"ולהורות את בני ישראל" (י' יא')
נושא נוסף כנגדו יצא רבנו במלוא החריפות, הינו הדרישה הגוברת והולכת ב'דעתם' של ילדים פגועים, באמצעות שיטות תקשורת כאלו ואחרות. היה זה בשנת תשנ"ד, כאשר נשאל על ידי רבי יוסף דינר – ראב"ד קהל יראים לונדון – אודות הנושא, והשיב בחריפות רבה:
"אסור לעשות דבר שלא עשו אבותינו, לא ידעו אודותיו, ולא מסרו לנו אותו במסורה! ולא זו בלבד שהדבר אסור – אלא שצריך להחרימו!
"הן אמנם ידוע כי הגר"א מוילנא, וכן ה'חפץ חיים' ועוד גדולים – עסקו בהוצאת 'דיבוקים', ואף אני עצמי ראיתי בילדותי אדם שנכנס בו דיבוק – בעת שהעבירו אותו דרך עיר מולדתי אל 'ראדין', אולם גדולי עולם אלו עשו זאת מאחר וקיבלו את הדבר במסורת מקדמונינו!
"לעומת זאת, באשר לאותם ילדים פגועים, אשר מעולם לא קיבלנו במסורת את שיטת התקשורת עמהם – אין להשתמש בכך כדי לברר את פשרם של מאורעות או לחזות את העתידות, ואף יש להחרים בתוקף כל מעשה מעין זה!"…
גם לשימוש בגורל הגר"א – מוסר הרב רפאל וואלף – התנגד רבינו נחרצות. "אין לנו ידיעה כיצד לערוך 'גורל הגר"א', ואף לא כל אחד יכול לעשות שימוש בגורל שכזה! בכדי להבין את התשובה לאשורה – יש צורך בכח הבנה מיוחד, אשר אינו נחלת איש בדורנו!" – הבהיר רבינו, כאשר הוא מוסיף כי יש בכך אף משום פגיעה במצוה של 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך'
"אמנם הגר"א עצמו השתמש בגורל, וכך גם צדיקים רבים נוספים במרוצת הדורות, אולם לאנשים גדולים במדרגתם – היתה הנהגה מיוחדת, והם היו רשאים להשתמש בכלים אשר לגבינו יש בהם משום פגיעה במידת ה'תמימות' הנדרשת מאתנו!" – הסביר רבינו [אף שמפי השמועה מספרים, כי לרבינו דוקא היתה קבלה ברורה מפיו של ה'חפץ חיים', אודות האופן בו ניתן לערוך את גורל הגר"א, אולם בענוותנותו הוא לא ראה את עצמו ראוי לכך, ואף סבר כי הדבר אינו נכון אלא עומד בסתירה לחובת ה'תמימות' המוטלת על האדם].
מה בין ברכה לנבואה…
גם לחלומות סירב רבינו להתייחס, באשר דעתו הברורה היתה כי אין לייחס להם משמעות מיוחדת או לפעול על פיהם.
כך למשל מספר הרב רפאל וואלף, כי ביום מן הימים נכנס אל חדרו של רבינו אחד ממקורביו בבהלה, והחל מספר כי חלם הלילה חלום. הלה ביקש לספר לרבינו את תוכן החלום, אולם רבינו לא הניח לו להמשיך בדבריו. "אל תדאג! יהיה טוב!" – השיב.
אך דעתו של אותו מקורב לא נחה… "החלום נוגע לכל כלל ישראל!" – הוסיף, אולם רבינו לא התפעל… "גם עם כלל ישראל יהיה טוב!" – השיב בבטחון גמור.
