלג בירושלים ו'נתקענו' בבני ברק". מיד הוציא האדמו"ר 800 ₪ ושלח את הגבאי לקנות לנו אוכל ואמר: "נאכל יחד". כך זכינו ל'טיש' בבוקר של יום שלישי (כ"ג אדר א' ה'תשס"ג) בלי שום יארצייט, רק בשביל שלא יהיו יהודים רעבים.
לאחר הסעודה ודברי תורה וברכת המזון, שאל האדמו"ר: "איך אתם חוזרים לישיבה? יש אוטובוסים?". ענה אחד הבחורים המעודכנים, שמחמת השלג עדיין אין אוטובוסים לירושלים. "אם כך תיקחו מונית של עשרה מקומות. חבל על הזמן של לימוד תורה בישיבה", ענה האדמו"ר. "אבל זה מאוד יקר. לא כולם מסכימים לקחת נוסעים לירושלים. אין לנו כסף לספיישל מפנק כזה", ענה אחד הבחורים. האדמו"ר זצוק"ל הסתכל עלינו ואמר: "להיות בישיבה זה יותר יקר. 'טוב לי תורת פיך' נכון בחורים יקרים?", ובלי אומר ודברים הוציא האדמו"ר 700 ₪ ואמר: "הנה לכם כסף למונית, שתוכלו ללמוד עוד כמה שעות בישיבה".
ביררנו על האפשרות לנסוע במונית בירושלים ומצאנו לאחר דקות ארוכות נהג מונית, שהסכים להסיע אותנו ב-600 ₪. באנו לאדמו"ר עם מאה השקלים הנותרים, אך הוא לא הסכים לקבל. "זה בשביל הישיבה, זו תרומה שלי לישיבה שלכם", אמר בשמחה. תוך כדי כך הגיעה ההסעה והאדמו"ר נופף לנו לשלום, תוך שהוא מפטיר אחרינו בהגיה חסידית כבדה: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
הגענו לישיבה בתוך ערימות השלג וסיכמנו בינינו. שאנחנו חייבים ללמוד במקום להקים בובת שלג. כך ישבנו עשרה בחורים בבית המדרש החמים עד שעת לילה מאוחרת ולמדנו. זה ה'בר בי רב דחד יומא' שלנו! כך למדנו אהבת תורה מהי!
(פניני עין חמד, מעובד מתוך 'וקראת לשבת עונג')
הכתבה על האדמור מקאליב עם השלג בירושלים
ראשית אפתח יישר כח גדול על כל הכתבות המחזקות.
כעת רציתי לומר שלא כל כך התאים תיאור עצוב כזה שעשרה בחורים נוסעים לחתונה חצי יום,
ובפרט צרם לי המילים "זכינו להיות נוכחים מהחופה עד סגירת השערים"