"רבינו, אבל החלום הזה נוגע לביאת משיח צדקנו!" – ניסה אותו מקורב לעורר את התעניינותו של רבינו, אולם מבוקשו לא עלה בידו… "גם עם המשיח יהיה טוב!" – פסק רבינו נחרצות, ובשום פנים ואופן לא אבה לשמוע את תוכן החלום…
"צו גוטען, צו גיזונט און צו לעבן!"… "לטובה, לבריאות ולחיים!" – אמר רבינו, תוך שהוא נוקט בנוסח בו היה רגיל דודו – רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל – לעשות שימוש בעת הטבת חלום…
וכאן נזכיר, כי כשם שהיה רבינו מסתייג מפניה ל'מקובלים' או ל'עושי נפלאות' שאינם ראויים לשמם – כך הסתייג נחרצות מאנשים שפנו אליו בדבר מצוקותיהם, ומתוך כתלי דבריהם ניכר בבירור כי לא עצה וברכה מבקשים הם לשמוע – אלא נצוצי רוח הקודש מבית מדרשו…
כך למשל, מספר אחד ממקורביו ובאי ביתו של רבינו, כי באחת השנים האחרונות לחיי רבינו, כאשר כבר עבר את גיל התשעים – ביקש להכניס אל הקודש פנימה את בן דודו, אשר בנו חלה והיה שבור ורצוץ בשל כך. נכנס, אפוא, אותו מקורב אל רבינו, וביקש את רשותו להכניס את האב השבור, אך רבינו דחהו מספר פעמים בשל חולשתו. לאחר מספר נסיונות כושלים שכאלו – נענה רבינו ואמר לו:
"אם רצונו בדברי התחזקות – שיבוא. אבל אם רצונו לשמוע מה צופן העתיד – אמור לו שאיש אינו יודע, ומי שמתיימר לומר כי ידיעה זו בהישג ידו – אמור לו בשמי שהוא שקרן!!! אין בדורונו נביאים!!! אם בברכה רצונו – אדרבה, אבל שלא יתלה בה תקוות… אינני ה'חפץ חיים' שכל ברכותיו התקיימו… מה שעליו לעשות זה רק לקיים את חובת ההשתדלות – וכמובן, להתפלל!"…
הנה למדנו, כי גם זאת צריך לדעת: לא ניתן 'להלחם' כביכול כנגד גזירותיו של הקדוש ברוך הוא! אנחנו יכולים לבקש, להתפלל, להעתיר, להתחנן, לקוות ואפילו לנסות לקרוע את גזר הדין, אבל בשום אופן איננו יכולים לקדש 'מלחמה' כביכול כנגד הגזירה! אם מן השמים נגזרה גזירה – עלינו לקבלה באהבה, ולהיות סמוכים ובטוחים כי אבינו שבשמים החפץ בטובתנו – אינו עושה אלא לטוב לנו באמת ובתמים!
במקום לחפש ברכות – תתפלל!
אכן, גם כאשר ברור היה כי אין מצפים מרבינו אלא לברכה בעלמא – לא היה מרבה רבינו להאציל מברכותיו סתם כך. העיקרון המנחה כלל היה, כי רבינו לא הסכים להאציל ברכות אלא למי שביקש את עצתו… כאשר העניק עצה – צירף אליה ברכה, אולם ברכות כשלעצמן – נמנע מליתן…
ככלל, דעתו של רבינו היתה, כי הרדיפה אחר ברכות הצדיקים – הינה סוג של עצלות… בדורנו מתעצלים בני האדם להתפלל בעצמם, הם מתעצלים לחשוב ולהחליט החלטות בעצמם, וכך הם מגיעים אל הפתרון הקל והפשוט ביותר: הפניה אל הצדיקים, בכדי להסיר את האחריות מעל עצמם, ולהעבירה אל כתפיהם של גדולי התורה והצדיקים…
"בדור שעבר – אנשים לא התרוצצו כל היום לחפש ברכות, ואפילו אל ה'חפץ חיים' לא היו מגיעים סתם כך בכדי להתברך מפי קדשו! זו תופעה חדשה, המעידה על עצלות הדור!" – היה רבינו שב ומדגיש, כאשר מסיבה זו נהג לסרב במקרים רבים כאשר באו לפניו לדרשו בברכותיו: "אני לא רעבע! אני צריך להספיק ללמוד – וזה מפריע!" – היה משיב בקפידא, תוך שהוא מזכיר כי גם להגאון רבי חיים עוזר לא היו מפריעים אף פעם בבקשות מעין אלו…
אכן, גם כאשר ניאות רבינו להאציל מברכתו – היה מדגיש, כי אפילו ברכתו של צדיק אינה יכולה להועיל, במקום שבו אין המתברך עושה את המוטל עליו… על כך, יכולים אנו ללמוד מתוך המעשה הבא, אותו סיפר נאמן ביתו של רבינו, הרב רפאל וואלף:
כידוע, בחורים מבוגרים רבים, היו מגיעים להשתתף בהקמת סוכתו של רבינו, באשר מקובל היה כי זו סגולה לשידוכין… במשך שנים רבות, הבחורים אשר השתתפו במלאכת הקמת הסוכה, וגם הבנות אשר שיגרו אליה את הקישוטים שהכינו – היו מתארסים עוד באותה השנה, וזאת כפי הנראה בזכות ברכתו החמה של רבינו, שהוענקה לעוסקים במלאכה, כאות להכרת תודתו על המאמצים שהשקיעו למענו.
אכן, באחד הימים הגיע אל רבינו בחור מבוגר ותינה את צערו: הוא סיפר כי בשנה שעברה השתתף בהקמת סוכתו של רבינו ואף זכה לברכתו, אולם למרבה צערו – טרם בא עד עתה בברית האירוסין…
תשובתו של רבינו, היתה נחרצת: "הברכה יכולה להתקיים, רק כאשר המתברך עצמו מעוניין שתתקיים! כאשר הוא עושה את המוטל עליו, ונותן לה מקום שתחול! אתה לעומת זאת – אינך רוצה באמת ובתמים להתחתן… אתה דוחה הצעות על ימין ועל שמאל – מבלי כל הצדקה, ומה לך כי תלין על ברכתי שלא התקיימה?"…
התורה – מקור הברכה!
וכמובן, חשוב להבהיר, כי אדם שאינו מקיים את מצוותיו של בורא העולם, ואינו נוהג על פי תורתו הקדושה – אינו יכול לצפות לברכתו, גם אם יעתירו בעבורו כל צדיקי העולם… מקור הברכה – הינו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ואם האדם מנתק את עצמו רח"ל במעשיו מה' יתברך – הרי שמנתק הוא את עצמו ממילא ממקור הברכה, ומהיכן יתברך?
ואכן, רבינו היה נוהג לספר בשם הרב מ'לוצק' את המעשה הבא – אשר אירע עם מרן ה'חפץ חיים', וממנו יכולים אנו ללמוד היטב את היסוד עליו עמדנו זה עתה. ומעשה שהיה כך היה:
פעם, כאשר נסע מרן ה'חפץ חיים' מז'טל לוילנא, עלה לרכבת בתחנת 'לידא', וכמובן, מיד התקבצו סביבו יהודים רבים אשר בקשו לשמוע מאמרי פיו.
באותו מסע – התלווה הרב מ'לוצק' אל מרן ה'חפץ חיים', ובמהלך הנסיעה ניגש אליו אחד מבני עירו, 'לוצק', וביקש ממנו כי ייגש עמו אל ה'חפץ חיים' בכדי לבקש ממנו כי יעתיר עבור בתו שחלתה, ועתה עושה הוא עמה את דרכו לוילנא, בכדי לדרשו בטובי הרופאים, אשר אולי ואולי יוכלו לסייע לה ולהעלות מזור למכתה.
הרב מ'לוצק' נענה כמובן לבקשתו של בן עירו, אולם מאחר וה'חפץ חיים' היה בעיצומה של שיחה בפני קבוצת היהודים שהצטופפה סביבו – לא יכולה היה הרב לגשת אליו תיכף, ולפיכך הציע לבן שיחו כי ימתין עמו, ויצטרף אל חבורת היהודים המקשיבים לדברי קדשו של הכהן הגדול.
כך הצטרפו שניהם, הרב מ'לוצק' והיהודי בן עירו – אל חבורת היהודים שהקיפה את מרן ה'חפץ חיים', כאשר מיד לאחר הצטרפותם – עובר ה'חפץ חיים' מענין לענין, ומתחיל לדבר אודות שמירת השבת וגודל חובת הזהירות בה…
"השבת – גורמת ברכה, כפי שאומרים אנו בפיוט 'לכה דודי': 'כי היא מקור הברכה'. אולם אין די בכך שאדם שומר שבת בעצמו… בכדי לזכות לברכה – עליו להקפיד גם על בני ביתו שישמרו את השבת, ושלא יוציאו סחורה מהדלת האחורית… מי שעושה כן – יזכה לברכה!" – הכריז ה'חפץ חיים'.
כאשר שמע הרב מ'לוצק' את הדברים המפורשים יוצאים מפיו של גדול הדור, הביט אל עבר בן עירו, אשר מפורסם היה כי בני ביתו מוציאים סחורה מבעד לדלת האחורית בחנותו, תוך חילול שבת גמור…
"השומע אתה את דברי הצדיק? הלא אליך מופנים הם! רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו!" – התפעל והתרגש הרב מ'לוצק', והסביר ליהודי: "אם בברכה חפץ אתה, הרי שמעת כבר את דברי הצדיק… קבל על עצמך לעמוד בפרץ, למנוע את חילול השבת על ידי ילדיך, ותזכה לברכה ולישועה בכל אשר אתה צריך. אולם אם אינך חפץ בברכתו של הקדוש ברוך הוא, אף ברכתו של הצדיק לא תועיל לך – כפי שרמז לך הוא בעצמו זה עתה!".
הרי לנו בבירור, כי אפילו ברכתו של צדיק נשגב כמרן ה'חפץ חיים' זי"ע – אינה יכולה להועיל למי שאינו מקבל על עצמו את ברכתו של הקדוש ברוך הוא, ומנתק את עצמו ממקור הברכה… אכן, אם יתחבר האדם למקור הברכה, וידבק כל כולו בתורה ובנותנה – אזי ממילא מובטחת לו הברכה שתשרה באסמיו, והוא יזכה לברכה, לישועה ולכל מילי דמיטב!
וזהו המקום אף להזכיר, כי לאנשים אשר התייעצו עם רבינו בדבר סגולות כאלו ואחרות – היה משיב באמרו: "אם סגולות אתם מבקשים – יש לי סגולה בדוקה בעבורכם, מבית מדרשם של חז"ל הקדושים… בגמרא נאמר (ר"ה י"ז, ע"א), כי 'כל המעביר על מידותיו – מעבירין לו על כל פשעיו', והרי זו סגולה בדוקה וברורה אשר ביכולתה ודאי לחולל נפלאות!"…
הן אמנם במקרים בהם היה מדובר בסגולות, שאינן מחליפות את חשבון הנפש הנדרש מהאדם, אין בהן כדי להצריך שידוד מערכות ושינוי סדרי בראשית – לא היתה לרבינו התנגדות לקיומן. כאשר נשאל על ידי תלמידו אודות סגולה כנגד עין הרע, שנמסרה לו על ידי אחד מצדיקי הדור, לומר י"א פסוקים מסוימים בפרשת צרעת – השיב רבינו והתבטא: "למה לא", שהרי באמירת פסוקים מהתורה הקדושה – בוודאי אין כדי לגרום נזק.
אולם בכל מקום בו היה מדובר בסגולה, אשר נועדה לפטור את האדם מחובתו בחשבון נפש בעקבות המאורעות המתרגשים עליו, או בסגולה אשר היה בה כדי להכביד או להטריד יתר על המידה – סבר רבינו כי אין מקום להתייחס אל נושא ה'סגולות' ברצינות רבה מידי, וכי מוטב לעסוק בסגולה האחת והיחידה, אשר מובטח לה שתועיל בכל המצבים: לימוד התורה הקדושה!
[מתוך 'אורחות החיים']